ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

מבחן הדמיון

היכן שהמציאות מסתיימת, הדמיון מתחיל. אצל איש הניו אייג' כוח הדמיון קטן לאחר הילדות, כמו אצל כולם, רק בהבדל אחד: אחר כך הוא גדל שוב. ד"ר שי פסטרנק מדלג בין דמיון, מציאות ומה שביניהם

הקלישאה עליה גדלתי בנעוריי אומרת שהרפואה הקונבנציונאלית היא מדעית, וככזו היא "מציאותית" ו"נכונה", ואילו כל שיטות הטיפול האחרות הן "דמיוניות", ללא אחיזה במציאות. במקרה הטוב הן יכולות להועיל מכוח האמונה (לשון אחר – שוות בערך כמו "פלצבו").

מתוקף עבודתי כרופא קונבנציונאלי העוסק ברפואה משלימה ומשמש כרופא מייעץ ברפואה משלימה בשתי קופות חולים, אני מוצא את עצמי עם רגל אחת בעולם ה"מציאות"

ורגל שנייה בעולם ה"דמיון". למרות שלא השתחררתי לגמרי מהקלישאה ההיא, למדתי עם השנים להכיר במגבלותיה.

כיום, אינני מאמין באופן עיוור לאף אחד - לא לאנשי המדע, וגם לא לאנשי האלטרנטיבה והמיסטיקה למיניהם. הרי אפילו הבודהה ביקש משומעיו שלא יאמינו לדבריו באופן עיוור. זה, אגב, אחד ההבדלים בין ניו אייג' לבין דת: בניו אייג' אתה יכול להאמין בכל דבר, אבל אינך חייב להאמין לשום דבר.

קל להגדיר דמיון: זוהי כל מחשבה שיש לנו, שאינה מציאותית. ההגדרה היא על דרך השלילה. מה שדורש מאיתנו להגדיר את המציאות על דרך החיוב – וזה כבר יותר קשה.

על פי ה-Nyaya, אחד מששת הענפים של הפילוסופיה ההודית המסורתית, ישנם ארבעה מקורות לידע אמין על המציאות: תפיסה חושית, היקש, השוואה ושמיעת עדויות. לעומת זאת, יש שלושה מקורות לידע בלתי אמין: ספק, חשיבה שגויה, וויכוחים היפותטיים. זה יכול להיות מעורר גיחוך עבור מי שגדל על התפיסות המערביות, החל מימי אריסטו ועד למדע המודרני. מה שמראה שגם לדרך שבה ראוי להגיע לתפיסת המציאות יש הגדרות שונות – עוד בטרם דנים במציאות עצמה.

הבה נסכים, אם כן, שמציאות היא הגדרה סובייקטיבית, המשתנה מאדם לאדם. היא תלויה בתרבות ובתקופה, ואצל כל אדם היא יכולה להשתנות במהלך חייו.

היכן שמסתיימת המציאות, מתחיל הדמיון. אבל מדוע אנו זקוקים בכלל לדמיון? תפקידו של הדמיון לאפשר לנו לנתח את כל מה שלא קיים כאן ועכשיו, כלומר את מה שנסתר מן העין, ואת מה שעדיין לא התרחש. לולא הדמיון לא היינו יכולים לתכנן את העתיד.

האנתרופולוגים אוהבים להביא דוגמאות מחייהם של אבותינו, הציידים-לקטים. שוו בנפשכם חבורת ציידים קדמונים האורבת לעדר של צבאים במעבה היער. הם משערים, על פי סימנים שונים, שהצבאים עומדים לעבור בשביל, אך למעשה הם רק מדמיינים זאת.

אם וכאשר הצבאים אכן ייקרו בדרכם – יהפוך הדמיון למציאות. אבל כוח הדמיון הוא שמאפשר לציידים לחכות במארב. למשל, אם הם ראו שהצבאים ירדו לשתות מים מהנהר, הם יכולים לדמיין שהעדר ישוב לכרי המרעה באותה דרך. הם יכולים גם לשרטט בחול מפה של האזור, ולסמן עליה את מיקומו של כל צייד במארב. הדמיון הוא הצעד הראשון בקיום חשיבה מופשטת, וכן בקיומם של סימנים – שפה, ציורים וכתב.

וכעת דמיינו את הציידים שומעים שאגת נמר. הם מדמיינים את הנמר מסתער עליהם, עוד בטרם הראה את עצמו, וכבר גופם מתכונן למלחמה או למנוסה.

נולדנו, אם כן, עם מנגנון של דמיון "בילט אין", שיש לו קשר הדוק עם כל הרבדים של גופנו, נפשנו, ומחשבותינו. לא אחת ראיתי בעבודתי כיצד דמיון יכול לגרום לחולי, אך גם לריפוי. "היסטריה", מצב שבו האדם חווה שיתוק, עיוורון, וכדומה, ללא כל פגיעה גופנית אורגנית, היא דוגמה קיצונית לכך.

עבור החולה הסובל מהיסטריה, הבעיה שלו "מציאותית" לגמרי. זו לא הצגה ולא דמיון. חשיבה חיובית ודמיון מודרך יכולים לרפא מחלות - אפילו מחלות קשות כמו סרטן. מומלץ לקרוא בהקשר לכך את ספרו פורץ הדרך של ד"ר ברני סיגל, "אהבה, רפואה וניסים".

לא מזמן השתתפתי בקבוצת מחקר בראשות ד"ר ערן בן אריה, יחד עם ד"ר מוטי לוי וד"ר אלעד שיף, ובדקנו דרכים לטפל בתופעות לוואי של הקרנות באמצעות דמיון מודרך. מאחר ובגופנו הופך הדמיון למציאות (שהרי מהי מחשבה דמיונית אם לא זרימה של נוירוטרנסמיטורים במערכת העצבים), ניתן לומר שכל מה שאנו תופסים כמציאות (אפילו אם הוא דמיוני) דינו להפוך למציאות של הגוף-נפש שלנו. יש הטוענים שהשפעת הדמיון חורגת מגבולות הגוף, ומשפיעה על העולם הסובב אותנו. זה הרעיון המרכזי העומד בבסיס הסרט הידוע "הסוד".

ילדים נולדים עם דמיון עשיר, שנחוץ להם על מנת לחקור את העולם ולהפנים את מה שהם רואים ולומדים. בין השאר, יש להם חשיבה מאגית, בדומה לזו של השאמאנים. נדמה להם שאם הם רק יאמינו במשהו, ואולי יבצעו טכס כזה או אחר, הדבר יקרה. הפסיכולוגיה המודרנית רואה בכך ביטוי לאינפנטיליות של הילד, הרואה בעצמו את מרכז העולם. אני נגמלתי מהחשיבה המאגית שלי רק בגיל עשרים. הייתי טכנאי בחיל האוויר. בהתחלה, האמנתי שאם ארצה מספיק חזק, המכשירים המקולקלים יתקנו את עצמם. זה לא עבד.

למזלי, התגלגל לידיי הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע" של רוברט פירסיג, ממנו למדתי שצריך גם לתקן את המכשיר – לא מספיק לדמיין. זהו ההבדל בין מכשיר העשוי מפח, פלסטיק וסיליקון, לבין המכשיר הקרוי "גוף האדם", שלעיתים מצליח לתקן את עצמו על פי רצונו.

לאחרונה הרחבתי קצת בתודעה שלי את גבולות המציאות, והתחלתי להאמין באפשרות התיאורטית שאדם יכול בכוח רצונו לקלקל מכשיר חשמלי, מבלי לגעת בו. "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, האמן שאפשר גם לתקן", אמר רבי נחמן מברסלב. אני מניח שזה הצעד הבא. ועוד אמר אותו רבי: "מוטב להיות פתי מאמין לכל דבר, מאשר ספקן שאינו מאמין לדבר – אף לא לאמת". כנראה שיש לפניי עוד דרך ארוכה.

אצל איש הניו אייג' כוח הדמיון קטן לאחר הילדות, כמו אצל כולם, אבל אחר כך גדל שוב, ככל שהוא מרחיב את גבולות המציאות בעזרת האמונה.
בכך עוסק הספר החדש שכתבתי, "זיוה", המספר על זיו ורדי, ילד שאמאן בחיפה של שנות השבעים, המתקשר עם יצור ממימד אחר בשם זיוה. הספר בודק את הגבולות בין דמיון למציאות ובין שיגעון לשפיות, ובוחן אותם מכל כיוון אפשרי.

ד"ר שי פסטרנק (MD) הוא רופא מערבי ומטפל באמצעות איורוודה ופרחי באך.
לתגובות: drshai@netvision.net.il
לדף הפייסבוק של "זיוה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...