מחלת השנאה: הרוחנו אקטואליה של השבוע
יום רביעי היה היום הכי ארוך והכי חשוך בשנה. ואולי אין זה מקרי; החשיכה חלחלה השבוע גם אל מחוזות אחרים, בהם אנשים מסמנים אחרים כמלוכלכים, גזלנים ומפיצי מחלות
יום רביעי היה יום היפוך החורף, היום הכי קצר בשנה, היממה שבה הלילה הוא הארוך והחשוך ביותר. זה באמת היה יום אפל. האם השילוב של חשיכה גוברת, בצורת בלתי נגמרת, ועדות חקירה שלא יקומו לעולם ודרום אדום גרמו ליום הזה להתפוצץ כמו חצ'קון שלא עמד עוד בלחץ? הקרום הדק פקע, המוגלה ניתזה, ואם זה לא היה קורה השבוע, זה היה קורה בשבוע הבא.
בתל אביב מפגינים יצאו לרחובות בדרישה לסלק את הפליטים האפריקאים משכונות מגוריהם. בעיתוי מצמרר היו גם מי שטרחו לפרסם בכלי התקשורת באותו יום את הידיעה המכריזה שאחוז הפליטים והעובדים הזרים בקרב חולי השחפת והאיידס גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה. שלושה ימים לפני כן הוצתה באשדוד דירה של פליטים מסודן, כשדייריה נמצאים בתוכה. הפליטים סיפרו שאמרו להם: "כושים, לא רוצים אתכם כאן".
בסוף השבוע שקדם לתקרית הותקפו שתי נערות אפריקאיות על ידי קבוצה גדולה של בני נוער, שקראו לעברן "כושיות מלוכלכות" והכו אחת מהן. כמה שבועות מוקדם יותר, בתחילת נובמבר, בדיון ועדת הכנסת לבחינת בעיית העובדים הזרים, אמר חבר הכנסת כץ: "הם לוקחים את הדירות של הסטודנטים ושל אזרחים, דירות שנלקחות בפועל, כי הם מוכנים לשלם עבור כל חלק מדירה".
בקלות בל תיאמן אנשים מסמנים אחרים, כאלה שאינם מכירים, כמלוכלכים, גזלנים ומפיצי מחלות. לרוע מזלם של מהגרי העבודה והפליטים מאפריקה, הם מגיעים מסומנים כבר מהמולדת והופכים מטרה נוחה מאוד לחצי השנאה.
השנאה הזאת מהווה סכנה ברורה ומיידית לאנשים שהגיעו מצדה השני של תעלת סואץ, אבל היא גם מסוכנת לנו. במהירות שלא תשאיר לנו מקום להתחרטויות היא תסחוף אותנו למקומות שרובנו, גם המפגינים לסילוק הפליטים, לא רוצים להיות בהם.
הפסיכולוג חוקר השואה פרופסור דן בר-און ז"ל, שבחייו הבוגרים היה תושב הנגב, המשיל את ההסתה הגזענית לשיטפון במדבר. אם לא סוכרים את זרמי המים הקטנים ועוצרים אותם כשהם רק מתחילים, מהר מאוד הקילוח הדק הופך לשיטפון הרסני שאין עליו שליטה. ההיסטוריה המשפחתית של רבים מאתנו יכלה להיות שמחה מעט יותר אם כמה אצבעות היו נתקעות בסכר בזמן. כשמי שהיה שם הבין מה קורה, כבר
לא רק להסתה ולשלהוב הרוחות בציבור יש תכונות של שיטפון במדבר אלא גם לשנאה שחש אדם אחד כלפי אדם אחר. השנאה מחלחלת במהירות הלאה מהמוח והלב, מגיעה ומשפיעה על הגוף ועל התודעה. אפשר לשמוע את השנאה בקול, לראות אותה מצטיירת על תווי הפנים, מעצבת את אופן תנועתם של האברים, אולי אפילו לגלות אותה בבדיקות מעבדה, כי אחרי הכול, לפחות על פי מסורות מסוימות – השנאה היא מחלה.
מה שעוד מסוכן בשנאה זה שהיא דורשת מעט מאוד. מספיק גרגר קטן אחד של חוסר נחת, אכזבה או עלבון כדי שאש התיעוב תשתולל. זה כבר לא משנה מה אותו אדם עשה: מהרגע שהפך אובייקט לשנאה, כל מילה שיבטא וכל מעשה שיעשה יהפכו שמן למדורה, יפורשו כעוד סיבה לשנוא אותו. גם אם השנוא יתרום את כל כספו לצדקה, יתנדב לכל העמותות במקום מגוריו ויוכר כקדוש על ידי הרב או הכומר הבכירים ביותר בסביבה, זה כבר לא יועיל לו.
כשמדובר בקבוצות באוכלוסייה, לשנאה יש אפקט של כדור שלג: אם אנחנו שונאים את כל האנשים כהי העור או פוחדים מהם (שנאה ופחד הם חברים טובים), אין סיכוי שנתקרב אליהם. אם לא נתקרב אליהם, לעולם לא נוכל להכיר אותם כבני אדם שיש להם, כמו לכל אחד אחר, תכונות טובות ומכנים משותפים איתנו. כשלא מכירים את המסומנים, קל הרבה יותר להאמין למסיתים נגדם, בעיקר אם הם מצוידים בתואר מכובד, של חבר כנסת או שר, למשל.
בבודהיזם השנאה מוגדרת כרעל. הרעל הוא מקור לסבל, ומקורו של הרעל עצמו הוא הבורות. זאת אינה בורות שקשורה לפחות מדי שנים באוניברסיטה או לדלילותו של מדף הספרים בסלון. זהו היעדרה של ההבנה שלמרות השוני בצבע העור, בטקסטורת השיער וביבשת המוצא - האריתראי, התאילנדי, הרומני ואני הם חלק מאותו שלם.
אינסוף נתיבים ישירים או עקיפים, מפותלים או ברורים, מחברים את הקיום שלי אל הקיום של כל אחד מהם. כמו מערכת אקולוגית שבה תפקודו התקין של כל אחד מרכיביה - החיים, הצומחים והדוממים – מבטיח את תפקודו התקין של כל רכיב אחר, כך פועלת המציאות השלמה. מי שזקוק לדוגמה פשטנית יותר, יכול לחשוב על פייסבוק. כולנו בסופו של דבר מחוברים.
בספר הפרצופים מר מרק צוקרברג אחראי על הפלא הזה. מחוץ לרשת החברתית כולנו מחוברים על ידי מה שמוגדר בבודהיזם כקיום תלוי הדדית. זהו הקשר הרב ממדי הסבוך, שהמורה והנזיר טיך נאת האן מכנה "שלובהיות", interbeing באנגלית.
גם אם הבנו שלא בא לנו על רעל במערכת הפרטית שלנו, הדרך להיפטר ממנו אינה פשוטה. הנזירהAhkon Lhamo (האישה המערבית הראשונה שהוכרה כגלגול של לאמה) מסבירה: "היכן נמצאת השנאה שממנה אתם רוצים להיפטר? היא שוכנת עמוק בתוך רמות תת מודעות של התודעה. היא גם נחבאת. למרות שהחלטתם לפטור את עצמכם מהשנאה, אתם רוצים בכפייתיות להשאיר משהו ממנה לעצמכם.
אתם רוצים להיפטר מהשנאה, אבל אתם רוצים גם להיאחז בדעות קדומות מסוימות כלפי מישהו או משהו. אתם רוצים לשמר מערכת פעילה של דעות על איכותם ואישיותם של אחרים. אתם רוצים להיות הצודקים.
אתם רוצים להיות המועדפים – אבל זה, כמובן, יכול לקרות רק בתנאי שהאחרים אינם כאלה. ברמה המודעת אתם שואפים לחיים נטולי שנאה, אך עדיין לא התגברתם על התלות במידע שמספקים לכם חמשת החושים. אתם משחררים ביד אחת ונאחזים באחרת".
אהקון להאמו אומרת שההשתחררות מהשנאה (ומכך משתמע שגם השנאה עצמה) אינה קשורה למה שאנחנו רואים ושומעים, אלא להבנת טבעה האמיתי של המציאות.
אז אולי שנאת הזרים היא מין שנאה עצמית (למרות שבמחוזותינו דווקא אלה שמתעקשים לא לשנוא את האחר מואשמים באופן קבוע בשנאה עצמית והופכים לשנואים בעצמם). גם אם אשפי ההסתה ימשיכו להיות בטוחים שהם צודקים, ולא יצליחו למתוח את הקו שמפריד בין בעיה הומניטרית-פוליטית-בינלאומית לבין שנאת אפריקאים, למשל, סביר להניח שבינם לבין עצמם הם יסכימו להודות ששנאה לא עושה נעים במוח, לא בגוף לא ואפילו לא בשכונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם