כאן שביתה: רד מעל מסך הטלוויזיה שלי
כבר שמונה שנים שהוא חי מחוץ לקופסא, וטוב לו. ובכל זאת, עידו רוזנטל בודק האם אפשר לחיות עם (טלוויזיה) ולהרגיש בלי. בלי כל הזוהמה של העולם שמתרוצץ לו שם בחוץ
את הדירה הראשונה שלי חלקתי עם חברי הטוב זיו. שמונים ומשהו מטרים רבועים במרכז הכרמל בחיפה, חדר נפרד לכל אחד וסלון גדול מדי בשביל לנקות במרווחי הזמן להם חונכתי מבית. במרכז הסלון דל הרהיטים שלנו ניצבה לה אחר כבוד הטלוויזיה של זיו, עם חיבור רק לאנטנה ופלייסטיישן מיושן.
מיום שהפכנו שנינו סטודנטים הפכה הטלוויזיה לרהיט נעלב וצובר אבק שזיו החליט יום אחד להכניס לחדרו ואני לא הבעתי כל התנגדות מיוחדת. "קחי אותי שרון" הייתה התכנית הראשונה ש"פספסתי", ולמעט "שידורי המהפכה" של אסי וגורי שהשלמתי אצל חברים, לא ניכרה בי כל מצוקה נראית לעין או שאינה נראית לעין.
גם המנוי לעיתון שעשיתי באותה תקופה החל להראות יותר ויותר כבזבוז הכסף שלא היה לי ובקושי לא רב ויתרתי גם עליו. מיותר לציין כמובן שהעיתון, שבשמו לא אנקוט, עדיין לא ויתר עלי ודואג להציק לי מדי חודשיים לחידוש המנוי. בהתחלה, עוד הייתי טורח לקנות את העיתון השמן של סוף השבוע אך בסופו של דבר גם ההרגל הזה נשכח.
אפילו מלחמת לבנון השנייה עברה עלי ללא כל חיבור לעולם החיצוני, למעט הצצות חטופות באינטרנט לגלות כמה זה היה קרוב אלי הפעם. כשהייתי מגיע לביקור אצל ההורים עוד הייתי לפעמים מרפרף בעיתון או מדליק את הטלוויזיה בשביל לראות פרסומות מצחיקות. בתכניות לא מצאתי כל עניין וסרטים הורדתי
חלפו השנים והפסקתי להיות סטודנט, סיבת ה"אין זמן" הפסיקה להיות רלוונטית, ולמרות ההצעות המפתות לא הכנסתי את המכשיר לביתי. התחלתי לפתח גאווה לא סמויה כי כבר כך וכך שנים אני "לא משתמש". אצלי בסלון הספות הופנו זו לזו ולא אל מכשיר שחור, רבוע ומכהה חושים. כשהגיעו חברים דיברנו ממש אחד עם השני ואם חשקה נפשנו לבהות בנקודה בחלל – הדלקנו מדורה בחצר.
פה ושם הייתי שומע בעבודה על אירועים כאלו או אחרים שהתרחשו השבוע, ואם הנושא נשמע מעניין מספיק הייתי מבקש לעדכן בבקשה את הצופה שהצטרף זה עתה. באופן מפתיע, הניתוק שכפיתי על עצמי מן העולם לא עורר יותר מידי שאלות גם אם פספסתי קטסטרופות בקנה מידה ארצי או שלמשל תמהתי בקול רם מי זה עידו רוזנבלום (ולמען צופינו שהצטרפו זה עתה – מנחה התכנית "מונית הכסף").
אני מצידי פיתחתי בינתיים סלידה הולכת וגוברת משיחות שסבבו סביב הכוכב הבא שנולד (לשיר בחתונות) או סביב המהומה הפוליטית התורנית שפרצה בעקבות דברי איזה סגן שר בנאום נלהב מול בוגרי כיתה ז' באורט קריית מלאכי. חלף הזמן והנה אני, כבר שמונה שנים "בלי" וטוב לי. כמו שאני שומר על השולחן שלי בעבודה נקי, אני שומר גם על הנפש שלי נקייה. חופשי מכל הזוהמה של העולם שמתרוצץ לו שם בחוץ, אני עומד גאה בעצמי ומסתדר יפה מאוד גם "בלי".
לפני שבועיים היתה אצלי חברה שנאלצה לעת ערב לצפות במהדורת כלבוטק לצורך העבודה שלה. גם היא, כבר עשר שנים נקייה וזאת על אף שהיא בכלל מתפרנסת מתקשורת. במשך חצי שעה מתסכלת ניסינו לשווא למצוא איזה אתר אינטרנט שיואיל בטובו להראות לנו יותר מכמה רגעים של שידור ישיר מבלי לבקש את מספר הוויזה שלי או להיתקע.
בשבוע שעבר, מתוך רצון להצביע על דרך יפה לחיים נכונים יותר, סיפרתי על המקרה למורה שלי. באופן מפתיע (או שלא) היא בחרה להאיר את הנושא מזווית אחרת ומרגיזה בנכונותה; החכמה הגדולה היא לחיות עם הטלוויזיה, הפרסומות, הלכלוך וההקצנה, ולא להידבק בהשפעתם. במשפט אחד קרסה לי כל התיאוריה.
בעצם, האם לא הייתי אני זה שכתב לפני שבועיים שצריך למצוא דרך להתחבר לעצמנו מבלי להתנתק מהעולם? אני. אז אולי בעצם זו לא חכמה גדולה כל כך לוותר מרצון על כל נכסיך החומריים? אולי זו בכלל חכמה קטנה לגור ביישוב מרוחק ולתרגל מדיטציה הרחק משאונה של העיר וה"חרבות" המערבית.
אולי זו בכלל חכמה קטנה להסתובב בלי "כלאפון" ולא להחזיק בבית "טמבלוויזיה". האם המתנתקים למיניהם ומסתבר שגם אני בתוכם, לא בורחים מהתמודדות? האם לא בחרנו בדרך הקלה? אם דקה וחצי של חשיפה לטלוויזיה גרמה לי לתחושת גועל, פחד וחוסר אונים כזו, מה שווה כל ההתנתקות הזו? איפה האומץ והכוח הפנימי להישיר מבט למציאות ולהגיד לה "אני איתך"?
אז נראה אותי. נראה אותי פותח רדיו באוטו במקום לשמוע דיסק. נראה אותי שומע רצף של חמש דקות פרסומות ולא מקבל חשק לסגור באמצע. נראה אותי קורא עיתון ולא מתרגז מהשחיתות או הטרגדיה האחרונה, אלא מקבל אותן בהכרה שלווה שאיננה אטימות.
נראה אותי מביט בכותרות האדומות הזועקות ורואה אותן כאפיזודה החולפת שהן באמת. לקחת את החיים בפרופורציה, להסתכל על התמונה הרחבה, לא להתלהם, לא לרכל, לא להתלכלך מבפנים. לא לתת לכאוס שבחוץ ליצור אצלי כאוס מבפנים. יש כאן אתגר אמיתי במקום בריחה.
כדימוי, הייתי אומר שיש שתי דרכים לשמור על השולחן שלך נקי: הראשונה היא להימנע מלהשתמש בו, השנייה היא להשתמש בו בחכמה. ההתנתקות היא בדיוק כמו בריחה: די קלה לביצוע, אבל לא תמיד מביאה אותך להיכן שרצית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם