משמר הגבול: פרשת השבוע
והנה שיעור חשוב ברוחניות שלומד משה מחותנו: נתינה ללא גבול עלולה להיות הרסנית, הן לנותן הן למקבל. וכמו אצל משה, את מחיר הנתינה שאין לה גבול משלמת פעמים רבות המשפחה. פרשת יתרו
אחת מהדמויות החיוביות ביותר בתורה היא זו של יתרו, חותן משה. בפרשה הקרויה על שמו מתברר שאפילו למשה יש מה ללמוד ממנו. יתרו מביא אל משה את אשתו, היא בתו צפורה, ואת נכדיו, בניו של משה. התורה מספרת על ההתרגשות הגדולה במפגש, נשיקות, דיבורים, ואפילו ההשתחוויה של משה מלפני יתרו.
אולם כבר למחרת חוזר משה לעבודה, לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב. יתרו מתוודע לעומס הכבד המוטל על כתפי משה וחושש שהוא יקרוס תחת הנטל. הוא מכיר את חתנו די טוב, ולכן על הטיעון האישי הוא מוסיף את הטענה שריכוז כל הסמכויות בידי משה בסופו של דבר לא ייטיב עם העם.
בהמשך, מייעץ יתרו למשה לחלוק את הנטל עם אנשים הראויים לכך. משה מקבל את עצת חותנו, ומתוך כך נוצרת מערכת משפט בישראל.
כפי שנוכחנו לראות בפרשות קודמות, תכונתו של משה לרדוף צדק ולא לשאת עוולה גובה ממנו מחיר יקר. יתרו מבקש לקבוע למשה את גבול הנתינה, משום שנתינה בלא גבול עלולה להיות הרסנית, הן לנותן הן למקבל.
דווקא יתרו, שבא מבחוץ, שם לב לבעיה בהתנהלותו של משה. אפשר שבזכות המרחק היתה לו היכולת להבחין במה שלקרוב קשה היה להבחין, ואפשר שלהפך – דווקא הקרבה למשה אפשרה לו לראות את הפן האנושי ולהבין שגם לכוחותיו של משה יש גבול.
אני נזכר בכלל שלימד אותי אביה של אשתי, "עד מתי נחשב חתן למלך? כל זמן שמחשיב את אשתו למלכה". לכאן נכנסת נקודת המבט האישית – יתרו מדבר מנקודת מבט של אב וסב. כאשר יתרו מביא את בתו ונכדיו למשה הוא חייב לדאוג להם. הוא שומר שהמחיר שישלמו על פעילות אביהם לא יהיה כבד מנשוא.
לפיכך, חלק ניכר ממחיר הנתינה שאין לה גבול משלמת המשפחה. בספרה,
בהקשר הזה הביאה רמן בספרה את הנחיות הבטיחות במטוס, כפי שמשננות הדיילות לנוסעים לפני ההמראה: "אם הלחץ בתא יירד, יפלו מסיכות החמצן מלמעלה. שימו את המסכה עליכם לפני שתנסו לעזור לנוסע שלידכם" (רמן, ברכות סבי, עמ', 26).
פעם שמעתי בנו של אדם מפורסם רומז במרירות על המחיר האישי הכבד ששילם על מסירותו של אביו לצורכי הציבור ובתוך כך הזכיר את המדרש על נכדו של משה שנעשה כוהן לעבודה זרה (רש"י לשופטים יז, ו). למעשה, בתורה אין כל תיעוד למערכת היחסים של משה עם בניו.
ההתייחסות היחידה היא להיעדר היחס: משה נמצא בדרכו חזרה למצרים כדי להציל את בני ישראל, אולם מתברר שאת חובתו האבהית הבסיסית לבניו הוא זנח כאשר לא מל אותם ובשל כך העמיד את חייהם בסכנה. לבסוף, ציפורה, שאיננה מזרע ישראל, היא שמצילה את המשפחה על ידי שמלה את בניה (שמות ד, כד-כו).
ועוד אנקדוטה באותו עניין. באחד מלילות חג השבועות אמור היה אחד מהצוות בישיבה בה אני מלמד להעביר שיעור בבית המדרש. מכיוון שהתארכה סעודת ליל החג, התחיל השיעור באיחור רב. כמה דקות בלבד לאחר תחילת השיעור, כשהגיעה השעה שקבע מראש עם אביו, נכנס בנו הקטן של המורה כדי ללמוד איתו בחברותא. המורה התנצל לפני הקהל הגדול: "אמנם אתם רבים והוא יחיד, אבל בשבילו אני אבא", אמר ובמילים אלו הפסיק את השיעור ופנה ללמוד עם בנו.
האירוע המרכזי בפרשת יתרו הוא מתן תורה. בעיני התלמוד הצהרת "נעשה ונשמע" נחשבת ליסוד מכונן במערכת היחסים שבין ישראל לאלוהים. מדוע אפוא הוא עיקרון יסודי כל כך? בשיעור שהעברתי לקבוצה של חיילים, עולים חדשים מרוסיה, התייחסתי להכלת שני היסודות ביהדות: "לעשות" ו"להיות".
חיילת אחת לא התרשמה מהדברים; "זה פשוט" היא הסבירה לי, "הרי נאמר במפורש 'נעשה ונשמע', 'נעשה' זו הפעולה המעשית – לעשות, ואילו 'נשמע' הוא הערך העצמי של ההקשבה, כלומר, 'להיות'". מה שלה היה פשוט היה בעבורי פרשנות חדשה למונח המוכר, ושמחתי על ההזדמנות לעגן את התפיסה המהותית שאני נוהג לדבר עליה ביסוד מכונן זה.
נעשה ונשמע הוא אפוא יסוד גדול בעבודה הרוחנית. אסיים בתובנה ששמעתי בשם רבי נחמן מברסלב, שיכולה גם היא לכוון אותנו במסע הרוחני; "נעשה" מתייחס לכל הדברים שאני מסוגל לבצע בהווה, לכל המקומות שאני יכול להגיע אליהם כעת. ואילו "נשמע" מתייחס לכל המדרגות שכרגע נבצר ממני להגיע אליהם ואינני מסוגל להשיגם, אבל ראוי שאשמע עליהם כדי לעורר את הצמא ללכת אל מקום שהוא מעבר למקום בו אני נמצא כעת, בתקווה שמה שעכשיו הוא אצלי רק בגדר של "נשמע", ייהפך ביום מן הימים ל"נעשה".
לאתר של יעקב נגן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם