וניטי פייר על הרואין: ראיון עם עורך מגזין 032c
בלי להתחייב לאף תחום ובלי להתנצל על כלום, מצליח המגזין הברלינאי 032c להציע חוויה אסתטית שאין לה תחליף: שילוב בין תכנים רדיקליים, עטיפה נוצצת והתמכרות קשה. המייסד והעורך יורג קוך מסביר איך הכניס למבורגיני לסטודיו ולמה הוא לא מפחד מהמיינסטרים
צפוף וחם בפנים. הבר המאולתר שהוקם על שולחן העורך - חמישה אירו לוודקה טוניק-הוביל לקהל מחויך שפטפט באלגנטיות בשלל שפות. ובין הגרמנית, לאנגלית, לספרדית, לפורטוגזית ולצרפתית מתרוצץ יורג קוך, העורך הראשי, מארח בחיבוק וחיוך את המוזמנים שהגיעו לחגוג את יום הולדתו העשירי של המגזין הטוב בעולם. המגזין הטוב בעולם - שאתם לא קוראים.
ב-2008 זכה 032c בפרס המגזין המוביל בגרמניה. ה"ניו יורק טיימס" כתב שהוא גורם לקורא לשכוח "כמה מדכא יכול להיות ביקור בדוכן עיתונים"; וה"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" התפייט כשתיאר אותו כ"מגזין ברלינאי שמפיץ אסתטיקה של ברוטאליות אלגנטית". קוך ואני מסכימים על התואר "וניטי פייר על הרואין" שהצעתי לו: שילוב בין תכנים רדיקליים לעטיפה נוצצת. אה, והתמכרות קשה.
כל מפגש עם המגזין, שחוגג עשור ו-20 גיליונות, מזמן הרפתקה: צלילה אל מצולותיו של עולם עשיר שנדמה שנכתב רק עבורך. 032c הוא מסמך הבנות של דור שלם שצמח על מגזיני השוליים הבריטים, כמו "דה פייס? או "איי.די", והתאכזב לגלות את חייו הופכים להפקת אופנה בניצוחו של טרי ריצ?רדסון. הוא אוגדן של רעיונות פוליטיים, חברתיים, אמנותיים ואופנתיים שלא היו מקבלים במה במגזינים מסחריים כמו "וניטי פייר? או "וולפייפר"; וגם אינו פונה לקהל השבע והפוליטי של "מונוקל" המצוין.
והוא היה ככה מההתחלה: בחורף של שנת 2000 יצא לאור גיליון הבכורה של 032c - קוד הצבע "אדום מודגש" במניפת הצבעים של Pantone. בסך הכול 2,000 עותקים ממוספרים (אני מחזיק בעותק 1631) נמכרו בשקית ניילון דקה תמורת ארבעה אירו לגיליון, 48 עמוד מודפסים באדום, שחור ולבן על נייר עיתון פשוט.
על השער הודפס ריבוע אדום, מתחתיו שם המגזין והכותרת: Professionalism. אוסף הכתבות נע בין תת-תרבות ברוח נעורים (תצלום של מקולי קאלקין מתוך ספרו של הרמוני קורין "הילד הרע"; ראיונות עם שלושה צעירים שעברו לברלין; ריאיון עם חבר כנופיית באדר מיינהוף המיתולוגית, מנפרד גרסהוף, שישב בכלא 15 שנה בעוון רצח; ותצלום בשחור לבן עליו חתום שם יחסית אלמוני: הדי סלימאן, אז מעצב קו הגברים של איב סאן לורן, לימים מי שחתום על מהפכת אופנת הגברים החשובה ביותר של העשור הקודם).
"הרעיון המרכזי שלנו בהקמה היה אנטי-ג'ורנליזם", אומר קוך, שהקים את 032c כפנזין, עם סנדרה פון מאייר-מיירטנהיין. "אם אני צריך לדחוס את האג'נדה שלנו לציטוט אחד הוא: 'מה היה קורה אילו דיטר ראמס, המעצב התעשייתי הנודע של חברת Braun הגרמנית, היה עושה מגזין פאנק'. ניסינו להביא משהו מקורי, בלי ליפול למלכודת להוציא מגזין מאוד גרמני. יכולנו ליצור את המגזין הזה בכל מקום. בברלין או בתל אביב. מובן שהיו בו אלמנטים מן העיר, אבל המרכז הוא הרעיונות והאסתטיקה שלנו".
יומיים אחרי המסיבה אני חוזר לפגוש את קוך, בחלל שהפך מרחבת ריקודים למשרד צנוע וחמים. קוך, 35, יליד מערב גרמניה, מקבל אותי בלבוש מינימליסטי: סריג אפור ומכנסיים לבנים הנמתחים על גובהו שמאמיר לקצת יותר מ-1.90.
השיחה נפתחת בתל אביב ומסתיימת בביירות, הנמסיס האופנתית מצפון. "לא, אני לא יכול לבקר בה", אני מסביר לקוך. "גם לא באופן בלתי חוקי?", הוא שואל בתמימות. "חוקי ובלתי חוקי", אני מסביר לו. "אין לי דרך להתפלח דרך גדר המערכת בלי לחטוף ירייה משני צדי הגבול".
מהר מאוד מתגלגלת השיחה לפועלה המפואר של מעצבת האופנה ריי קאווקובו מ"קום דה גרסון", לה מוקדש הגיליון הנוכחי. לצד טקסט משעשע שכתב הבמאי ג?ון ווטרס על אוסף חליפות המותג שבו הוא מחזיק, תמצאו A-Z שמרכיב את הדנ?א של "קום דה גרסון", מהמפרסמים הבולטים של המגזין. "לקאווקובו השפעה גדולה במגזין. אבל לא מבחינה אסתטית, אלא מבחינה מבנית,? מסביר קוך. "היא מעוררת בנו השראה להביט בדברים ולבחון אותם".
בגיליון הרביעי שלו, לפני שמונה שנים, עבר 032c מתיחת פנים, והודפס על נייר כרומו צבעוני - ויקר. למרות המעבר ממוצר אלטרנטיבי, שנמכר בחנויות קונספט, למוצר מדף שנמכר גם בדיזנגוף סנטר בתל אביב, קוך מאמין שהמגזין שומר על ערכיו.
"כשהגענו לברלין בשנות ה-90, אנשים בנו
"מעולם לא חשבתי שהמגזין צריך להיות אלטרנטיבי. אני בכלל מאמין שהמיינסטרים היום הרבה יותר מעניין מאשר האנדרגראונד. אנחנו רצינו ליצור מגזין מושקע, מגזין שמתבטא גם באמצעות הדימויים הוויזואליים שלו. ואת זה אי אפשר לעשות על נייר עיתון".
אתם שומרים על תפיסה מאוד רחבה, שמשלבת בין דיסציפלינות, כמו אופנה, פוליטיקה, ספרות, אדריכלות. הייתה תקופה שאפילו הדגשתם בשערי המגזין את המילים: Fashion & Art, Conflict. אולי הסיוט הכי גדול של אנה ווינטור.
"זה חוזר לרעיון שממנו נולד המגזין. במגזינים קלאסיים יש 'מחלקות'. נניח, שתי כתבות על תרבות, אחת על עסקים וריאיון פוליטי אחד. אנחנו עובדים על אווירה, ואני רואה את הדברים כמכלול שלם. 'אטמוספרה' היא מילת מפתח אצלנו. אני לא יכול להסביר בדיוק למה האלמנטים האלו והאלו עובדים יחד, אבל הם עובדים. והם עובדים עבורך כקורא, כי אתה יכול להבין את הבחירות שלנו. וברוב המקרים הכתבות שלנו והמגזין שומרים על רלוונטיות. אתה יכול לקרוא אותם גם בעוד מספר שנים. כשבנינו עכשיו את הארכיב און ליין של 032c, עברתי על כל הכתבות שלנו, ואולי רק עשרה או 15 אחוז מהכתבות לא רלוונטיות".
אתה מדבר עליי כקורא. אתה מרגיש מחויבות כלפי הקוראים שלך?
"בהחלט. ומחויב לזמן שלהם. המגזין שלנו צריך להיות מאוד נגיש וסקסי. אם אתה מניח אותו על השולחן בסלון, מי שייכנס ירים אותו לידיו. מגזין זו פנטזיה. הבטחה בינינו ובין הקוראים. אבל זה גם לא באמת 'קופי טייבל' מגזין, כי הוא כן מציע מאמרים שמנתחים תופעה כלשהי לעומק וכתובים היטב".
הייתה גם תקופה של מאמרים אקדמיים של ממש, שגרמו לי להרגיש מפגר.
"הייתה תקופה של מאמרים אקדמיים הארד קור, אבל הפסקנו עם זה. היה לנו רעיון רומנטי, להיות מסוג המוצרים שאתה לא מבין עד הסוף. אני זוכר שכנער הייתי פותח מגזין בריטי, ולא הייתי מבין חלק גדול מהדברים. ולמרות זאת, תמיד הייתי קונה את הגיליון הבא. חוזר אליו ומקבל משהו בתמורה".
איך אתם בוחרים היום את הנושאים?
"זה קורה באופן טבעי. אנחנו מתעניינים בקאטינג אדג'. לפעמים אנחנו עובדים זמן רב על נושא והוא נופל. לצערי אין לנו באקאפ לסיפורים שנופלים, כיוון שהמכלול של המגזין נשען על סיפורים. זה סיוט. מצד שני, לפעמים אתה זוכה לריאיון בלעדי, כמו עם הסופר והיוצר דיוויד סיימון, שאחראי בין היתר על 'הסמויה'. הוא הגיע לגרמניה ל-72 שעות, ולא היה אמור לתת ריאיון. בסוף הצלחנו".
העריכה - גם הגרפית - מאפשרת ל-032c לשלב בחוכמה בין טקסטים פילוסופיים רבי מלל לבין הפקות אופנה אנטי מסחריות. דוגמה בולטת לאותו זוהר חמקמק היא סדרה של שני תצלומים Waiting for Catherine מאת הדי סלימאן, שהוצגו על כפולת עמודים ללא טקסט מלווה בגיליון הביכורים של המגזין. "סלימאן שלח תמונה של אולפן הקלטות ריק, רגע לפני שקתרין דנב נכנסה לסטודיו והקליטה את הטראק לתצוגה של איב סאן לורן", נזכר קוך. "בעיניי זו דוגמה כיצד להציג גלאמור במגזין שנמצא בברלין. הוא לכד את הזוהר שהיה נכון לתקופתנו, שאינו זה שמקובל במילאנו או בפריז. הרעיון של ריקנות, של זוהר, וכיצד אתה מציג את הרעיון שלך - עבד".
וזה עובד להם לעיתים קרובות. אחד ההישגים הגדולים שלהם היה ריאיון בלעדי ונדיר עם צלם האופנה המוערך סטיבן מייזל, סרבן ראיונות ידוע, שהתפרסם בגיליון ה-16 של המגזין. "פנינו לסוכנות שלו, אבל הוא סירב", משחזר קוך. "החלטנו לטלפן ישירות לסטודיו שלו, אבל במשך שבועות ענה לנו רק משיבון קולי. אז ניסינו לטלפן לסטודיו ממספרים שונים במשך תקופה ארוכה עד שמישהו ענה לטלפון. זאת הייתה האסיסטנטית שלו. התחייבנו להדפיס את כל השערים שלו מ"ווג איטליה" מ-20 השנים האחרונות, ולהפתעתנו הוא הסכים. זה היה פרויקט מדהים. אני חושב שהצלחנו בניגוד לאחרים, כי אף מגזין אחר לא היה נותן במה למגזין אחר. גם להדפיס 240 שערים על 16 עמודים מתקפלים זה עסק מאוד יקר. אבל אם אנחנו מאמינים במשהו - נעשה הכול בשבילו".
ההתגייסות הטוטאלית הזאת הועמדה למבחן בגיליון העשירי, שהוקדש לאמן הגרמני תומאס דמאן. קוך ביקש מדמאן ליצור עבודה בהשראת המכונית למבורגיני גייארדו, עניין של כמה מאות אלפי אירו. "דמאן הסכים, אבל ביקש שנארגן לו למבורגיני גייארדו לסטודיו, כדי שיוכל להסתכל עליה", נזכר קוך בהפקה המסובכת ביותר שהוא זוכר מהמגזין. "בתמימותנו אמרנו, בטח, אין בעיה. אבל ברלין היא עיר בפשיטת רגל. עיר בירה שהיא ענייה יותר מכל המדינה. בכל ברלין לא הייתה למבורגיני גייארדו. אז ניסינו במשך שבועות להשיג מכונית, עד שמצאנו אחת מאדם פרטי. עכשיו היינו צריכים לחשוב איך מכניסים אותה לסטודיו. בדקות שהיא הייתה תלויה על מנוף ראיתי שחור בעיניים. הרבה אנשים לא מכירים את הסיפורים שעברו עלינו כדי ליצור את המגזין הזה".
הודעת הפרישה של עורכת "ווג" פריז קארין רויטפלד לפני כחודש, הכתה גלים בתעשיית האופנה. שלל השמועות, הדעות, הכתבות והתגובות על פרישתה יש בו בעיקר כדי להעיר על מקומו החשוב של המגזין בתעשיית האופנה. ייתכן שההספדים שנכתבו בשנים האחרונות על מגזיני האופנה, לטובת בלוגים ואתרי אינטרנט, היו מוקדמים: נראה שדבר לא יחליף את הדפדוף הרומנטי ב"ווג", גם לא האפליקציה של המגזין שהושקה החודש ל-iPad.
ובכל זאת, אין להתעלם מהטכנולוגיה. במסגרת הכנס Techno Lexury שהובילה בשנה שעברה עורכת האופנה סוזי מנקס, ביכו האורחים את מעמדו של הפרינט לטובת הרשתות החברתיות (פייסבוק, טוויטר) והמידע הנגיש באינטרנט. אולם לדברי המו"ל והעורך הבריטי ג'פרסון האק ("דייזד אנד קונפיוזד") המגזין יזכה לטרנספורמציה תוכנית. "אף אחד לא יודע בדיוק מה יקרה, אבל לכולם יש השערות", התפתל האק. "מגזינים מודפסים יתמקדו פחות בהצגת חדשות, לעומת מגזינים אלקטרוניים שיתפסו את המקום הזה".
אבל האם הם יהוו אלטרנטיבה למגזין המודפס?
"זאת שאלה שאני שואל את עצמי מדי יום. אבל המגזין לא ייעלם. מגזינים מודפסים יהפכו לסובנירים, למוצר ייחודי. מגזיני אופנה לא יהפכו למגזינים שיעניקו לקורא אינפורמציה רגילה, אלא חוויה ויזואלית. איך זה ישפיע על הדרך בה סיפורים יסופרו או תצלומים יצולמו? זו שאלה טובה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם