ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

אחד מי יודע: אל ארצות הזן, פרק 14

מעט לפני כניסתנו למסעדה זה בא שוב; מעֵין צמרמורת מיוחדת בגוף, שאחריה נוחתת תחושת אחדוּת עם הכול. מעֵין חגיגה. שהכול אחד הוא. האנשים, הבניינים, הכבישים, העולם, אני, המכוניות • גיל אלון מתאחד ביפן

גיל אלון | 20/1/2011 9:06

תגיות: גיל אלון, אל ארצות הזן, בודהיזם

יפן

צִ'יבָּה

ארוחת צהריים עם סֶנְסֶה, הזֶן מאסטר. מתפתחת שיחה על הבודהיזם האורתודוקסי הבסיסי (הטֶרָה וָדָה). הוא אומר שאנשיה לא השכילו להעמיק בבודהיזם מעֵבר לסִדרה של טקסים. על הבודהיזם הטיבטי אמר שאנשיו מאמינים בגלגול נשמות וזו ראִיה רומנטית שאינה יכולה להתקבל בפתח המאה העשרים ואחת כמשהו רציני.

ועל אסכולת הזֶן-רִינְזָאי הקוריאנית אמר שאנשיה מחפשים את ההארה, ומכאן שדרכם אידיאליסטית-ניהיליסטית. ובכן, גם הוא שולל את כולם חוץ מאשר את דרכו שלו. אם כן, מה חדש?

חדר המדיטציות שליד אולם ההרצאות עשוי בסגנון יפני. עם ריח קטורת אהוב. והאחדוּת נמשכת אל תוך המדיטציה צילום: גיל אלון

המשך השיחה עם סֶנְסֶה בארוחת הערב. אני שואל: "נניח ששני אנשים שוכבים זה ליד זה. האחד נפטר אתמול והשני ישֵן. מה ההבדל? מה אין למת שיֵש לחי?", והוא עונה: "עם המוות חוזרים אל התחלת היקום. ומה שיֵש לחי הוא סוג אנרגיה שאין למת". אני: "כלומר, האנרגיה עוזבת את הגוף עם המוות?".

וכאן הוא מביא את משל זרם המים. הזרם זורם תמידית וחיי האדם כבועה על פני הזרם – עולה, נשארת זמן-מה ומתפוגגת. אני: "אם נשאל ממה עשויה הבועה, נענה בוודאי שהיא עשויה מהחומר של זרם המים, ולפיכך גם אנו עשויים מאותו חומר של אותו מקור זורם. ומפני ששכחנו, או איננו יודעים שייסוֹדֵנו באותו מקור זורם, נדמה לנו שאנו נבדלים זה מזה, ומכאן מתפתחת תחושת נבדלוּת גם מן הטבע וגם מן היקום ומגיעה תופעת 'מוצא חן בעיניי/לא מוצא בעיניי' + 'רוצה שיהיה לי' – ומכאן רוב הצרות". סֶנְסֶה: "זה נכון".

דיברנו על האָמנים. כמה שהם זקוקים לקהל. למחיאות הכפיים. למחמאות. לתקשורת. סֶנְסֶה אומר שלעשות את תפקידך על הבמה בכל תחום שהוא, לאו דווקא בתחום האמנות, זה הדבר החשוב ביותר. זו מטרת החיים. בלי קשר למספר האנשים שצופים בך.

ואז סיפר כיצד התחיל את הרצאותיו באנגלית. בשלוש הפעמים הראשונות לא בא איש, והוא פשוט ישב במדיטציה. אחר כך שתי גברות שעובדות במקום הציצו ורצו לשמוע, והוא הִרצה בפניהן. וכך, אט אט הלך הקהל וגדל. וכאן ההבדל בין המחשבה שכל קהל חשוב, אפילו אם הקהל בן איש אחד, ובין ההרגשה העמוקה שבאמת כך הוא.

ובמדיטציה, בערב, קרה דבר משונה. הגב כאַב. כי ניסיתי תנוחת רגליים אחרת. הגב כאַב. והנה לפתע יכולתי להבחין ולהבדיל בין כאבֵי הגב ובין משהו בתוכי שיושב שלֵיו, שָׁקט ובוטח – כביכול בלי קשר לכאב. כאילו היו כאן שתי ישויות נפרדות. יכולתי לִצְפות בכאב מאיזשהו מרחק. חוויתי אותו. כאבתי אותו. אבל גם צפיתי בו.

טוקיו

אני מתלווה אל סֶנְסֶה להרצאתו במרכז טוקיו. לכבוד ההרצאה הוא מתלבש באופן שאפשר לקרוא לו מוזר. על גלימתו השחורה מעֵין סינר סגול שבכותפתו טבעת עגולה ולבנה, ועל ראשו כומתה גבוהה עשויה בד שחור וממנה משתלשלות לאורך עורפו וצווארו שתי פיסות בד שחורות.

היפנים ברחוב (שאני הולך ומגלה כי אין בינם ובין זֶן-בודהיזם דבר) מגניבים מבטים לעבר תלבושתו המוזרה. אני שוקל אם תקציבי הדל מתיר לי נסיעות רכבת נוספות וארוחת צהריים בחוץ. ואני מנסה להשיב במוחי לעצמי שיהיה בסדר ושצריך להקשיב ללב שרוצה להיות נוכח בהרצאה.
והנֵה את חלק הדרך שעלֵינו לעשות ברכבת, הוא, סֶנְסֶה, מתעקש לשלם. ואף מתעקש לשלם את ארוחת הצהריים. שלי ושל לוּאִיס מפורטוגל שמתלווה גם הוא.

בדרך, ברכבת, תחושתי עמומה. כאילו

אני נמצא ולא נמצא. מעט לפני כניסתנו למסעדה זה בא שוב. ואף מתחזק עם יציאתנו. מעֵין צמרמורת מיוחדת בגוף, שאחריה נוחתת תחושת אחדוּת עם הכול. מעֵין חגיגה. התרוממות הנפש. שהכול אחד הוא. האנשים, הבניינים, הכבישים, העולם, אני, המכוניות.

חדר המדיטציות שליד אולם ההרצאות עשוי בסגנון יפני. עם ריח קטורת אהוב. והאחדוּת נמשכת אל תוך המדיטציה. לא לכל אורכה. בשלב מסוים היא אובדת. ואיש אחד, בישיבתו, מתנשף בכבדות, כאילו היה ישֵׁן. אני חושב שהפעם לא שפטתי ולא ניסיתי לקבוע מדוע הוא מתנשם כך.

ובהרצאה אני מבקש מסֶנְסֶה להבדיל בין רצון לְכוונה. והוא טוען שהרצון הוא טבעי ובַכַּוונה יש משהו מלאכותי. והדבר יכול להתרחב, כי למילה Will יש גם פירושים של: כוח רצון, בחירה, מרץ, התלהבות ונחישות.

ואז אני שואל על הדיבר הראשון: "לא תשמיד חיים". האם אפשר לקיימו וגם לאכול חיות. והוא עונה שגם צמח הוא סוג של חיים צילום: גיל אלון

עם עזיבתי את המקום, קורא מישהו בשמי בעמדי ליד מעבר החצייה. זה האיש המתנשף. הוא אומר שאם זמנִי בידִי הוא ישמח להזמינני לקפה ולשיחה. אני נענה. הוא מציג עצמו בשם סָאִיטוֹ הָארוּמִי והוא מספר שבגיל צעיר חלה בבצקת ריאות. הוא שהה בבית חולים יותר מארבע שנים. משיכול היה לחזור לחיים הנורמליים לקה בדיכאונות רבים.

לאחר שחיפש ולא מצא נחמה בנצרות ומרקסיזם, מצא במקרה בחנות ספרים ספר של גוּדוֹ וּוָאפוּ נִישִׁיגִ'ימָה (סֶנְסֶה). זה עשרים שנה הוא מתרגל את מדיטציית הזָאזֶן ובריאותו משתפרת לאט לאט. אגלי זיעה מופיעים על מצחו ונדמה לי שאף תחילתה של דמעה, והוא מוציא ממחטה ומוחה את פניו. ואחר כך הוא מגלה לי שמאסטר סֶנְסֶה בן שמונים. ואני הערכתי שגילו שבעים.

ועוד נזכרתי כי במדיטציה שלפני ההרצאה היו כמה רגעים שבהם היה הכול כמו מערכת סטריאופונית מקיפה. כל הקולות והרעשים נשמעו חדים, מובדלים ובו-זמניים. הכול היה מודע.

צִ'יבָּה

בלילה, לפני השינה, אני קורא בספר של סֶנְסֶה את פרק הדיברות של הבודהיזם. הוא כל כך פתוח. כל כך ליברלי' והוא מדבר על כך שאל לנו להפוך את הדיברות למשימה בפני עצמה. אל לנו להיות אדוקים. שמא נאבֵּד מן החֵירוּת.

אחת השאלות בספר מתעניינת בטקס קבלת הדיברות. ולפתע התרגשות. אני רוצה לעבור את הטקס הזה. לקבל את הדיברות. ואינני נרדם. נדמה לי שאני ישן שלוש או ארבע שעות. אני מקיץ בחמש בבוקר. כמידי יום. אין עייפות במדיטציה.

ארוחת בוקר. אני שואל את סֶנְסֶה על דיבֶּר הסקס. אצלו הוא מנוסח כ"הימַנעוּת מתשוקה מוגזמת". הוא מרחם על אותם נזירים שמדחיקים את תשוקתם. ולשאלתי על סקס בין בני אותו המין וסקס עצמי הוא עונה: "גם זה חלק מן היקום ואל לנו להתכחש לכך".

ואז אני שואל על הדיבר הראשון: "לא תשמיד חיים". האם אפשר לקיימו וגם לאכול חיות. והוא עונה שגם צמח הוא סוג של חיים. ויש רק אמת אחת – ובשביל להתקיים צריך "להרוג". ואני שואל אם יש לצמצם ככל האפשר את ההרג והוא טוען שוב: "יש רק אמת אחת".

ואז אני שואל מה עלי לעשות אם ברצוני לקבל עלי את הדיברות. והוא קובע תאריך לטקס. הוא יבוא במיוחד מאוֹסָאקָה. בשובו לטוקיו, במקום לחזור כרגיל לביתו, הוא יבוא למרכז הזֶן, לַדוֹג'וֹ.