פסטה בלי אנטי: ביקור בקפה איטליה
לחובבי אוכל איטלקי מושבעים כמונו קשה למכור לוקשים, אבל במסעדה האיטלקית "קפה איטליה" עושים אותם אל דנטה, על פי הסטנדרטים הנוקשים שלנו
כבר למעלה מ-20 שנה שהאחים יורם וארי ירזין שולטים ביד רמה בעולם המסעדנות התל אביבי. הם כבר פתחו (וסגרו) לא מעט מסעדות, רובן היו לוהטות במשך שנים, עד שפתאום זה נגמר. ככה זה בסצנה - לא בדיוק ברור למה, גם העיתוי לא ממש נהיר, אבל בתוך זמן קצר הופך הבום הגדול לקול ענות חלושה. תם עידן, מתחיל עידן חדש.
בפילוסופיית הניהול של האחים אין מקום לסנטימנטים. מסעדה שלא הולכת זמן מה, נסגרת. מיד. באבחה אחת. כך היה, למשל, עם מסעדת הבשרים "בירנבאום ומנדלבאום" או עם מסעדת "פסטהלינה" לפניה.
על כל מקום שנסגר, הם בדרך כלל פתחו שניים חדשים. ספירת המלאי הנוכחית שלהם כוללת את זוזוברה, טוני וספה, עד העצם, השניצרייה, קפה איטליה ומסעדה חדשה בשוק האוכל התל אביבי, שכדרכם כבר הפכה ללהיט גדול.
יש להם את זה, יגידו לכם כל המבינים בענייני אוכל ומסעדנות. הם יודעים את העבודה, מביאים תמיד איזה טוויסט שאחרים לא חשבו עליו, מנהלים נכון את העניינים, לפחות במה שקשור למסעדות.
ה"טוויסט" של קפה איטליה, אם לשפוט לפי ביקור אחד ויחיד שערכתי באיחור ניכר במסעדה הזו, שנפתחה כבר לפני כשנתיים וחצי, הוא בהיעדר טוויסט. מקום ללא תחכום, בלי מנות מסובכות ומרובות מצרכים ושטיקים קולינריים, יש השקעה מינימלית ב"צילחות", כמו שקוראים להנחת האוכל על הצלחת-בדרך כלל במגדלים של שלוש-ארבע קומות, וברגע שהן מגיעות אל הסועד הוא מיד מפרק אותן לנוחותו.
ארי ירזין, שקודם לכן לא נכנס למטבח במשך זמן רב, החליט לעטות מחדש את סינר השף, כי אוכל איטלקי זו האהבה הגדולה שלו. גם שלי. בעיקר הפסטות למיניהן. אילו יכולתי, הייתי מתיישבת ליד שולחן עמוס פסטות וזזה ממנו רק על אלונקה. לכן הייתי משוחדת מראש.
המקום הגדול, המרווח, המעוצב כחלל פתוח ויפה, מצליח לתת הרגשה כמעט ביתית לסועדים. יש בו משהו חם, לא מנוכר, מזכיר מאוד מסעדות איטלקיות עממיות, על אף שבהחלט לא מדובר במקום עממי במונחים השגורים אצלנו.
חלק מהאווירה המאוד נינוחה נוצרת בזכות מה שאין במסעדה הזו:
פתחנו, כמובן, בכמה מנות אנטיפסטי, שחלקן היו מצוינות וחלקן פחות. פוקצ'ת הבית (12 שקל), הייתה מעולה, ולמרות גודלה חוסלה די מהר על ידי ארבעת יושבי השולחן הרעבים. גם צלחת הפטריות ברוטב אליו אוליו (32 שקל) זכתה לתשבחות.
את חציל הפרמז'ן אהבנו קצת פחות, אבל אין ספק שהוא היה עשוי כהלכה. עניין של טעם. סלט הקולרבי היה בסדר (41 שקל), וסלט עגבניות השרי (34 שקל ) שחה ביותר מדי חומץ בלסמי.
מנת ראשי הקלמארי, איולי וביצה קשה גרפה אנחות ותשואות מכל הסועדים (42 שקל) וכך גם מנת קרפצ'יו הבקר (48 שקל). כל המנות היו נדיבות ביותר והספיקו בקלות לארבעה. מאחר שאין ארוחה טובה בלי יין, ודאי לא איטלקית, הזמנו בקבוק של "לה רוסה" 2009 של טומאסי, יין הבית המענג, במחיר מצוין של 140 שקל.
כיוון שהאנטיפסטי והפוקצ'ה ישבו להן בכיף גדול בבטננו, נותר בה מקום רק לשתי מנות פסטה, ששתיהן היו מצוינות, ובעיקר הלזניה בולונז (62 שקל), שעלי הפסטה שלה היו ירוקים, בושלו בדיוק למידת אל דנטה-אנחנו לא סובלניים כלל כלפי פסטות מסמורטטות ומבושלות יתר על המידה.
בין עלי הלזניה שכב לו הבולונז, שנעשה ביד אוהבת ומבינה, ועל הכל הונח רוטב שמנתי בכמות ראויה, שזה אולי העיקר. לא הטביעו את הלזניה בכמות בלתי נסבלת של רוטב.
על הטירמיסו של המקום שמענו דברי הלל ושבח, ולכן, כמובן, הזמנו אותו, והוא אכן היה ראוי לכל השבחים. טעים טעים (38 שקל). מישהו הזמין גם גראפה, שאין ארוחה איטלקית בלעדיה, מישהו אחר סתם ישב כשחיוך של הנאה מרוח על פניו, הבנות המתיקו סוד, והחיים נראו יפים.
קפה איטליה, יונה קרמנצקי 6, תל אביב, טלפון: 03-5612888.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם