דברו אל העצים: הרוחנו-אקטואליה של השבוע
ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות ולמחבקי האילנות. הזדמנות מצוינת לבדוק את הצורך שלנו בביצוע פעולות וטקסים סמליים, שלרוב מנותקים מהשגרה האפורה של החיים
למרבה המזל, בהודו אפשר להיות מה שרוצים ולא חייבים לציית לכללי הנורמטיביות והתפקוד המערביים. עוד נוכחתי, שלישראלים קל מאוד לשווק את עצמם כמומחים לכל מיני דברים, שם בארץ המסאלה, שדוברי עברית, כידוע, מצויים בה בשפע.
בחור די חביב מאותם תימהונים למחצה צץ יום אחד על מרפסת הגסטהאוס שלי. הוא נחת שם כמו עלה שלכת, כאילו משום מקום. האיש סבוך השיער, שגופו רזה וחולצתו סגולה ודהויה, הכריז שהוא פותח קורס לחיבוק עצים. האם יש צורך בהכשרה כלשהי על מנת לחבוק עץ? הוא הסביר משהו על זה שהוא רייקי מאסטר, מלמל כמה משפטים על אנרגיות, פרש את עלעליו ועף לגסטהאוס הבא.
ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות ולמחבקי האילנות, ואני נזכרת באותו גברבר מהמרפסת בדהרמסלה שהיה זקוק נואשות למקלחת, אחרת אפילו עצים לא יסכימו להתחבק איתו.
המורה לחיבוק העצים הזכיר לי מצד אחד את הטשטוש בין הקונקרטי לבין המטפורי שדי מאפיין את עולם הניו אייג', ומצד שני את הצורך בביצוע פעולות וטקסים סמליים, המנותקים לרוב משגרת החיים. הניתוק בין המסמל למסומל יכול להפוך את התרגול או את הטקס לחסרי ערך, אולי אפילו למזיקים.
הגיוני שכל מי שיש בביתו פסלון של הבודהה, ולא רק לצרכי קישוט הסלון, יהיה חובק עצים. לא רק עצים, אלא גם נמלים, יקינתונים, שלדגים וכל היתר. מתקבל על הדעת שכל מי שחושב במונחים קארמטיים יתנהג יפה גם לאנשים וגם לג'וקים.
עם זאת, אין שום צורך לצאת החוצה ולשכב ערומים על תלי נמלים, לדגדג סרפדים או להתכרבל עם אבוקדו בלילות החורף. בשמירה על הסביבה יש כל מה שלימד הבודהה (ונציגו הפופולרי עלי אדמות, הדלאי לאמה) - חמלה ואהבה ללא תנאי, גם כלפי אורגניזמים לא מאוד אטרקטיביים. תחושת שוויוניות, אך לא שוויון נפש, כלפי כל היצורים החיים והחשים. שחרור מהיצמדות, במקרה הזה למוצרי צריכה, לסמלי סטטוס, לנוחות חומרית ולשקיות שופינג, בעיקר אלה מהפלסטיק.
מכיוון שלא מעט מטובי בנינו נוסעים להודו כבני אדם וחוזרים כדולפינים, נושא שקיות הפלסטיק אמור להדיר שינה מהעיניים של כולנו. בכל זאת, כשמדובר ביונקים האינטליגנטיים הללו, שקיות פלסטיק הן בגדר משאלת חנק. מצידי אני יכולה להעיד שבחלומות הבלהה שלי אני מתעוררת לעולם ארוז בשקיות סופר, וזה מבלי לעבור דולפיניזציה.
לעשות קומפוסט, לשתול עצים ולהשתתף בהפגנות נגד גזל שטחים פתוחים זה חשוב, מועיל וגם מהנה בדרך כלל. אבל חלק משמעותי מהחיים הידידותיים לסביבה
הרבה יותר כיף לנסוע להודו, לחזור עם פסלונים, מנדלות ודגלונים, להדליק קטורת ולמדוט מול ציור של אוולוקיטשווארה, בודהת החמלה. זה צבעוני, זה ריחני, זה רוחני וזה אקזוטי. ככה אפשר להרגיש שעשינו משהו.
הרבה יותר קסום להשתתף בקורס אור ואהבה כלשהו בבית הארחה עם מרפסות לנוף, לאכול קינואה, לתת ידיים ולרכל על טופו וטנטרה. זה מרענן, זה מעניין, אפשר לצלם את זה ולשים באלבום בפייסבוק, בעיקר אם בגדים רפויים מכותנה מחמיאים לפיגורה שלכם והרוטב של הקינואה לא הכתים את החליפה הפנג'בית.
אורח חיים בר-קיימא, אין מה לעשות, הוא אפור הרבה יותר מאשר ירוק. כמה כבר אפשר להגג על עוד קליפת בננה שהושלכה לפח האורגני, על עוד יום נטול סיור בקניון, על נורות חסכוניות, על כביסה בלי מרכך?
יכול להיות שהמורה לחיבוק עצים ידע מה עושה. אולי הוא צדיק היודע נפש בהמותיו ומבין שבלי פעילות סמלית ומוחשית קשה להניע את גלגליהם של הרוחניקים ובעצם את גלגליהם של כל בני האדם.
אם חיבוק עצים יגרום ליותר אנשים להיפרד מאקונומיקה, מפלסטיק נצמד ומעוף קפוא על מגשית קלקר, אני מוכנה להצטרף לקורס ולתרום למסה הקריטית. אני אתרפק על כליל החורש, אטיל את עצמי לזרועותיה של כל אזדרכת ואפילו אנשק קזוארינות. קארמה שלילית זה בטח לא יביא לי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם