החלום ושברו: להתראות, פנטזיה
חלומות על 'אחר כך' טוב יותר מובילים בסופו של דבר ללא יותר מאשר סבל. בואו נשתחרר מהפנטזיות שמנהלות את חיינו
אם רק אחווה את החוויה הרוחנית הנכונה, הכל יסתדר. או אולי אם רק אבין מה קרה בילדות שלי, אז הכל יסתדר. או אולי כל מה שחסר לי זה רק הבן זוג הנכון, זה שיהפוך אותי לשלם ואת חיי למאושרים. ובינתיים מה אני עושה? מחכה, ממתין, עד שאותו תנאי יתגשם וחיי סוף סוף ימריאו, והכל יזרום ויהיה נפלא. בדיוק כמו שהחיים צריכים להיות.
בלימודיי לתואר שני בפסיכולוגיה בסן פרנסיסקו העיר אותו מורה טיבטי בודהיסטי בדיוק מתוך פנטזיה מסוג זה, שבדרכה שלה הכתה שורשים עמוקים בנפשי.
משהו בתוכי נגע כששמעתי את המשפט הזה. בהתחלה לא כל כך היה לי ברור מה הביג דיל, אך אט אט החלה לחלחל לתוכי המשמעות העמוקה של המשפט הפשוט הזה. שבעצם, חיי פרושים לפני ואני יכול לבחור בכל רגע ורגע אם אני צועד בדרך או לא.
דוגן, מייסד זרם הסוטו זן היפני, ואחד הפילוסופים העמוקים והנהדרים במסורת הבודהיסטית כולה, קיבל את אותו שיעור כבר שמונה מאות שנה לפני כן ובסגנון זני ישיר ובהיר. קצת רקע - בצעירותו החליט דוגן להקדיש את חייו ללימוד הדרך הבודהיסטית. הוא הצטרף למנזר, אך לדאבונו התאכזב מעומק הלימוד בארץ מוצאו יפן ומהבנתו המוגבלת. לכן, על מנת לחפש מורה אמיתי, כזה שיעיר אותו מתרדמתו, נסע בראשית שנות העשרים לחייו לסין.
הוא מספר שבאחד מביקוריו במנזרים פגש בנזיר זקן בתפקיד הטנזו - הטבח הראשי. השעה היתה שעת צהריים והנזיר עמל על הנחת פטריות שיטאקה לייבוש בשמש הקופחת. שערו היה לבן ודל, וניכר מאמצו בעת שהתכופף להניח את הפטריות על הארץ. דוגן הצעיר פנה אליו ובתום לב שאל מדוע אינו נעזר באחרים במלאכה קשה זו. "אחרים אינם אני", הוא עונה לו. "אז האם אתה חייב לעשות את זה עכשיו?", ממשיך דוגן. "אם לא עכשיו, אז מתי אעשה זאת?", משיב הטבח. ובשני משפטים קצרים אלו מעמיד את דוגן בפני העובדה הפשוטה שחייו ברגע הזה הם כל מה שיש לו.
התקווה ל'אחר כך' טוב יותר, ובעצם לחיים טובים יותר בעתיד, היא אחד המאפיינים הבסיסים ביותר בחוויה האנושית רווית הסבל. בקליניקה אני פוגש אותה הרבה מאוד, ובשלב בטיפול, כשאני מרגיש שכבר מספיק מהאדם הבוגר נוכח בנפשו של האדם, אני מספר את הסיפור על אותו טבח שמלמד את דוגן שאין שאין חיים אחרים מלבד החיים שלנו ברגע הזה.
ובמילים אחרות, שאין מישהו אחר שיקום במקומנו בשש וחצי בבוקר כדי לתרגל מדיטציה, שאין אף אחד שישטוף במקומנו את הכלים בכיור, שאין אף אחד אחר שיעשה התעמלות במקומנו, שאין אף אחד אחר שיכבה את הטלוויזיה, או אף אחד אחר שיעזור להומלס שמוטל על הרצפה ליד הבית שלנו, ובטח שלא אף אחד אחר שיהיה נוכח במקומנו עם הילדים שלנו.
מה שאני מוצא שוב ושוב בחיי שלי ובחייהם של מטופלים, זה שהשחרור בא כשאנו נענים לאותה קריאה לצעוד בדרך של החיים שלנו. הוא לא מגיע לאחר שאנו חווים את החוויה הרוחנית הנכונה, את המערכת היחסים הנכונה, או את העבודה הנכונה. אלא בדיוק להיפך; אנו נענים לקריאה של מה שנכון לחיינו ברגע הזה ומתוך כך מוצאים שחיינו משוחררים, משוחררים מהנוירוזות והפנטזיות שמנהלות את חיינו.
עידו סימיון, MA בפסיכולוגיית גוף נפש, דוקטורנט לפסיכולוגיית מזרח מערב, מטפל מוסמך ומורה בגישת הקומי. לפרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם