ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

תחת השמש: אל ארצות הזן, פרק 11

שוב עולות תהיות לגבי מדיטציה. האם היא אכן ברומטר האמת? אני פוחד שכבר מאוחר, שכל המסע שלי היה לחינם, שהייתי צריך להקדיש את חיי רק למוסיקה. גיל אלון פותח עוגיית מזל בטוקיו

גיל אלון | 30/12/2010 11:12

אני מנסה לסחוט חיוכים מהיפנים, בכוח. היום זה הצליח קצת יותר צילום: גיל אלון

טוקיו

טוקיו מקבלת אותי בשקט. מן ביטחון שׂורר כאן. בחוץ, אבל משום מה, על אף העייפות, גם אצלי בפנים. אני מתמקם בשלב ראשון בדירה של זיו. דירה כל כך עדינה ושקטה. רועי ואסף לוקחים אותי הערב אל אזור הבילויים. טלוויזיות ענק על גורדי-שחקים. מלונות אהבה שכל חדר בהם מעוצב באופן אחר, מסך מסתיר את המכונית החונה של זוג האוהבים, וכמעט אין רואים את האדם שגובֵה את התשלום.

וסוג מלון אחר: מלון הקפסוּלוֹת. תאים-תאים בְּקומות, זה מעל זה. בכל תא אפשר לשכב ואולי לשבת. לא לעמוד. ובתא יש טלוויזיה, טלפון, רדיו, שעון,

והתא כולו הוא מיטה. ושֶׁקט. טוקיו מקבלת בשֶׁקט.
עוד יום בטוקיו ושֶׁקט. יום להכרת הסביבה הקרובה ולמדיטציות. להיות. בין החנויות השונות אפשר למצוא את הפָּאצִ'ינְקוֹ, מעֵין חנות ובה שורות-שורות של מכונות מזל. ויפנים יושבים מולן. בַּזכייה ובַרֶווח נופלים מן המכונה, ברעש, עשרות-עשרות של כדורים זעירים בצבע כסוּף.
מחר פגישה עם מורה הזֶן גוּדוֹ וּוָאפוּ נִישִׁיגִ'ימָה. מסתבר שמשרדו נמצא במרחק עשר דקות הליכה מדירתי. לא לחפש פרשנויות. רק להיות. והרי טוקיו ענקית. והנֵה המורֶה במרחק הליכה.

עוד קצת פנימה

מחר ערב פסח. בוקר גשום. ואני פוחד, פוחד שהפסדתי. פוחד שהאמת היא שהדבר שהכי מרגש אותי בחיים זו המוסיקה. פוחד שהייתי בעצם צריך להקדיש את חיי רק למוסיקה. פוחד שכבר מאוחר. פוחד שכל המסע שלי לחינם. מדיטציה. מה יש במדיטציה. הנֵה אני מתיישב ומיד הרגשָתי משתפרת. הנֵה אני מתיישב ופחד ההפסד בכלל לא עולה כנושא עיקרי. אני אפילו מנסה לדחוק בו בכוח שיעלה, וזה פשוט אינו עולה כמעט על הפרק.

טוקיו. אלוהים הוא כל מה שיֵש וכל מה שאין גיל אלון

האם נכונה השערתי, כפי שחיזקה אותה המורה הֶלֶן בתאילנד, שהמדיטציה היא ברוֹמֶטר האמת? עוד אמרה הֶלֶן, שכשמתחברים לאמת הפנימית ושואלים שאלה, אזי התשובה שעולה מיד, בלי לחשוב, היא היא האמת. לקראת סוף המדיטציה שאלתי: האם הייתָ רוצה לעסוק רק במוסיקה כל חייךָ? ומיד התשובה: כן. ואז שאלתי: האם אתה חושב שזה הדבר היחיד שתעשה מעתה ואילך? והתשובה מיד היתה: לא. וזה הבהיל והרגיע גם יחד.

הבהיל, אולי, כי לא ציפיתי לתשובה כזאת. והרגיע, אולי, כי זאת האמת וידעתי זאת. עוד שמתי לב, בזמן האחרון, שאני יכול להרגיש, פיסית ממש, את המחשבות מרוכזות בצד השמאלי של הראש, ובזמן המדיטציה הראש נוטה שמאלה כלפי מעלה. המחשבות ניכרות ממש בצד שמאל.

טוקיו, מקום עם כל כך הרבה אנשים, בחליפות, ממהרים כל הזמן, מעשנים כל הזמן ולא מחייכים. בתחנת הרכבת – דלתות על הרציף. הרכבת מגיעה. דלתותיה נעצרות בדיוק מול דלתות הרציף. כל הדלתות נפתחות יחד. ונדחפים ודוחקים בלי להתנצל. בלי לבקש את סליחת הנדחף. רק לדחוף. עם כל הגוף. כי אחרת, בשעות השיא, תישאר בחוץ.

למה כל כך קשה לַראש להישאר בַּ"כאן ועכשיו"? בְּ"רגע ההוֹוֶה"? אולי מפני שהוא יודע שבְּרגע כזה לא יהיה לו על מה לחשוב. (שהרי כל הזמן הוא עסוק ב"מה שהיה" או ב"מה שיהיה").

רעיון למדיטציית מוסיקה: בזמן הישיבה מושמעת מוסיקה. יש להקשיב לה בחדות ולנסות להבחין בכל כלי נגינה בנפרד. בכל פעם שמחשבה מזוּהה כְּנודדת, יש להחזירה, בעדינות, אל משימת ההקשבה.

אני מנסה, אט-אט, להתקרב לתפיסתו של נִיל דוֹנַלְד וּוֶלְשׁ, לא רק בראש אלא גם בתחושה. אני יכול לאמץ אל ליבי את זאת: להאמין באלוהים או לא להאמין באלוהים, שניהם חילול הקודש באותה מידה. שהרי אלוהים הוא כל מה שיֵש וכל מה שאין. כל טענה שאלוהים הוא משהו יותר ספציפי מהווֶה הקְטנה וגימוד שלו, וזה חילול הקודש. מכאן נובע שאלוהים כולל את האמונה בו ואת אי-האמונה בו גם יחד.

יוֹקוֹהָמָה

תחנה קטנה. אני מנסה לסחוט חיוכים מהיפנים, בכוח. היום זה הצליח קצת יותר. ממכונת משקאות קלים, יוצאת, להפתעתי, פחית קפה חמה ובה קפה חם. עוד מעט פגישה עם יוֹשִׁיטוֹ אוֹנוֹ, מאסטר בּוּטוֹ (המחול היפני המודרני-איטי) בנו של המאסטר הדגול קָאזוּאוֹ אוֹנוֹ, שאותו זכיתי לראות בארץ לפני עשרים שנה. בעינֵיי רבים הבּוּטוֹ נחשב לַזֶן של המחול.

בבית של יוֹשִׁיטוֹ יושבים לתה. אני חושב על המאסטר הדגול שראיתי לפני עשרים שנה. כבר אז הוא היה זקן. אולי הוא כבר לא בחיים. בחשש רוטט אני שואל בעדינות את יוֹשִׁיטוֹ: מה שלום אבא? ויוֹשִׁיטוֹ משיב שהוא ישֵן שנת צהריים ועוד מעט יבוא.
לפתע נכנס לחדר המאסטר הדגול לבוש פיג'מה. אני נרגש. אחר כך המאסטר מזמין אותי לחדרו לצפות בקלטת וידאו. הוא מציע לי לשבת בכסא-נדנדה מקש, והוא עצמו יושב על הרצפה. בן תשעים ושלוש. ועדיין מופיע. אחר כך ארוחה במטבח עם קָאזוּאוֹ, בנו יוֹשִׁיטוֹ, שהוא בעצמו כבר סבא, אשתו ונכדם. לא תכננתי להשתתף בשיעורי בּוּטוֹ. אני רחוק מלהיות רקדן.

אני כל כך אוהב לצְפּות במופעי בּוּטוֹ, ותמיד חושב שהמופיעים מוכרחים להיות רקדנים מעולים. קָאזוּאוֹ ויוֹשִׁיטוֹ לוקחים אותי לראות את הסטודיו שלהם הצמוד לביתם. אני מתלווה אליהם נרגש לראות את הסטודיו אליו עולים לרגל תלמידים מכל העולם. אני נכנס ומוכה בתדהמה. זהו סטודיו קטן ואינטימי. סטודיו מלא בארונות, תלבושות ואביזרים. סטודיו מחבק. אני עומד בסטודיו הריק, זה מכה בי ואני יודע: כל עוד אני ביפן אני אבוא להשתתף בשיעורי הבּוּטוֹ המתקיימים פעמיים בשבוע. עכשיו כל המשפחה מתכוננת לצאת לחזרה לקראת ההופעה מחר. בדרך, בַּרכבות, יש בי שמחה גדולה. אולי, כמו שאומר וּוֶלְשׁ, כשאתה מרגיש טוב, זו ההצהרה של מי אתה באמת.

האוניברסיטה ביוֹקוֹהָמָה. שלוש בצהריים. אני פוגש סטודנט בשם טֶטְסוּגָאקוּ. פירוש שמו: פילוסופיה. הוא מדבר על הפילוסוף היהודי עמנואל לֶוִינָאס ועל התלמוּד. נכנסים לְאולם הרצאות גדול עם ספסלי שולחנות סטודנטיאליים. בַּקצה – ברחבה שבה עומד בדרך כלל המרצה, שמאחוריו לוח ארוך לרוחב כל הקיר – מתרחשת ההופעה. בּוּטוֹ. קָאזוּאוֹ אוֹנוֹ, בנו יוֹשִׁיטוֹ, ולמעלה משלושים תלמידים. איזו התרגשות. המאסטר בן התשעים ושלוש רוקד. אולי יקרה לו משהו. אולי זה הריקוד האחרון שלו. אולי הוא ימעד. אולי הוא ימות עכשיו.

אחר כך כל התלמידים על הבמה, כל תלמיד מכונס בו זמנית בעולמו שלו, וביחד – איזו עוצמה. בסצנה האחרונה כל התלמידים יוצרים מעגל סביב המורה הזקן, אוחזים ידיים ורוקעים ברגליים. איזו התרגשות. אני נגש לברך מאחורי הקלעים. אני מוזמן לקבלת פנים. נאומים ביפנית. לפתע יוֹשִׁיטוֹ מצביע לעברי, אומר דברים ביפנית. אני מבין רק את המילה "ישראל". ואז מבקשים ממני, להפתעתי, לשאת דברים.