ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בארץ

סקוטלנד זה כאן

נועה סטרלינג יצאה לנופש חורפי בכנרת ולא מצאה שם אנשים. בסוף היא הבינה שכולם במלון הסקוטי, שותים תה. את החופשה שלה היא כבר בילתה באווירה אירופאית למהדרין בין כותלי המלון

צמד המילים "נופש בטבריה" עורר אצלי תמיד את הזיכרון העמום של הוריי, לוקחים תיק, עולים על האוטובוס של ועד העובדים ונוסעים לצפון, מותירים אותנו לבד עם הסבתא ועם התקווה שנקבל מקבץ סבונים בריח לימון עם חותמת מלון זה או אחר, כתשורה על כך שהסכמנו להיות ילדות טובות ולהעניק להם יממה וחצי של שקט.

מזנונים ארוכים, עמוסים יוגורטים, סלט ירקות ישראלי (קצוץ דק), ביצים קשות או מקושקשות ולחמניות קייטנה עליהם נלחמים כאריות מיני חדוות ותקוות מהועד, חיימונים וצביקים מההנהלה ויוסקה, הנהג. חדרים שעוצבו בשנות השישים ונתקעו שם, עם מיטות שהזמן לא עשה להם טוב, ערכות קפה עם אבקת חלב שלא ניתנות לשימוש וכובע אמבטיה.

הנופש הפרטי שלי, שסימן את נקודת המפנה בהתייחסות שלי לטבריה, נקבע לסופשבוע בדצמבר בלי חורף, סופה אחת בלבד עם תקווה לעוד קצת חורף בסוף השבוע שאחריה. אספנו תיק אחד ומצלמה ונסענו לצפון, בדיוק כמו שההורים שלי עשו כל כך הרבה פעמים. התבגרנו.

אולי זו העובדה שמדובר בחופשה חורפית, אבל טבריה ריקה מתיירים ומטיילים ביום שישי בבוקר בו אנחנו מגיעים לנופשון של לילה אחד במלון הסקוטי, סוג של מבצר שמאכלס בתוכו הפתעות שישברו לנו את המיתוס של טבריה הועד-עובדית, ומיד נגיע לכך.

אטרקציה ראשונה: להרגיש את הכנרת. אבל הטיילת שוממת וזה עצוב, הכנרת שקטה מדי ומדד המים, או החוסר, עומד על מינוס 204. בתי הקפה והמסעדות הלבנוניות שכולנו זוכרים מהילדות, עם מיליון סוגי סלטים ודג שנתפס על הבוקר ומצא את מותו על הגריל, נטושות. המלצרים עומדים בחוץ ומבקשים שניכנס. הכל סגור. מלוכלך. כמו עיר רפאים. את האטרקציות צריך ללקט.
 

הריקנות הזו אל מול הכנרת, שנצבעת בצבעים יפים במיוחד בשמש של החורף, מלווה אותנו גם אל תוך כנסיית סנט אנדרוז שבה מתקיים בכל יום שישי בבוקר קונצרט לאורחי המלון הסקוטי ובכלל. כנסייה פשוטה, שלא נראית כמו כנסייה, כמעט נעדרת את כל הסממנים הנוצריים הרגילים. רביעיית כלי מיתר מנגנת ממוצרט עד באך עד גרשווין. קונצרט לא מהודק של שעה, טעימה של תרבות לכל מי שבא בעיקר לדגום את הבופה.

מיד לאחר הקונצרט אנחנו עושים סיבוב רגלי בעיר, מחפשים בנרות בית קפה שיאכלס שני שוטים עירוניים שצריכים קפה כל כמה שעות, אחרת הם מאבדים אנרגיות. חוץ מבית הקפה "תזה", שנמצא בפינת רחוב הירדן אנחנו לא מוצאים דבר. הסניף הכי קרוב של ארומה, מרחק שלושה קילומטרים מהכנרת, נסגר בשעה 13:00 ביום שישי. בירידה לכיוון הטיילת, איזור המסעדות שאמור להיות שוקק חיים בעיר תיירותית כמו טבריה, כולם מתארגנים לסגור עניין.

"זה בגלל הדתיים", צועק לנו מישהו מתוך אחת המסעדות ואכן, בשעה 14:30 טבריה כבר ריקה עוד יותר. שקטה עוד יותר. לתייר הממוצע, זה שמגיע מגרמניה או צרפת כדי לראות איפה ישו הלך על המים, מדובר בסוג של הלם. אנחנו מוצאים את עצמנו לוגמים דיאט קולה בטיילת ריקה ליד תיירים מכל העולם שמחפשים מקום לשתות בו תה, ולא מוצאים.

בית המלון הסקוטי הוא אנתיטזה גמורה למה שקורה בטבריה בדצמבר. כשאנחנו נכנסים, מתגלה ממלכה עם ניחוח עתיק, שכאילו לא שייכת לעיר הנטושה. שגרירות סקוטלנד קטנה עם עץ חג המולד בכניסה וצוות מעונב שמדבר ברשמיות מבית.

קצת היסטוריה: המלון הוקם ב-1999 על שרידיו של בית החולים הראשון של טבריה. בית החולים הוקם ב-1984 על ידי דוקטור דיוויד טורנס, רופא צעיר שהגיע לטבריה מסקוטלנד, כחלק מהמסיון של הכנסייה הסקוטית הפרוטסטנטית. הוא התאהב במקום והעדיף להכשיר אחיות ורופאים צעירים לטפל במקומיים הטבריאניים, מאשר להפיץ מסביב את בשורת הנצרות.
 

 
 לאחר פרישתו של טורנס, הגיע בנו הרברט להמשיך את המורשת. הוא פרש מרפואה ב-1953 וחזר לסקוטלנד. בתי הבזלת איכלסו במשך שש שנים נוספות את בית היולדות של האזור. ב-1959 הפכה הכנסייה הסקוטית את המקום לבית הארחה פשוט.

ב-2004, אחרי חמש שנים של פעילות כבית מלון ומרכז תרבות, החליטה הכנסייה לשפץ את המקום ולהפוך אותו למלון בוטיק. במתחם הוקם בית מלון חדש, עם 50 חדרים בעיצוב מודרני יותר וברמת חמישה כוכבים. לצדו ניצבים בית הרופא ובית הכומר, שמאכלסים את חדרי הענתיק, 19 חדרים משוחזרים בעיצוב עתיק – אבנים חשופות, תקרות גבוהות ומיטות רחבות במיוחד, לצד שידרוגי יוקרה מודרנים כמו אמבטיות רחבות וטלוויזיית פלזמה.

הקסם האמיתי של המלון הוא באווירת הרוגע ששוכנת בין כתליו. בין בנייני הבזלת גינה מוקפדת, שמתפקדת כגן בוטני מרשים, עם גידולים ועצים גליליים והסברים ליד כל עץ ושיח, נדנדות המשקיפות אל הכנרת, בריכת דגי נוי, מזרקת אבן ותאורה שמקשטת את הכל בצבעים מרשימים כשיורד הערב.

גשר קטן מביא את המבקר אל בריכת השחייה, שלצדה, כך מספר לנו דניס, מדריך התיירים הרשמי של המלון שלוקח קבוצות לסיור מודרך בין המבנים השונים, תוקם בקרוב יחידת טיפולים שתכלול ספא ושאר מתקני פינוק. בפינה אחרת נחבא לו מרתף יינות, ששימש בעבר לאחסון תרופות ששימשו את אנשיו של טורנס והיום מוצגים בו יינות האזור, שגם נמכרים במקום.

האווירה המיוחדת גורמת לאורח להרגיש שהוא לבד, למרות שהמקום עמוס אורחים ויש להזמין בו חדר זמן רב מראש. בשעה 16:00 מטפסים אל הבר של המלון ללגום תערובת תה, אחת מיני רבות המוצעות לבחירה, עם כמה עוגיות חמאה סקוטיות. למרות שיש תור קטן בדרך אל כוס התה הנכספת, ולמרות שאת הכורסאות הריקות תופסים אורחים אחרים, התחושה היא אינטימית, לא סרט נע של תיירים שבאים והולכים, ישראלים שדוחפים ונדחפים. שקט, שלווה, קצת אירופה.

לפנות ערב, כשחושך מטריד במיוחד מכסה את טבריה, הלא מוארת מספיק, אנחנו יוצאים לסיור בעיר עם מוריס צמח, טבריאני, מדריך טיולים וסופר, שחוקר את העיר הזו כבר עשרות שנים. הוא לוקח אותנו במעלה רחוב דונה גרציה. רחוב יפיפה שכולו בתי בזלת שהיוו את מרכז העיר במאות הקודמות ועכשיו עומדים נטושים, מצפים שמישהו ייקח יוזמה ויפתח בהם איזו אטרקציה תיירותית שתעיר את העיר.

אין כמעט תאורת רחוב בדונה גרציה ומוריס מספר על תוכניות העירייה לשקם, לעשות, להוסיף עוד פנס רחוב. בינתיים זה לא קורה, הוא נאנח כשאנחנו מגיעים אל מבצר רבקה במעלה הרחוב, שהיה פעם המבצר שהגן על טבריה, הפך לגלריית אמנות בקדנציית אמצע המאה העשרים והיום עומד כמו טירת רפאים לא משומשת, עם מזגן מת בכניסה וסורגים חלודים.

גם המסגד העתיק, קרוב לטיילת, אמור להשתפץ, אבל עומד בינתיים נטוש ועגמומי, מקום שבו צמד ילדים קטנים מסתובבים וצוחקים על התיירים, עלינו, שמצלמים כמה תמונות כדי להראות שהיינו שם, למרות שאין ממש מה להראות.

מוריס מפוצץ בסיפורים על הפאר וההדר של טבריה, על אומץ הלב של היהודים הראשונים בה, על היוזמות שלקחו. עכשיו, בשנות האלפיים, העיר נרדמת באחת בצהריים ביום שישי. הסיור הזה, עם האיש שכנראה יודע הכי הרבה על טבריה, אחרי שנים של מחקר שכלל שיחות עם ותיקי העיר, שדיברו בערבית מעורבת ביידיש מעורבת בעברית תקינה, מותיר תקווה, למישהו עדיין אכפת.

ארוחת הערב שמציע בית המלון הסקוטי ושמוגשת בחדר האוכל שנמצא במקום שבו פעם היה חדר המיון של בית החולים, מצטיינת אל מול ארוחות ערב שנדגמו במלונות אחרים בסביבה – אולי בגלל שהמטבח כאן אינו כשר. המגוון מרהיב, אבל לא מפוזר מדי וההגשה תרבותית כמצופה. מלצרים מחויטים מלווים כל אורח לשולחן משלו, מפית מבד על הברכיים, שלושה מזלגות בכל צד של הצלחת. "תרצו יין?" שואל מלצר מנומס עוד לפני שהתיישבנו.
 

אחרי שמתחממים עם יין מקומי קופצים לבופה – אזור הדמדומים של כל נופש ישראלי – כאן הכל נעשה בשקט. מרק חם נמזג ולצדו לחם טרי טרי, כזה שיצא ממאפייה לפני שעה קלה. מבחר בשרים, כולל לבנים, פשטידות, ירקות מבושלים, סלטים וקינוחים מוצעים כאן על פני שולחנות גדולים, אבל אף אחד לא נדחף או ממלא את הצלחת יותר מדי, כי יש פה תחושה שאם זה תעשה זאת כולם ילגלגו עליך מלמעלה. ככה זה בסקוטלנד, גם אם היא בטבריה.

לפני השינה, אליה אנחנו צוללים בנוחיות במיטת הקינג סייז הכי מטורפת שראינו אי פעם, אנחנו עושים עוד סיבוב בין מבני המלון ובורחים לרגע גם אל הכנרת, שכל מה שיש לה להציע בשעה 11 בלילה ביום שישי הוא מסעדה לבנונית לקראת סגירה וגלידרייה אחת שמסביבה ילדים מקומיים מעשנים ומאיימים בטבילה קפואה בכנרת.

בבוקר אנחנו נפרדים מבית המלון הסקוטי בארוחת בוקר טעימה במיוחד, שכוללת עמדת חביתות,  לחמים טריים, קרואסונים שנאפו בלילה וקפה שנעשה במיוחד בשבילנו, לפי החוזק הדרוש. כשאנחנו נכנסים לאוטו ומתחילים לעלות את הגבעה הטברייאנית, הגב אל הכנרת שמנצנצת באור הבוקר, אני אומרת שהמקום בו היינו מוכיח שאפשר להפוך את טבריה ליותר מסתם מקום מחסה לריבקי מהוועד וסילביה מהחשבונות, או לאיזה זוג צליינים מדרום אמריקה.

כולנו עוברים בה, לכולנו יש ממנה זיכרון ילדות, כולנו יודעים כמה היא יכולה להיות יפה, כשמקשטים אותה נכון. השאלה היא מי ייקח את היוזמה ויחזיר עטרה ליושנה. קחו השראה מאותו ד"ר טורנס ומהסקוטים, שהתאהבו בעיר הזו לפני מאה ומשהו שנים, ולא מוותרים עד היום.

והמלצה אחרונה: בדרך החוצה, רגע לפני שעלינו על הכביש לצומת גולני, חמקנו הצידה לדגניה ב', שם מתחבא לו מפעל השוקולד גליתא. בנוסף למבחר מתוק של שוקולדים בתרכיבים משונים (מנגו ושוקולד לבן, למשל) מוצג פה סרט חמוד על הדרך של השוקולד מדרום אמריקה ועד הפה המרייר שלנו. לילדים שאתכם, יש שם סדנאות שוקולד שיעשו חורים בשיניים. לא התאפקנו וקנינו צידה לדרך הארוכה לתל אביב.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...