ראשי » סגנון » אוכלגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

אוכלים עם העיניים: תערוכת אוכל ועיצוב בחולון

תערוכה חדשה שנפתחה השבוע בחולון עוסקת במפגש בין אוכל ועיצוב. את המוצגים בתערוכה "משחקים באוכל" לא תוכלו לטעום אבל אולי תצאו משם עם כמה תובנות חדשות על העולם שבו אנחנו חיים

אנחנו זקוקים לו, צורכים אותו בקביעות בכל יום מספר פעמים, חושבים עליו לא מעט, מציינים באמצעותו אירועים מיוחדים ואפילו מקדישים לו חדר מיוחד בבית (לפעמים שניים). למרות ש"אוכל לא אוהבים, אוכל אוכלים" אי אפשר לומר שאין לנו רגשות כלפיו.

כאן ושם, במגוון טעמיו ומרקמיו, על השולחן ומסביבו, האוכל נמצא במרכז חיינו. ביטויים שגורים בתרבות מבטאים עד כמה הוא חלק ממנה. "הנך מה שאתה אוכל", אבל לא רק. גם בדיקת הדרך בה אנחנו אוכלים, והכלים בהם אנחנו משתמשים מבטאים לא מעט ממה שאנחנו. האוכל מספר את סיפורה של התקופה והתרבות שלנו ומייצר סיפורים חדשים. 

בעולם העיצוב של השנים האחרונות, הולך האוכל ותופס לו מקום של מנה עיקרית. עם מגמת הבישול האיטי והחזרה לחומרים הפשוטים, הבריאים והראשוניים, הופך המזון לחומר גלם על צלחתו של המעצב. הפוטנציאל הגלום באוכל כחומר גלם, מציע עולמות שלמים של יתרונות פרקטיים, אקולוגיים וקונספטואליים שיותר ויותר מעצבים עושים בהם שימוש.

התערוכה "משחקים באוכל" שנפתחה לאחרונה בגלריית המשכן בית מאירוב בחולון, מציעה מפגשים שונים ומעניינים בין עיצוב לאוכל. בכל העבודות המוצגות בתערוכה שמבטאות מגוון של גישות, קיים המרחב המשחקי שמאפשר לשבור קונוונציות, להמציא חוקים חדשים והתנהגויות חדשות ולבטא את אלה הקיימות בצורה אחרת ומפתיעה.

התערוכה אינה עוסקת בעיצוב המזון עצמו אלא בעיצוב שמתייחס למזון כחומר גלם ובעיצוב חוויית האכילה עצמה. "האוכל הוא מרכיב תרבותי בעל חשיבות. מספיק לראות כמה תכניות בישול על מנת

להבין שאוכל הפך כבר מזמן למשהו שהוא מעבר לצורך קיומי." מספרת מיה דבש, אוצרת התערוכה. "השימוש בביטויים מתחום המזון והרגלי צריכתו מבטאים את מקומו המרכזי בחברה. השימוש באוכל מאפשר הסתכלות כוללת על חברה דרך צורך בסיסי שמשותף לכולם".

חלק מהמעצבים מתייחסים למזון ככלי לשיקוף הסביבה שבה הם חיים ומבטאים באמצעותו ביקורת חברתית. האוכל משמש ככלי שדרכו ניתן לבטא מסרים בצורה נוחה וניתנת לעיכול.

המעצב דוד קלר, בחר לעסוק בשאלות לגבי הגירה והתערות בארץ דרך עיצוב ערכת פיקניק עבור המגזר הרוסי. סתיו אקסנפלד מציגה ביטויים ומיתוסים ישראלים דרך הרכבה מחדש של מוצרי מזון שונים. לבננה שבתוכה מטבעות שוקולד היא קוראת "הזמן הצהוב", לקופסת נס קפה המחוברת לידית - "מדורת השבט".

חלק נוסף של התערוכה מתמקד בשימוש במזון כחומר גלם. ניתן להרגיש את הקסם שמצא אורי זוננשטיין בקליפות ההדרים שהפכו לכלים שעשויים למעשה מפסולת אקולוגית, או את תכשיטיה של יעל פרידמן שיצרה פריטים מירקות שונים, המחליפים את הפלסטיק או המתכות והופכים לתכשיט בר חלוף.
 

השימוש במזון שלא למטרתו המקורית מעלה מידה מסוימת של אי נוחות ואולי אף כמה שאלות מוסריות. בשעה שבגלריה יונחו ירקות ומאפים על גבי פודיומים, ישנם במרחק לא גדול אי אלו אנשים שמוצגים אלו יכלו לשמש כסעודתם היחידה ביום. "אנשים רעבים לא בגלל היעדר אוכל, אלא בגלל מדיניות לקויה, אינטרסים לא נכונים" אומרת דבש. "אכן לא קל לראות את השימוש הזה במזון. כולנו גדלנו על כך שצריך לגמור מהצלחת כי יש ילדים רעבים בעולם והעבודות האלה בהחלט מציעות נקודת מוצא לדיון. האוכל מקבל מעמד של קדוש בתרבויות מסוימות בתקופות מסוימות והתערוכה הזאת כפי ששמה מספר, משחקת באוכל וגם לא מעט בקדושה האופפת אותו".

מעצבים נוספים מציעים חיבור בין חווית האכילה לאדריכלות. דני הוכברג ואודליה לוי מציגים כלים שעיצבו עבור מסעדת "שקוף". הכלים מאפיינים את רוח המסעדה ומבטאים את חזונה שעניינו חזרה למקורות ולטבע, חומרים ראשוניים. הכלים משלבים חומרים בסיסיים ואף ארכאיים שמעבירים תחושה של אוכל קדמוני, בתוספת של טכניקות עדכניות. כך לדוגמא ניתן לראות כלים העשויים בטון משולב בצלחות פטרי המוגשות על שולחנות אור.

אירנה קרוננברג ואלון ברנוביץ' מבכירי מעצבי המסעדות בארץ (זוזוברה, צפרה, הרברט סמואל) מראים את הקשר בין מרכיבי המזון במסעדה לבין עיצוב החלל שלה, חומרי הבניין, הצורות והטקסטורות. בסרטון המוצג בתערוכה ניתן לראות כיצד ערימה של פירות ים במסעדת טאפאס בר, הולידה את רצפת הפסיפס הייחודית במסעדה.

עבור נעמי אבליוביץ המציגה בתערוכה שתיים מעבודותיה, אדריכלות ומזון מחוברים ביחד כבר זמן מה. לאחר שלמדה אדריכלות ועסקה בכך מספר שנים, נסעה לאיטליה ללמוד תקשורת אוכל. היום היא מצלמת מזון וגם מבשלת, כותבת עליו ומלמדת את הדור הצעיר לאכול נבון ונכון באמצעות קורסים שהיא מעבירה לתלמידי בי"ס יסודי.

בתערוכה היא מציגה שני פרויקטים. האחד הוא סדרת צילומי מזון. "לא מדובר בצילומי המזון שניתן למצוא במגזינים. המזון לא עובר סטיילינג, אין שימוש בתאורה מיוחדת. הצילומים טבעיים ואותנטיים, רובם נוצרו בטיולים בארץ ובעולם. הם תופסים רגע שלא יחלוף, מפגש של קרני אור עם אשכול ענבים בעל איכויות אדריכליות או דג ששוכב לו על דוכן בשוק. למרות שרואים בהם מוצרי מזון, אלה הם צילומי אדריכלות." מספרת נעמי.

מה שלוכד את מבטה הן הטקסטורות, הצבעים, המוטיבים החוזרים. האהבה שלה לבישול ולעולם הגסטרונומי נולדה מהפן הויזואלי, המבני שלו. "הטעם הוא בעיניים, אני מצלמת מתוך עיניים רעבות ולאו דווקא על בטן ריקה".

עבודה נוספת שמציגה אבליוביץ היא סדרת ויז'ואלים שמפרקת את המאכלים שבחרה לגורמים. הגפילטע פיש האפרפר, מרק העוף והפלאפל עוברים פירוק והרכבה מחדש שמספרת מחדש את סיפורו של המאכל.

"העבודות מבטאות שתי הסתכלויות שונות: אפשר לראות בניין כאובייקט מוגמר ואפשר לעקוב אחר התכניות האדריכליות שלו, ספר ההוראות להקמתו. כך אני רואה את המתכון. קציצה של גפילטע פיש, לדוגמא, כשאתה מקבל אותה בצלחת קשה להתייחס לכך שמקורה במה שצמח מן האדמה, ממה ששחה במים. אתה שוכח מהיכן התחיל הסיפור".

"היום אני בצד של האוכל", משיבה אבליוביץ לשאלה מה היא יותר, אדריכלית או גסטרונומית, "בחרתי לקחת את כל האהבה שלי לאדריכלות ולהשתמש בה כדי לבטא את עצמי דרך האוכל. אוכל הוא כלי נהדר להתבטא דרכו, להביא לשינוי הרגלים ותפיסות, לגרום למישהו לחשוב על דברים מזווית חדשה לגמרי. אוכל מעסיק אנשים בדרכים כל כך רבות ומגוונות. הוא מחבר בין אנשים, פותח אנשים. זהו כלי בעל כוח אדיר".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...