וינה של חורף
בתי קפה וברים מהבילים, ארכיטקטורה בארוקית מענגת, מוזיאונים ושווקים וגם פינות סודיות. וינה לא עוצרת בחורף והצבע הלבן רק מחמיא לה. טיול חורפי מומלץ
גם בחורף, וינה היא עיר של ארמונות קיסריים נפלאים, של מוזיאונים וגלריות, של מוזיקה, של סוסים לבנים, אצילים, מאולפים להפליא, של מסעדות טיפוסיות ובתי קפה נעימים עם עוגות שהן חוויה לחך. ובוינה של אמצע ינואר, גגות הבתים מכוסים שלג וכמותם גם המכוניות החונות, ברחובות מטאטאים כל יום את השלג הנערם אל שולי המדרכות ועדיין, הוינאים, עטופים בשכבות רבות של בגדים, מתבוססים בבוץ השלג הדק, נזהרים לא להחליק לתוכו, מעריצים את עירם ומעריכים את שפע האמנות שהיא אוצרת בתוכה.
עם תום מלחמת העולם הראשונה, קמה הרפובליקה האוסטרית שקבעה את וינה כבירתה. מלחמת העולם השניה השאירה אותה פגועה קשות מהפגזות בנות הברית ונשלטת על ידן ורק ב-1955, קיבלה שוב את עצמאותה. היום זוהי עיר האוהבת את עברה ועם זאת תוססת ומתחדשת כל יום מחדש.
1.6 מיליון תושבים חיים בוינה. 50 אחוז משטחה הם פארקים ויערות קטנים, שעושים אותה לעיר הירוקה ביותר באירופה. העיר מחולקת ל-23 רובעים ולבה הוא הרובע הראשון המוקף ברחוב טבעתי הנקרא בקיצור "רינג" (Ring). בין הסימטאות הסבוכות והמתפתלות, המרוצפות אבנים עגולות של רובע עתיק זה המכונה גם "העיר הפנימית" (אינרה שטאט), נמצאים רוב האתרים המעניינים בעיר במרחק הליכה זה מזה ואפילו הקור המקפיא של ינואר לא מפריע לשוטט ביניהם.
רק אחרי ביקור בתוך הקתדרלה, אפשר באמת להתחיל לגלות את וינה. אם יש מילה אחת שיכולה לתאר את העיר הרי היא "בארוק". קחו למשל את כנסיית פטר (Peterskirche), שכנה קרובה של הקתדרלה שבתוכה שני מגדלים שפסלים בגומחותיהם וכיפת נחושת ירקרקה ענקית, תמונות קיר המתארות סצנות מחיי ישו ועוגב שפיתוחיו מדהימים ביופיים; או עמוד ה"דבר" שנבנה בסוף המאה ה-17 בכיכר גראבן, לזכר עשרות אלפי הנספים במגפות שנושא עליו תבליטים בנושאים תנ"כיים, נוצריים והיסטוריים.
גם מעדניית יוליוס מיינל, אחד ממקדשי הקולינריה של העיר
וכמובן, הארמון הקיסרי ענק המימדים "הופבורג", ששימש במשך 600 שנים את בני שושלת הבסבורג, כשכל שליט, בזמנו, מוסיף לו עוד ועוד אגפים במגוון סגנונות, עד שהכיל בנוסף למגורים הקיסריים גם מוזיאונים, תיאטרון, בית ספר ספרדי מפורסם לרכיבה שסוסיו האצילים "רוקדים בלט" לצלילי מוזיקה קלאסית ואת מה שעניין אותנו במיוחד - הספריה הלאומית.
מדובר באחת הספריות ההסטוריות היפות בעולם שהאולם הגדול שלה הוא יצירה בארוקית בפני עצמה: כיפה מרכזית, ציורי קיר עוצרי נשימה, ארונות ספרים המכילים כ- 200,000 ספרים עתיקים בכריכות עור וסולם גבוה, נייד, עומד ליד כל ארון כדי להגיע אל כל הספרים הללו.
נמשיך בסריקת הרובע הראשון, שכל פנייה וסמטה בו הן סודות לפיצוח. דלת העץ של מרתף אסטרהאזי ההיסטורי גם היא אינה מגלה את הנמצא מאחוריה. המרתף נמצא ברחוב הרהוף (Haarhofgasse) והוא העתיק ואחד היפים בבתי המרזח הטיפוסיים של וינה.
ירדנו כ-27 מדרגות והגענו אל אולם מקומר, ארוך, אפוף עשן סיגריות וריחות יין, שתקרתו נמוכה, קירותיו מעוטרים במוטיבים כפריים וחדרים קטנים יותר מתפצלים ממנו, בכולם יושבים וינאים מקומיים מסביב לשולחנות עץ גסים כשכוסות בירה או גביעי יין בידיהם.
שלושה וחצי עמודים של תפריט בן ארבעת העמודים מוקדשים כאן ליינות ולבירות ורק כמה שורות בו מוקדשות לאוכל, שעיקרו שניצל וינאי מבשר חזיר או תבשיל מבשר תרנגול הודו - במחירים זולים להפליא. עשן הסיגריות הכבד הבריח אותנו חזרה אל הקור שבחוץ ואל כמה אמני רחוב אמיצים שגם בקור הזה המשיכו לנגן ולהציג. באביב ובקיץ יצטרפו אליהם עשרות רבות אחרים. עכשיו הם מעטים והם זוכים בכל תשומת הלב והטיפים.
אלא מה? החצרות סגורות מאחורי שערים כבדים ולזרים קשה לזהות את הכניסה אליהן. כדי לאתר את הכניסה ולזכות בפיסה מוינה האותנטית, צריך להשתמש בכל כישורי הבילוש והקשרים המקומיים.
אחרי שזיהינו כניסה כזו ברחוב זינגר 7, ממש קרוב אל הקתדרלה, התחלנו במסע פתלתל וקסום שהביא אותנו דרך כניסות, חצרות, גרמי מדרגות וסימטאות זעירות אל אחד הבתים בהם התגורר מוצרט בוינה, אל אולם המופעים העתיק בו ניגן המלחין הגאון, אל בתי קפה חבויים ופאב קטנטן שפתוח רק בערבים, אל סדנאות של אמנים, כיכרות קטנות וכנסיות, עד שלפתע יצאנו מהמבוך ומצאנו את עצמנו שוב בלב ההמולה של כיכר הקתדרלה - נשאבנו חזרה לעולם.
מה שבאמת הציל אותנו מהקור המקפיא בוינה היו בתי הקפה שלה. לא צריך לחפש אחריהם. הם פשוט נמצאים בכל מקום. אפשר לשבת בקפה שכונתי שבו השולחנות עשויים מפלטות שיש, הכורסאות מרופדות קטיפה והמלצריות קשישות וחביבות, או באחד מאלה המפורסמים: "קפה זאכר" שמגיש עדיין את טורט הזאכר המפורסם שלו, "קפה צנטרל" המפואר שעמודיו שיש ונברשותיו מנצנצות שבו שתו בזמנו גם קפקא, בנימין זאב הרצל וטרוצקי, קפה-מסעדה "לנדטמן" הקיים כבר יותר מ- 130 שנה, שבין מבקריו הקבועים היו זיגמונד פרויד ותומס מאן כמו גם מרלן דיטריך וגארי קופר. תוכלו גם למצוא עניין בבית קפה של אחת הרשתות הגדולות, כמו "קפה אאידה" שעשרות סניפיו פרושים בכל העיר, מה שלא פוגם באיכות הקפה והמאפים שלו.
לתיירים כמונו, שאינם בקיאים ברזי הקפה המקומי, היה קשה להחליט בין עשרים וכמה סוגי הקפה, חמישה סוגי הקקאו או תשעה סוגי התה המוצעים למשל בקפה מוצרט, וזאת עוד לפני בדיקת דוכן העוגות. אגב, בכולם מוגשים ספלי הקפה באלגנטיות על מגש אובלי מבהיק, כשלצדם כוס מים קטנה.
את הקקאו המושלם שתיתי דווקא בבית קפה מקרי ברחוב הקניות מריה הילפר, שם הזמנתי מתוך רשימה של עשרה סוגי קקאו את זה המכונה "קלאסיקה" וקיבלתי מעדן סמיך שהכפית ממש עמדה במרכזו בלי לזוז. אם יש משקה שמיועד לאלים אז זה כנראה הוא.
אי אפשר לצאת מ"העיר הפנימית" בלי להזכיר את מדרחוב קרטנר החוצה אותה מבניין האופרה בדרום ומגיע עד קתדרלת סטפן בצפון. הרחוב היוקרתי הזה ירד קצת מגדולתו אחרי מלחמת העולם השנייה שהותירה בו רק בתים אותנטיים בודדים.
למרות זאת, שדרת העצים וספסלי העץ המקיפים אותה, חנויות המזכרות הרבות, בתי הקפה, ומופעי הרחוב של אמנים המגיעים מכל העולם הופכים אותה לאטרקטיבית. התוספת האחרונה לרחוב נמצאת במספר 24 - חנות חדשה, נוצצת וזוהרת של רשת אבני הקריסטל סברובסקי שהביקור בה הוא חווייה קליידוסקופית בלתי נשכחת.
הגיע הזמן להגיח החוצה מ"העיר הפנימית" אל המקום הבא - ה"רינג", טבעת הרחובות שמקיפה אותה. לאורכה של הרינג ולשני צדדיה, נמצאים מבני ציבור מרשימים בסגנונות בניה שונים: הפרלמנט הבנוי בסגנון יווני עתיק, האוניברסיטה, תיאטרון הבורג, האופרה ואחרים. ביניהם נמצא בית העירייה המפואר מכולם, שסגנונו נאו-גותי. הפארק סביבו משמש בקיץ לפסטיבלים ועכשיו, לעת חורף, הפך לזירת החלקה על קרח ענקית, שבכל שעות היום ובעיקר בערבים ובלילות מחליקים עליה ילדים ומבוגרים, חגים, מנופפים ידיים, קדים זה לזה ולא מפסיקים לחייך בהנאה. מי שמגיע למקום בלי מחליקיים יכול לשכור אותם במקום ויש גם כמובן דוכני מזון ושתיה להתרעננות.
קניות הן לא דבר חובה בוינה, אבל איך אפשר בלי? נתחיל בשוקולד. מתחת לכל עץ רענן אפשר למצוא את המגוון הידוע של כדורי המוצרט המפורסמים. הם בהחלט יכולים לשמש כמתנה מתאימה לאלו שהשארתם מאחור. אני ממליצה גם על אלה של חברת מירבל, בעיני הם הטעימים ביותר.
רחוב הקניות העיקרי בעיר הוא רחוב מריה הילפר. לאורכו מצאתי חנויות זולות עם "שמעטס", חנויות איכותיות במחירים בינוניים ובית כלבו גדול ששמו Gerngoss שחולש על חמש קומות מלאות כל טוב. יש ברחוב גם שפע של בתי קפה, מזללות ומסעדות ואיך לא - שתי כנסיות יפות, כך שברחוב אחד, אם מוכרחים, אפשר למצוא כל מה שמחפשים.
בעיר יש גם כמה שווקים מצויינים. אחד הטובים הוא "נאשמרקט" הענק, שמציע פירות וירקות נהדרים, המון חמוצים ודברי מתיקה תורכיים לצד דברי מאפה, בגדי וינטאג', ספרים ומה לא.
בשוק המון ברים שבהם נשפכת הבירה כמים וגם מסעדות מקומיות שמגישות דגים ופירות ים, לצד מסעדות מזרחיות, יפניות, סיניות וקוראניות. בסופי שבוע השוק הומה אדם, אבל דווקא אז מצאנו אותו מלא חיים.
כאן המקום להזכיר בו את דוכני המזון שפזורים על מדרכות העיר כמעט בכל פינה. אפשר לשבור בהם את הרעב בזול, כל היום, כולל בשעות המוקדמות של הבוקר והמאוחרות של הלילה. נקניקיות, פסטה או פיצה הם הכוכבים הבלתי מעורערים של הדוכנים הללו שנוסף לכל מעלותיהם, הם גם אסתטיים ונקיים מאוד.
מי שיגיע עם ילדים לוינה החורפית, יתקל במצב מעט פרובלמטי. יש בעיר מספיק גנים שבהם אפשר להוציא מרץ, אבל קר נורא. הלונה פארק בגני הפראטר שמעבר לתעלת הדנובה בוודאי יקסום לקטנים שישמחו, בין השאר, להסתובב בגלגל הענק ויש גם גן החיות העתיק בעולם, ה"טירגארטן" שליד ארמון שנברון עם מאות חיות. אבל זה לא מספיק. תפארתה של וינה היא במוזיאונים, הארכיטקטורה והמוזיקה. לא נראה לי שילדיכם יוכלו ליהנות מההפעלות המיוחדות שמציעים המוזיאונים החשובים בשפה הגרמנית.
את ארוחת הערב האחרונה שלנו בעיר אכלנו ב-Salm Brau, מבשלת שיכר עתיקה הסמוכה לארמון בלבדרה התחתון. קיוויתי שנמצא כאן אוכל טיפוסי ואכן מצאנו. בעודי לומדת את התפריט, הביאה מלצרית לשלושה סועדים וינאים בשולחן סמוך, צלחות גדושות בעדשים שחורות ועליהן כופתה (קוגל) ענקית, כמו זו שאמי היתה מוסיפה לצ'ולנט של שבת. זהו זה, חשבתי. הזמנתי את מה שמתואר בתפריט כ"עדשים עם בייקון בתוספת כופתת לחם ונקניק" וקיבלתי מנה של אוכל אמיתי, פשוט וטעים להפליא.
בן זוגי הזמין שניצל תרנגול הודו (ללא פירורי לחם) עם תפוחי אדמה מבושלים, עוד מנה מקומית בסיסית, טעימה. לא הפסקנו "לטעום" האחד מצלחת השני, כשאנחנו טובלים ברוטב העדשים פיסות מהלחם הכהה, הכפרי, לוגמים מכוסות מיץ התפוחים המעולה ונהנים מהשירות הלבבי ומהאווירה הידידותית בעוד פינת מילוט חמימה בחורף הווינאי המקפיא.
הכותבת היתה אורחת רשות התיירות האוסטרית וחברת התעופה אוסטריאן איירליינס.
הכתבה באדיבות אתר Tnet - עולם הנסיעות והתיירות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם