ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

אל לוע הר הגעש: מסע במדבר החם ביותר בעולם

מדבר דנקיל באתיופיה נמצא במקום הנמוך ביותר באפריקה ונחשב למדבר החם ביותר בעולם. במרכזו נמצא "ההר המעשן", הר געש פעיל שרק מעטים זכו לבקר בפסגתו. עוזי מלימובקה חצה את המדבר באמצע הקיץ עם ג'יפ בודד ובסביבה עויינת, הוא ירד לתוך לוע הר הגעש וחזר כדי לספר

על שפת לוע הר געש פולט ענני גופרית, הבטתי בזריחה בלב כבד. כבכל בוקר, עת הפציעה השמש מאחורי ההרים, החלו נפתחים לאיטם שערי הגיהינום. לו רק יכולתי לעצור את כדור הארץ מלסוב על צירו, לקבע את השמש במקום מחבואה. זמן רב חלף מאז יצאו הנערים לחפש אחרי הגמלים שנעלמו במורד ההר. ידעתי שבלי הגמלים גורלנו נחרץ, ולא נותר לי אלא להמתין ולקוות לטוב.

מדבר דנקיל (Danakil) שוכן בחבל ארץ עפר שבצפון מזרח אתיופיה, לאורך הגבול עם אריתריאה. דנקיל נחשב למדבר החם בעולם, היכן שנמדדו טמפרטורות הגבוהות משישים מעלות צלזיוס. זהו אחד האזורים הנידחים ושכוחי האל ביותר על פני כדור הארץ. בתנאי סביבה קיצוניים אלו נלחמים מדי יום על הישרדותם, תושביו, בני שבט עפר המוסלמים, הידועים ביחסם החשדני ולעיתים אף עוין כלפי זרים.

הרומן שלי עם אפריקה החל כשלוש שנים קודם לכן. עבדתי כעצמאי במתן שירותי הנדסה ועיצוב תעשייתי כשהחלטתי לקחת פסק זמן ולהגשים חלום ישן. מצויד בדרכון זר, מצנח רחיפה ורכב שטח שרכשתי בדרום אפריקה, טיילתי לבדי במשך שנה ברחבי היבשת השחורה. במסגרת אותו מסע טיילתי חודשיים באתיופיה, שם שמעתי לראשונה על חבל ארץ עפר ותושביו הקשוחים, ואף הוזהרתי מפני הסכנות הכרוכות בביקור במקום.

ההזדמנות להתוודע אל האזור שלא משמועות צצה בקיץ האחרון. את ברק, בחור בן 27 מבאר-שבע, הכרתי בנמיביה, עת טיילנו בנפרד כל אחד ברכבו. כשהגיע לאתיופיה יצר איתי קשר והציע לי להצטרף אליו להרפתקה חדשה,

כשהוא מצויד בטויוטה אימתנית ששיפץ ואבזר במיוחד עבור השהייה בשטח.

שנינו שמענו על הר געש פעיל השוכן בלב מדבר דנקיל, בשם Erta-Ale" ("ההר המעשן") והחלטנו לסמנו כנקודת הציון המרכזית במסענו המתוכנן. מעט מאד ידענו על המקום שאינו מוזכר באף מדריך על אתיופיה. בשל מיקומו של הר הגעש והעדר כל דרכי גישה אליו, רק קומץ מדענים, מוטסים בהליקופטרים ומגובים בסיוע לוגיסטי רב, זכה לבקר בפסגתו ולצפות בימת הלבה הקבועה המבעבעת בלועו.

התכנון לחצות את דנקיל באמצע הקיץ עם ג'יפ בודד ובסביבה עוינת, עורר בי חששות לא מעטים עד כי כמעט וביטלתי את הנסיעה ברגע האחרון.

לאתיופיה טסתי עם חברי רוני ארזי, בן 64, תושב היישוב עומר, ומי שהקים את חברת השמירה הגדולה באזור דרום. את ברק פגשנו למחרת, ולאחר ארגון הציוד, קניות מזון ובדיקות אחרונות של הרכב, יצאנו שלושתנו לדרך.

במשך יום שלם נסענו על כביש האספלט החדש המוביל למדינת ג'יבוטי ועיר הנמל שלה. נתיב זה משמש כעורק אספקת הסחורות הראשי לאתיופיה מאז סכסוך הדמים שפרץ בינה לבין אריתריאה ושבעקבותיו נחסם מוצאה של אתיופיה אל הים האדום. לכל אורך הדרך חלפו על פנינו משאיות של האו"ם ושאר ארגוני סיוע, עמוסות שקי חיטה.

בגלל אמונות תפלות, חוששים נהגים רבים לנסוע כשחלונות רכבם פתוחים, פן יכנסו פנימה שדים ורוחות רעות. נהיגה ממושכת בחום כבד, עם חלונות סגורים ובלי מזגן, גורמת לאחדים מהם להירדם על ההגה, מה שמסביר אולי את המספר הרב של משאיות המשא שראינו מוטלות במגוון תנוחות לצידי הכביש.

נהיגה באתיופיה דורשת עצבים חזקים במיוחד. עוד במסעי הקודם נתקלתי בכפריים עוברי אורח, ובעיקר זקנים, שזינקו בהזדמנויות שונות אל מתחת לגלגלי הרכב בו נהגתי, ורק שילוב של שבירת הגה חזקה ולחיצה היסטרית על הבלמים מנע אסון. בדיעבד התברר לי שתגובתי הזריזה מנעה למעשה את מילוי מבוקשם, קרי - לכרוך את מותם בפיצויים שאשלם למשפחתם.

באחת העיירות עצרנו על מנת להצטייד בלא פחות מעשרים ג'ריקנים אותם קשרנו לגג וגם לצידי הרכב כדי  שישמשו לנשיאת רזרבות הדלק וכמויות המים הרבות שנזדקק להם בהמשך. הבחור ממנו קניתי את הג'ריקנים לבש חולצה עליה התנוסס דיוקנו של אוסאמה בן לאדן.

בניגוד לחלקים אחרים באתיופיה, חבל עפר מאוכלס רובו ככולו באוכלוסיה מוסלמית, ומשלב זה העדפנו שלא להזדהות כישראלים.

ככל שהתקדמנו בנהיגה וירדנו בגובה, הלך הנוף ונעשה צחיח יותר, וגם החום התגבר. לאורך הדרך הבחנו לראשונה בבני עפר צועדים לצד גמליהם, כולם גבוהים, רזים ובכושר מעולה. החלשים פשוט לא שורדים. פגיון מעוקל ולעיתים אף חרב גדולה חגורים תמיד למותניהם כפריט לבוש סטנדרטי, וחלקם נושאים בנוסף קלצ'ניקוב על כתפם.

שמם של בני שבט עפר יצא לשמצה כששים אלי קרב. מקור יוקרה ומעמד אצל הגברים הוא הרג יריביהם, ומנהג נקמת הדם נפוץ מאד. אך יותר מכל תרם למוניטין המפוקפק מנהגם המצמרר לכרות את אבר המין של קורבנם ולתלות אותו עם חוט על צווארם. באחד הימים חלפנו על פני גבר שנשא על צווארו דוגמא מוחשית למנהג זה, אולם לא העזנו לעצור כדי לצלם.

אנשי עפר הם נוודים, ונמצאים תמיד בחיפוש אחרי מרעה. הם מגדלים גמלים, חמורים, עיזים ובקר. הם טוענים שהם צאצאים של חם, בנו של נוח. מחולקים לחמולות, מנהיגי החמולות פותרים כל סכסוך לפי הקודים הפנימיים שלהם.

עצרנו כמה ימים באסייתה, עיירת בתי בוץ רדומה ומאובקת השוכנת לצד הנהר Awash. באזור שוכנים כמה אגמי מלח אליהם נסענו בדרכי עפר קשות.

תחנתנו הבאה, העיירה סמרה, היוותה נקודת תדלוק אחרונה לפני החדירה אל תוככי מדבר דנקיל. בגלל הרגישות הביטחונית הנובעת מקרבתו של הר הגעש אל הגבול עם אריתריאה והסיכון הכרוך במסע אליו, נדרשנו לשכנע את השלטונות שאנו ערוכים היטב למסע, וכי הוא נעשה על אחריותנו המלאה. לבסוף קיבלנו את האישורים שמתירים לנו להגיע אל הר הגעש. 

משעזבנו את העיירה, עלינו על דרך עפר שנמתחה צפונה 180 קילומטרים אל תוך מדבר דנקיל. הצמיגים ובולמי הזעזועים הועמדו במבחן ממושך, וברק שאחז בהגה, לא הפסיק לקלל כל הדרך. מדי פעם הבחנו באופק בקווים דקים, שיירות גמלים עמוסים בגושי מלח, אשר עד היום מתנהלות באיטיות בדרכן הארוכה אל שווקי הערים באזור ההר.

בלילה הגענו אל כפר פועלים עלוב בשם Afrera שהוקם בסמוך למכרות מלח. מדובר בגיבוב של סוכות קש ופחונים בהם מתגוררים פועלים מסומליה, אריתריאה וג'יבוטי העובדים בתנאים פיזיים שלא יאמנו. מבנה הבטון היחיד ששכן בקצה הכפר היה תחנת המשטרה. נהגנו בעד השער אל תוך חצר התחנה בכדי לחנות שם בבטחה במשך הלילה.

מעבר לכפר אין יותר שבילי עפר וידענו שבהמשך נצטרך לנווט את דרכנו במדבר עד לנקודת היישוב הכי קרובה להר הגעש, כפר קטן בשם Abdel Lale. כמה מקומיים התגודדו סביבנו בטרם הלכנו לישון והצלחנו לתאם עם אחד מהם שישמש לנו כמורה דרך למחרת.

בשש בבוקר, כשמנוע הרכב דולק ואנו מוכנים לתזוזה, ביקש לפתע מפקד התחנה לראות את האישורים שלנו. לאחר שעיין בהם כמה דקות קבע להפתעתנו שאיננו רשאים להמשיך. כל ניסיונותינו לקבל הסברים עלו בתוהו, והוא רק סימן לנו להמתין עד שיצליח ליצור קשר רדיו בענייננו עם אסמרה.

השעות נקפו ולא ניראה היה שקורה דבר. בצהריים נטשו כולם את תחנת המשטרה. הטמפרטורות כבר עברו את החמישים מעלות, בחוץ השתוללה סופת חול, ואנחנו נותרנו לבד, ישובים מזיעים בצל חצר הפנימית הקטנה של מבנה הבטון הלוהט, ורותחים מזעם על העיכוב.

אחר הצהריים פקעה סבלנותנו. ידענו שחובה עלינו לצאת כמה שיותר מוקדם בבוקר בכדי להספיק להתקדם ולמצוא מחסה מוצל בשעות החום הכבד של אמצע היום. לא המתנו יותר לאישור ועם שחר חמקנו בשקט מתחנת המשטרה והותרנו את הכפר מאחורינו, כשמורה הדרך המיועד - לא איתנו.

החשש ללכת לאיבוד במדבר היה ממשי.  בחלק מן הדרך עקבנו אחר סימנים מטושטשים של צמיגי רכב שנסע בשטח כמה חודשים לפנינו, ולפעמים נעזרנו ב-GPS. פעמיים נתקלנו באנשי מדבר מהלכים בלב הישימון, בקתותיהם הרחק באופק. הם לא ידעו אף מילה באנגלית אבל משהזכרנו את שם הישוב הקרוב להר הגעש, היו מחווים בנשקם את הכוון הכללי וכך המשכנו הלאה.

הנסיעה התנהלה ברובה על סלעים וולקנים ואבני לבה חדות שפצעו את הצמיגים, ועד הצהריים, אירעו לחרדתנו שלושה תקרים. מאחר והיו לנו רק שני צמיגים רזרביים, נדרשנו לתקן את אחד הצמיגים שנפגעו. בלב דנקיל, הרחק מכל שביל עפר ומקום יישוב, פנצ'ר בגלגל לא מותיר הרבה סיכויי הישרדות. אבל ברק, שעוד קודם לכן התרשמתי מניסיונו הרב במכונאות רכב, הצליח לתקן את כל התקלות תחת השמש הקופחת וכך המשכנו הלאה.

לאחר שמונה שעות נסיעה הבחנו בכמה נקודות צהובות על שיפולי מורדותיו הגעשיים והשחורים של אחד ההרים באופק. ככל שהתקרבנו נוכחנו לשמחתנו שאלו אכן בקתות הקש העגולות של הכפר Abdel Lale.

כשעצרנו את הרכב בשולי הכפר, יצאו לקראתנו כמה גברים לבושים חצאיות בד כשרוביהם על כתפיהם. בירכנו אותם לשלום ולחצנו ידיים עם כולם. המקום מנה בסך הכל שבעה בקתות עשויות מחצלות קש, כה ארעיות למראה עד כי התפלאתי שלמקום ניתן בכלל שם.

העמדנו את הרכב על יד בקתה שהקצו לנו בני הכפר, פרקנו פנימה כמה ג'ריקנים ומזרונים שפרסנו על הקרקע, ומיהרנו לתפוס מחסה מפני השמש. הבקתה העגולה והקטנטונת היתה עשויה אבני בזלת שחורות שגובבו האחת על השניה, ורק תקרת קש הפרידה בינינו לבין התופת ששררה בחוץ.

ידענו שאל הר הגעש לא נוכל להגיע עם רכב שטח, אלא רק בהליכה ממושכת על מורדותיו הגעשיים בלווי גמלים, מרחק קרוב לשלושים קילומטרים. לשם כך תכננו לשכור את שירותיהם של בני המקום, בתקווה שנגיע לכלל הסכמה בנוגע למחיר.

ביקור בהר דורש יום הליכה לכל כיוון, בנוסף ליום שהייה על פסגתו. קבענו לצאת עם השקיעה. סגרנו מחיר עבור גמל ומורה דרך, והחלטנו לקחת שלושה גמלים - שניים כדי שיסחבו את הג'ריקנים עם המים והמזרונים, וגמל שלישי עבור רוני שהתריע מראש שאין בכוונתו לנסות ולהגיע להר בהליכה.

השמש הייתה תלויה גבוה בשמיים. רוח לוהטת חדרה מבעד החרכים שבין האבנים, ובחוץ השתוללו אינספור עלעולי אבק. סלעי הבזלת השחורה קולטים את היטב קרינת השמש, ועם קצת סבלנות ניתן היה לטגן ביצה על הסלע.

אי אפשר היה להירדם. שרועים על גבי המזרונים בבקתה, ינקנו באפטיות מבקבוקי הפלסטיק החמים תוך שהשתדלנו להתעלם מהחרקים הזעירים שצפו במים העכורים שבג'ריקנים, כמו גם מקהל הסקרנים שהתגודדו בתוך הבקתה כדי לבהות בנו מקרוב. מדי פעם הצצתי במחוגי השעון, כאילו היה בכך בכדי לזרז את השמש ולהחיש את שקיעתה.

לפנות ערב התחלנו לארגן את הציוד על הגמלים וכשסיימנו לקשור הכל התחלנו לצעוד לכוון ההר עם שלושה מובילי גמלים.

כעבור שעה קלה עצרנו, לאחר שרוני ביקש לרדת מן הגמל שהיה, אגב, עיוור בעינו השמאלית. פתאום כרע הגמל קדימה בפתאומיות ובזוית חדה, רוני נטה אף הוא קדימה עם כל כובד משקלו, מוט אוכף העץ נשבר, והוא נפל על הקרקע ביחד עם הגמל.

המראה היה מבהיל למדי, אך למרבה המזל גם רוני וגם הגמל שרדו את הנפילה ללא פגע. מובילי הגמלים, לעומת זאת, נלחצו מאד מכל העניין. במשך חצי שעה עמדו וטקסו עצה מה לעשות, עד שלפתע פנו לאחור והתחילו לצעוד עם הגמלים בחזרה לכוון הכפר, תוך התעלמות ממחאותינו.

לא נותרה לנו ברירה אלא ללכת בעקבותיהם, וכך צעדנו אל תוך החשיכה עד שבשלב מסוים הם נעצרו, פרקו את המזרונים על הקרקע ונעלמו עם הגמלים, מותירים אותנו לבדנו.

כשעלה השחר גילינו שבעצם הגענו לכפר רק שבחשיכה לא הבחנו בכך. לא הבחנו בנפש חיה ותהינו לאן נעלמו כולם. נכנסנו אל תוך הבקתה "שלנו" כדי להסתתר מפני השמש שעלתה, והמתנו להתפתחויות.
בצהריים הגיע מחמוד לבקתה ושאל מה שלומנו. היינו מוכנים להופעתו והחלטנו שהפעם נצא אל ההר עם שני גמלים, וכי רוני ימתין לנו בכפר.

נפרדנו מרוני ואחר הצהריים, התחלנו לצעוד עם עומאר, שהכיר את הדרך, ושני נערים מובילי גמלים שעבורם היה זה גם מסעם הראשון אל ההר המעשן. מולנו נשבו רוחות כה לוהטות עד כי לשוני וגרוני ייבשו לגמרי, ולא עזרו המים העכורים ששתיתי. התקשיתי לעמוד בקצב ההליכה, ונאבקתי שלא לאבד קשר עין עם ברק והגמלים שהלכו לפני.

המשכתי לצעוד בחשיכה לאור פנס שכן הקרקע היתה סלעית והלילה נטול ירח. לבסוף עצרנו למנוחה. המלווים פרקו את הגמלים וסירבו להמשיך עד למחרת בבוקר. גם בלילה המשיכו הרוחות המטורפות לנשב מעלינו.

בחמש בבוקר הערתי אל כולם ורתמנו שוב את הגמלים. שעת שחרית היא שעת חסד, הזמן היחיד ביממה בו האוויר נעים. לאחר שכולם סיימו את תפילת הבוקר, המשכנו להתקדם בנוף של גבעות וולקניות. ככל שהתקרבנו להר נדרשנו להיזהר בצעדינו, שכן פסענו על קליפות לבה דקות שעלולות היו לקרוס תחת משקלנו ולגרום לפציעה חמורה.

אל פסגת Erta Ale, בגובה 592 מטרים מעל פני הים, הגעתי כעבור חמש שעות בשארית כוחותי. עומאר והנערים הצטופפו מתחת לשמיכה שפרסו בין שני סלעים נמוכים על שפת הלוע, ואני נדחקתי ביניהם וחלצתי את נעלי. לאחר שנחתי מעט ירדתי עם ברק אל תוך הלוע העצום שקרקעיתו עשויה לבה שנקרשה בתבניות זרימה.

במרכזו שוכן לוע קטן, 140 מטרים קוטרו וכחמישים מטר עומקו, ובו ימת לבה פעילה שמדי פעם התיזה בזלת מותכת לגובה נמוך בקולות נשיפה רמים. מיהרנו להתרחק מענני הגופרית ולתפוס מחסה מן השמש בתוך מערה זעירה שאיתרנו על דופן הלוע הגדול, ורק לפנות ערב ירדנו שוב אל הלוע הפעיל.

עת ישבנו בחשיכה בדממה וצפינו בלבה הכתומה, מאזינים לקולות הבוקעים מן ההר, ספגתי במלוא עוצמתה את הוויית "סוף העולם". כבר ביקרתי בהרי געש בחיי, אבל מעולם לא חשתי כה קרוב לשאול תחתיות כמו בפעם ההיא.

את דרכנו חזרנו למעלה עשינו לאור פנסים. חששתי מאד מן ההליכה הצפויה לנו למחרת בחום הכבד, והשבענו את המלווים לקום בשלוש בבוקר על מנת שנספיק לצעוד כמה שיותר מוקדם.

כל מאמצנו להקים את מובילי הגמלים בזמן עלו בתוהו, ורק בחמש בבוקר, לקול צעקותינו, הם שפשפו את עיניהם והבחינו שהגמלים נעלמו. הם ירדו את ההר על מנת לחפש אחריהם בעוד אני וברק נותרנו להמתין למעלה מודאגים אובדי עצות. כעבור כמעט שלוש שעות הם חזרו עם הגמלים, והתחלנו לצעוד בחזרה אל הכפר.

ללא שכבת העננים הדקה שסיננה את קרניה האכזריות של השמש, איני בטוח שהיה עולה בכוחי לסיים את הצעידה. כמה קילומטרים לפני הסוף נשכבתי באפיסת כוחות מאחורי שיח ונשמתי בכבדות. למרבה המזל הופיע מעלי הנער הצעיר בחבורה ושפך עלי את תוכן המימיה שלו, מה שהחזיר אותי לחיים.

כשהתקרבנו לכפר ירה עומאר כמה יריות באוויר, ממש מאחורי ראשו של ברק שהסתובב בבהלה כדי לוודא שהכדורים אינם מופנים אליו. כל אנשי הכפר יצאו לקראתנו ואני רק דידיתי אל תוך הבקתה ומיד נשכבתי על הקרקע. מישהו הביא לי קערה מלאה חלב פרות, ואני לגמתי בשקיקה את כל תוכנה.

כשביקשתי לשלם עבור הגמלים דרש מחמוד סכום מופקע הגבוה מכפי שסיכמנו. התווכחתי איתו דקות ארוכות אבל הוא היה עיקש כפרד. בינתיים נעמדו סביבנו כל גברי הכפר חמושים ברובי קלצ'ניקוב, והרושם הכללי היה שלא ניתן יהיה להגיע לכדי פשרה. שילמנו את מה שביקשו והסתלקנו משם לכל הרוחות.

נשארנו לישון בשטח ולמחרת התחלנו לעשות את דרכנו בחזרה, לא לפני שתרנו בחולות אחר בורות מים נוספים ומלאנו היטב את הג'ריקנים. השבוע האחרון נתן בכולנו את אותותיו, ובמהלך הנסיעה איבד רוני את הכרתו בתוך הרכב.

עצרנו ליד סוכה קטנה ששימשה כתחנת הדרכים היחידה על הנתיב לסמרה, והשכבנו אותו על מזרון בצל הסוכה. לרשותנו עמד טלפון לוויני שנועד למקרי חירום, והתלבטתי אם להזעיק מסוק. התקשרתי לאבי הרופא ונהגנו עפ"י הוראותיו עד שבערב שב רוני להכרתו. את הלילה העברנו במקום ולמחרת המשכנו הלאה.

תשושים הותרנו מאחור את הכבשן של אזור דנקיל, ונסענו אל הרר (Harar) שבמזרח אתיופיה, עיר מוסלמית עתיקה מוקפת חומה, שידועה בלהקות הצבועים הגדולות המגיעות מדי ערב מן הגבעות סביב ופולשות אל תוך סמטאותיה.

הרר שוכנת במקום גבוה, ושהייה של כמה ימים באוויר הצלול סייעה לנו להתאושש מן השהות במדבר. היתה זו הצצה אל עולם שונה, קשה ומופלא, וכולנו חשנו ברי מזל שזכינו לראות אותו ולחזור בשלום. הנסיעה הבאה תהיה, כנראה, למקום קריר יותר.

עוזי מלימובקה הוא מדריך ב"אקו טיולי שטח".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...