החטא ועונשו: הרוחנו-אקטואליה של השבוע
הכרעת הדין במשפט קצב עוררה גל של תגובות שמחה. אלה שלא הצטרפו לחוגגים סבורים שברגע העבירה הפושע דן עצמו לחיים של סבל. כך או כך, העלה השבוע שחלף שאלה מעניינת בנוגע למהותו של עונש
שבוע שעבר היה השבוע שבו הורשע משה קצב בעבירות מין. שניות לאחר פרסום הכותרת הראשונה שבישרה שהנשיא לשעבר הוא אנס וזה רשמי, התמלא דף הפייסבוק שלי בשנינויות לשוניות וגרפיות. כאילו כל הקופירייטרים במדינה חיכו אך ורק לרגע ההתעלות הזה, ליריית הפתיחה שאומרת – יאללה, אפשר לחגוג באופן רשמי על חשבון הנשיא לשעבר.
בהנחה שבית המשפט עושה את מלאכתו נאמנה, אין שום סיבה לשמוח: למעשה, קיבלנו הודעה רשמית שאחד מהאנשים הבכירים ביותר במדינה, גם אם לשעבר, הוא פושע
במילים אחרות, רצינו שהוא ייצא אשם וקיבלנו את מה שרצינו.
איש אחד שלא הצטרף לחוגגים הוא שר המשפטים לשעבר יוסי ביילין, שהציע לחון את משה קצב מישיבה ממושכת בכלא. ביילין הסביר את דבריו בכך ש"לא מגיע לנו כישראלים לראות את נשיאנו לשעבר בכלא", והוסיף: "עונשו הכבד יהיה להמשיך לחיות עם התחושה הזו". בזאת, גם אם נסכים לטענה זו וגם אם לא, העלה ביילין שאלה מעניינת בנוגע למהותו של עונש.
מאמיני שלוש הדתות המונותיאיסטיות חשים שאלוהים יושב למעלה, משגיח ושומר על כל מה שברא. בנצרות ובאסלאם זה השוכן במרומים מתחשבן עם ברואיו ביום הדין, לטוב ולרע. הנה דוגמה מהקוראן: "...אם תפנו עורף, חושש אני פן יבוא עליכם עונשו של יום הרה גורל" (סורת הוד,11 פסוקים3-2 ). היהדות לעומת זאת מעדיפה לסגור עניינים בעולם הזה ולעבוד בשיטת שברת – שילמת.
לפי היהדות, החטאים מתחלקים לשניים: אלה שבין אדם לחברו ואלה שבין אדם לאלוהיו. התורה מלאה הנחיות כיצד לנהוג בפושעים וחוטאים. אחד החוקים המפורסמים הוא עקרון "עין תחת עין" משמות כ"א. כאן חובת הקהילה לטפל במי שסרח. להבדיל, במקרה שבו האדם חוטא לאלוהים, יש לו עסק עם השם בכבודו ובעצמו, שידאג שהסורר ימות בטרם עת ולפני שנולדו לו בנים. במשנה קוראים לגמול הזה כָּרֵת.
לאיזו קטגוריה שייך אונס? ברור שזה חטא שבין אדם לחברו, או במקרה הזה בין אישה לבוס שלה, אבל האין זה גם חטא כלפי אלוהים? האם לא כל פגיעה באדם אחר היא חטא לאלוהים? איך שלא יהיה, במקרה של קצב, קצת מאוחר מדי לכרת.
היהדות דוגלת גם בענישה קולקטיבית. סיפורי המבול, מכות מצרים וסדום הם רק חלק מהדוגמאות. אם חושבים על זה, גם טיול של ארבעים שנה במדבר עם דיאטת מצות זה לא ממש להיט. הציבור מטומטם, חוטא וכופר, ולכן הציבור משלם. ביילין טוען שכעם לא מגיע לנו לראות נשיא לשעבר יושב בכלא, ומגדיר את פרשת קצב טראומתית למדינה.
קצב, למרות שהיה נשיא, הוא חלק מקולקטיב. הוא חלק מחברה שבה גברים מרגישים נוח לחלוטין לצעוק לאישה מזדמנת ברחוב מה הם חושבים על ההופעה החיצונית שלה או על אברים מסוימים בגופה. הנשיא לשעבר הוא חלק מחברה שבה כל מפקד או בוס יודע שאף אחד לא יעשה עניין מנגיעה קטנה פה ושם או ממבט שמתמקד בחזייה ולא בעיניה של בת השיחה.
הוא חלק ממדינה שבה נשים ונערות חוששות להסתובב לבד ברחובות מסוימים אחרי ששוקעת השמש. הוא חלק ממדינה שבה נהגים ונהגות באיילון נוסעים הישר לתוך מפשעות ומחשופים של דוגמניות כמעט ערומות שנמרחו על שלטי חוצות מעליבים. הוא חלק ממדינה שבה פערי השכר מותירים את הנשים בעמדת נחיתות קבועה. מר ביילין, אם נשיא בכלא זה בבחינת עונש קולקטיבי, כנראה מגיע לנו אחד כזה.
כקונטרה, או אולי כהשלמה, מגיע מכיוון מזרח חוק הקארמה; לא מדובר בשכר ועונש אלא בתהליכים של סיבות, תנאים ותוצאות. אין מעשה שאין לו משמעות, אי אפשר להזיק ולפגוע ולהיות מאושרים. אולי אני נאיבית, אבל אני מאמינה בכל ליבי שמי שרצח, שדד, אנס או הרביץ אינו יכול להיות מאושר. מהרגע שבו בוצע הפשע, האושר מתרחק מהפושע, גם אם האדם לא נתפס מעולם וגם אם איש מלבד הקורבן וממנו עצמו לא ידע לעולם מה קרה שם.
יכול להיות שלאותו פושע יש כסף, משפחה ומעמד. יכול להיות שהוא יחיה חיים ארוכים, אבל בתוכו מבעבע פצע רקוב, מכאיב ומאמלל. האנס פוצע את נשמותיהם וגופיהם של קורבנותיו, אבל באותו הרגע ממש גם מעניש את עצמו ודן את עצמו לסבל.
אז מה, להשאיר את גורלם של הפושעים לטיפול הקארמה שלהם? לא. ממש לא. לעונש יש עוד מטרות מלבד מילוי פונקצית ה"מגיע לו". עונש מעביר מסר שמעשים כאלה אינם מקובלים בחברה שלנו, עונש מרתיע את מי שחשב שייצא מזה בזול, עונש מרחיק את הפושע מזירת הפשע הבאה שלו ובעיקר, חוסך מאיתנו וגם ממנו את הכאב הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם