עושים רוח: הדרך מהתהום החוצה
לפעמים אנו זקוקים למישהו שיפתח עבורנו את הקירות החסומים וימשה אותנו מהרחם. יהודית שמר על המעבר מהמרוץ ההישגי של עולם החומר אל המרחב הפנימי
אחד המעברים החשובים והקשים ביותר בחיינו, הוא המעבר מהחוץ לפנים. דהיינו, מהמרוץ ההישגי של עולם החומר אל המרחב הפנימי - הנשמה.
קריעת ים סוף או פתיחתה של תעלת הלידה הן דימויים קולעים במיוחד לתהליך זה. דבר-מה חייב להיקרע, להיפתח, כדי שמשהו חדש יוכל לעבור. עלינו להרוס בהדרגה את כל החומות שנאלצנו לבנות סביב נשמותינו,
אני משתמשת באנלוגיה כה קיצונית, מפני שכך הרגשתי בתחילת התהליך. חשתי שאני אכן מצויה בתוך תעלה חשוכה, ומצב זה הסב לי בלבול וכאב. לא היה לי שמץ של מושג היכן להתחיל, באיזה כיוון לבחור, מה לעשות בנוגע לכאב הזה, לרעב הזה הנוגס בי בלי שאבין את פשרו.
לעתים אנו שומעים תלונות, כגון "עזרתי לו כל כך הרבה, אך הוא כלל אינו מעריך את עזרתי..." או להפך, "אני לא יודע מה עשיתי למענו, שהוא אינו פוסק מלהודות לי על עזרתי...", ומכאן ניתן להסיק שהעזרה אינה ניתנת להגדרה מדויקת. עזרה תלויה ומשתנה בהתאם לנפשות הפועלות ולצרכים המשתנים בחיינו.
לפעמים אנשים חוזרים למצב ינקותם, ממש שבים לרחם, וכמו סוגרים לעצמם את כל הפתחים. לכן הם זקוקים לעזרה חיצונית, למישהו שיפתח את הקירות החסומים וימשה אותם מהרחם. מעין 'דמות אם' שתראה להם שיש אור ותקווה.
יש אנשים שחוו בילדותם טראומה גדולה, ולכן לא היתה להם ברירה אלא לבנות מִגננות כדי לשרוד. אולם חומות ההגנה האלה, שהוקמו כדי להתגונן ברגעי משבר קיצוניים, הופכות לקירות של קבע במבנה המרכיב את חיינו. כך אנו יוצרים במו ידינו את הפספוס הגדול של חיינו - להתחבר לנשמתנו.
כדי להגיע לריפוי אמיתי, שרק הוא מאפשר חיים של רוגע ואושר, עלינו למוטט בכל דרך אפשרית את החומות הבצורות.
וכשאין לנו ברירה, כשאין בחוץ אף אחד המושיט לעברנו יד ומושך אותנו החוצה, אין מנוס אלא לגייס את העזרה מתוכנו, גם אם לעתים נדמה שהדבר מצריך כוחות על-אנושיים.
השלב הזה כלל לא פשוט ובראש ובראשונה מחייב שיהיה בנו הרצון הבסיסי לעזור לעצמנו. הרצון הזה הנו הכרחי, כי הוא למעשה אבן הדרך לתחילת הצמיחה האישית, בשעה שאין מושיע חיצוני שיכול להקל את סלילת הדרך.
עם זאת, לא כולם מסוגלים לעבור בהצלחה את השלב הקשה הזה, ולכן העזרה החיצונית חשובה ביותר ואפילו הכרחית. היא חוסכת מהאדם הסובל, שנמצא אולי בשפל הקיצוני ביותר בחייו, מסלול ארוך שלא בהכרח יניב מוצָא ופתרון.
יש לזכור שאף אחד לא בחר להיות מסכן או חלש. ייתכן שאנשים שחווים מצוקה פשוט לא הגיעו לכאן עם ניסיון מספיק, או שדבר-מה הרפה את ידיהם במהלך החיים האכזריים והקשים האלה.
רק אנשים שחומלים, אוהבים ועוזרים מהלב עשויים להוכיח להם את ההפך - שיש בשביל מה להילחם, שכדאי להמשיך.
אך מהי העזרה שאנו זקוקים לה בדרך אל הצמיחה?
לעזרה פנים רבות ואין לה הגדרה מדויקת. היא אינה דבר חד-משמעי ומוגדר, אלא משתנה בהתאם לנפשות הפועלות ותלויה בצרכים המשתנים תדיר.
חלקנו מגדירים עזרה כהקלה זמנית: הקלנו - באמצעות מילים נבונות, עצה טובה, תמיכה פיזית, כספית ועוד - את מצבו של אדם שסבל בשלב כלשהו בחייו. תמיכה מעין זו יעילה באופן זמני ונקודתי בלבד. אני מאמינה שהעזרה הנדרשת בדרך לצמיחה פנימית היא מסוג שונה לחלוטין. עזרה כזאת חייבת לנבוע מחמלה, דהיינו, נתינה לזולת תוך ביטול האגו של הנותן.
אולם, רובנו פוחדים מאיבוד שליטה. הענקת אהבה ללא גבול והקדשת הנשמה לעזרה לזולת עלולות להתפרש כאובדן שליטה, שהרי אנשים עלולים לנצל את חולשתנו ולהרע לנו - זוהי אחת מן המגננות שאנו בונים סביבנו ובעזרתה מתרצים את חוסר המעש שלנו.
אך יש לזכור שכאשר אנו משחררים אהבה לעולם, בסופו של דבר היא תחזור אלינו. האנושות כולה תבין באחד הימים את מלוא ערכה של השאיפה לעזור לזולת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם