ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

תעתועי נפש: אל ארצות הזן, פרק 10

ביומיים האחרונים בא החשש שהכול לשווא. שהכול הסברים יפים. פּאתֵטִיים. אני מנסה להגיע למצב הנקי. כמה קשה להבחין בין הידיעה הפנימית הטהורה ובין הדעות הקְדוּמוֹת. גיל אלון עוזב את תאילנד וממריא ליפן

בנגקוק

ביום ראשון שעבר ביקר ב"בית הדְהָרְמָה" נזיר. רָטְהָה שמו. מיד כשהתחיל לדבר הרגשתי שהוא מדקלם בעל פה את מה ששינן, לפני שהוא מבין. העיניים שלי נפגשו בעיניה של המורה הֶלֶן. גם היא הרגישה שכך הוא הדבר. ואמרתי לעצמי לא לשפוט את הנזיר. ואתמול בפגישה עם הֶלֶן היא השכילה להוסיף

זווית כל כך יפה שלא חשבתי עליה. "נכון", היא אמרה, "צדקת בהבחנה שלך, אבל רְאֵה גם כמה הוא מעז לצאת נגד הזרם שממנו הוא בא. הוא לומד עכשיו את עצמו. נזירים כמעט אינם מגיעים ל'בית הדְהָרְמָה'".

מילים שבאו בזמן המדיטציה: כפייה מביאה לחורבן האמת, ואמת היא זרימה.

מחר בלילה יפן. התרגלוּת חדשה. אני רוצה להתרגֵל להתרגלוּיוֹת. יש רגעים של חגיגיוּת, של מעֵין הליכה כמה סנטימטרים מעל פני הקרקע. ביומיים האחרונים, בנמנום התרדמה, בא החשש שהכול לשווא. חשש קיומי. שהכול הסברים יפים. פּאתֵטִיים. למשהו. אני מרוחק. וקרוב. וטוב שקרוב. מעבדה זורמת. השמיים נקרעים באדום-אפור. יופי אלוהי.

איך אזרום אל יפן? איך היא תזרום אלי? זֶן-בודהיזם. אני מחכה בקוצר רוח. שוב אני נוטל את חפיסת הקלפים "אוֹשׁוֹ זֶן טארוט" ושולף קלף לכבוד הנסיעה ליפן. והקלף הוא "הרמוניה": "תן לעצמך להיות רך יותר ומקבל יותר עכשיו, כי שמחה שאין לתארה במילים מחכה לך ממש מעבר לפינה. אף אחד לא יוכל להצביע עליה עבורך, וכשתמצא אותה לא תוכל למצוא מילים לתאר אותה לאחרים. אבל היא שם, בתוך לבך, בשֵלה ומוכנה להתגלות".

צהריים לפני הטיסה. יש איזשהו שקט. הבמאי המכוּנֶה: נֶנְג והשחקן המכוּנֶה: אוֹ התקשרו והציעו לקחת אותי לשדה התעופה. כמה יפה מצידם. ואני לא מקבל את זה נקי. תיכף אני חושב: מתוך איזה אינטרס באה ההצעה ומה עלי להציע בתמורה. ככה זה? אין דרך נקייה מהתערבות הראש השופט? כן, כשלומדים לִצְפות בו, לתת לו לבוא וללכת, הוא נחלש. אבל האם הפָּן הנגטיבי-פסימי יכול להיעלם כליל?

לפני כמה שבועות, רוֹבּ, הבריטי, מנהל הגסט-האוס, העלה את הרעיון שאצטרף אליו באחד הימים לארוחה איטלקית במסעדת הגסט-האוס. והשבתי שאכן נעשה זאת בקרוב. והנה שמתי לב שרוֹבּ מזכיר לי את זה ממש כל יום. כאילו כבר איננו יכול לחכות. לבסוף מצאנו את הזמן לכך. בסיומה של הארוחה הסתבר שהתשלום הוא כפול. כפול מסכום הארוחה התאילנדית הרגילה. הבנתי שלא האכילה יחדיו היתה חשובה לו אלא ההזדמנות לגבות מחיר גבוה. והנה דווקא אוֹן, אשתו התאילנדית של רוֹבּ, התעקשה שיעשה לי הנחה.

שעה אחרונה בגסט-האוס. המשפחה הזמינה אותי לארוחת ערב. לפרידה. ושוב הייתי חשדן. הסקתי לפי האירוע הקודם כמה שבועות לפני כן. היום, משדפק רוֹבּ על דלתי כדי לשאול מתי נוח לקיים את ארוחת הערב, וסיפר שאוֹן יצאה לקנות אטריות סיניות, חשבתי שהסיפור חוזר על עצמו. שהרי על הארוחה דוּבר כבר אתמול בערב. וגם הבוקר.

למה הוא מתעקש להזכיר לי שוב? והנֵה בסיום ארוחת הפרידה הערב סירבה אוֹן לקבל תשלום. אז מה היה כאן? אצבע מורה על כך שיש רק הוֹוֶה. כל דבר יש לשפוט כיחידה נפרדת. כאן ועכשיו אני נזכר בקלף "השוטה" מתוך חפיסת הקלפים "אוֹשׁוֹ זֶן טארוט". יש בו תיאור מרגש של האדם שמאמין תמידית. מרמים אותו והוא בוטח. ושוב מרמים ושוב בוטח. הוא לא אידיוט. הוא רק זורם וחי את העכשיו. פשוט אי אפשר לרמות אותו.

גשם דופק בחוץ. עייפוּת. לאוּת. עוד מעט נסיעה לשדה התעופה.
שדה התעופה בבנגקוק. נֶנְג וְאוֹ מלווים. נֶנג מספר שההִתְעוותוּיוֹת שיש לו בַּפָּנים הן תוצאה של תאונה איומה בגיל ארבע עשרה. רכוב על אופניו, התנגש ברכב ענק בעל שמונה גלגלים. ראשו נפתח ואחת מעיניו יצאה מארובתה. ההִתְעוותוּיוֹת הן תוצאה של שיבוש השדה החשמלי במוח. ולי עברה בראש, לא אחת, המחשבה שזו תוצאה של בעיה נפשית.

הנה, שוב, בתוך זמן קצר, אני מקבל עוד דוגמה לשפיטה מוטעית שלי, המבוססת על הנחות ודעות קוֹדְמוֹת. נקי. נקי. להגיע למצב הנקי. כל דבר לגופו. כמה זה מבלבל. כמה קשה להבחין בין הידיעה הפנימית הטהורה ובין הדעות הקְדוּמוֹת. נֶנְג סיפר שברגע ההתנגשות הוא חש שמישהו לא אנושי נושא אותו. ובדרך לניתוח, כשהמוות בסביבה, נעשה הכול יותר ויותר אפל, וחייו ומעשיו עברו לפניו בַּסָךְ.

ובחדר העישון בשדה התעופה איש שיכור. חופן ראשו בידיו, יושב. לפניו על הרצפה בקבוק וויסקי. מחציתו ריקה. בנדנוּד גוף הוא נוטל את הבקבוק, לוגם ובקושי מצליח לסגור את הפקק. לא לשפוט. לא לשפוט. יש שֶׁקט עכשיו. מלוּוֶה בהתרגשות.

בהתרגשות שקטה עלייה למטוס. מנסה לנסח את התחושה במילים: "הנאה חגיגית זקופה" – אלה המילים שהופיעו בראש.

כמעט חמש שעות טיסה, והמוח, כמו תמיד, בכוונה, חושב על אסונות תעופה. כבר טסתי בכל כך הרבה טיסות. הפעם, נדמה לי, זה בכוונה יותר מתמיד. ולפתע, מן החלון – הזריחה. זה לא ייאמן. זה בלתי נתפס. הכול, הכול שטיח אין-סופי של ענני צמר אפורים, ואט-אט אדום וצהוב כואבים עולים מן האופק ומֵעַל, שמיים שחורים מתגוונים בכחול. ואני רק יודע שזה מפעים, ורוצה להתפעם, ולא מתפעם. הדיילת מבקשת לסגור את החלון כי כולם ישנים. אני מציית ואחר כך פותח רק חריץ קטן ומתכופף להציץ.

הדיילות במעברים עם עגלת ההגשה. פתאום הודעה: המטוס נכנס לכיס אוויר ותתחיל סדרת טלטלות. בדרך כלל, למרות הטלטלות, הדיילות ממשיכות להגיש. אבל הפעם, הן מסתכלות זו על זו במבט רציני, מפסיקות את ההגשה, מחזירות את העגלה למקומה במטבח, מעירות את כל הישֵנים כדי להדק חגורות, ומתיישבות ונקשרות בעצמן. ואני נבהל. הנֵה מתגשם מה שהמוח חושב. אבל כבר עברתי טיסות עם טלטלות גרועות בהרבה מאלה.

ואני אומר לעצמי, במדיטציה, בעיניים עצומות, שממילא אין דבר שאפשר לעשות עכשיו ומה שיהיה יהיה. ומי זה הצופה בפחד הזה? אני מרגיש אותו בסרעפת. הדבר היציב שמאחורי הפחד. אבל הוא כל כך שברירי. כמו ציפור. ולאט-לאט, תוך כדי הטלטלות אני נרגע. אפילו מתחיל לנמנם. וגם המטוס נרגע. תחנת ביניים בסֵיאוּל, עשר דקות המְתנה וכבר על המטוס לטוקיו. ושוב הלחץ הזה. תרבות חדשה. צריך להתרגל. לזכור: חוויות. ואני צופה. חוֹוֶה וצופה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

גיל אלון

זן מאסטר, זמר, שחקן, במאי ומורה

לכל הטורים של גיל אלון