ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

אישה לומדת לעוף

רונה רענן שפריר רצתה ללמוד לעוף, אז היא כתבה ספר על האפשרות לחיים יצירתיים. עכשיו היא מלמדת אחרים לא לוותר על חלומות היצירה. "יצירתיות היא הבסיס לתחושת החיות שבנו. כדי שהיצירתיות תיעשה לחלק מחיינו, עלינו לבחור בה שוב ושוב". ראיון עם כנפיים

"אני לא בטוחה שמתאים לכתוב עלי בניו אייג'", היא מסבירה לי מיד כשאנחנו נפגשות. "אני לא אוהבת את כל מושגי העידן החדש, חיפוש, מציאת ייעוד, הארה, המילים הללו הפכו לקלישאות. מה שאני עושה זה מאוד בכאן ועכשיו".

אני פוגשת את רונה רענן שפריר בבית קפה אחרי יום עבודה עמוס ואחרי ניסיונות לא מעטים לתאם פגישה בזמן שיתאים לשתינו. מתוך מרוץ החיים בו אני שרויה, תפס אותי הספר "איש לומד לעוף" בצורה מאוד חזקה עוד כשזיהיתי אותו על מדף בחנות הספרים השכונתית. הכריכה

המעוצבת והשם הקליט זעקו אלי מהמדף. כשהרמתי את הספר אפילו לא נזקקתי לרפרף בו כדי לדעת שהוא חוזר איתי הערב הביתה.
כשהגעתי לעמוד 100, לא יכולתי להתאפק. השגתי את הטלפון של רענן שפריר וקבענו דייט. רציתי לפגוש את האישה שמלמדת אנשים לעוף. הספר הזה פגש אותי בדיוק במקום הנכון והעניק לי מתנה פשוטה וצנועה: את התחושה שזה לגמרי בסדר להתעורר בוקר אחד, לא חשוב באיזה גיל את ועד וכמה את מרוצה מהחיים, ולשאול את עצמך מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה.

"כשהייתי קטנה נהגתי לעוף", פותחת רענן שפריר את ספרה. "זה קרה כמעט כל ערב לפני השינה: הצמחתי לעצמי כנפיים והתעופפתי לבתיהם של ילדים אחרים, יושבת על אדן החלון ומסתכלת. הייתי ציפור קטנה וסקרנית: אהבתי לראות מה הם עושים בלי שאף אחד רואה, על מה הם חולמים, ממה הם מפחדים. אהבתי לחשוב על זה אחר כך: עד כמה הילדים האחרים מעניינים כשהם לבד, איך הם מסתירים את כל הסודות הנפלאים שלהם, את כל החלומות הענקיים שקיימים בהם. ידעתי שהם כמוני, שהם שונים זה מזה מבנים למרות שהם נראים דומים מבחוץ. עם השנים שכחתי".

רענן שפריר, 44, אמא לשלושה, היא בעלת רזומה עשיר בתחום התקשורת. היא ערכה תוכניות מצליחות בטלוויזיה וברדיו ("נכון לעכשיו" בגלי צה"ל, "עובדה" של אילנה דיין ועוד) ושימשה במשך שנים כעורכת באחד המגזינים המוכרים בישראל. "אני ממש לא באה מהתחום הטיפולי", היא מבהירה כשאני מנסה למצוא ברזומה שלה רמזים כלשהם לעיסוקה כיום: תומכת בליווי תהליכים יצירתיים וביבליותרפיסטית מוסמכת.

למרות שלמדה תואר ראשון בפסיכולוגיה, היא נטשה את התחום "על מנת שלא לשוב". היא סיימה תואר שני בהיסטוריה כללית ומשם הגיעה לעולם התקשורת והשתלבה בתפקידים בכירים בגיל מאוד צעיר. אז היא אפילו לא חשבה שיש אפשרות להתפרנס ממה שהיא עושה היום. בטח לא לכתוב על זה ספר שיימכר כבר בלמעלה מ-80 אלף עותקים.

"היה בסדר, אבל לא מספק", היא מסבירה את תחושתה באותם ימי תהילה בתחום התקשורת הזוהר. "היה בי משהו שהרגיש שאני מצליחה במה שאני עושה, אבל לא עד הסוף. שאני משלמת מחיר גבוה מדי על ההצלחה שלי. היתה לי איזושהי חוויית נתק שלא יכולתי להגדיר בזמנו. משהו שם לא ירד עד השורש. אז לא ידעתי את זה. רק הרגשתי שמשהו לא עובד לי והתלוננתי. אנשים לא הבינו על מה ועל מי אני מתלוננת. כולם מוחאים לך כפיים ובפנים את מרגישה שזה לא מספיק.

בשלב מסוים זה נגמר סופית, עם לידת הבן השני שלי. אז פקע המיתר. אמרתי לעצמי, אני פשוט לא חוזרת אחרי חופשת הלידה. היום אני מבינה שזה היה רגע מפתח מכריע. זה קורה להרבה אנשים. תחושה שאי אפשר יותר, מבלי להבין ממש למה. ידעתי שיש בעיה, אבל לא ידעתי להגדיר אותה. הבעיה היתה פנימית ועמוקה, חוסר שקט מצטבר והולך. חשתי שמה שמוגדר בחברה כחשוב כבר לא חשוב בעיני, ושקשה לי להעמיד פנים שאני באמת בתוך המשחק. רציתי לעוף, אבל לא העזתי להגיד את זה".

רענן שפריר פרשה מעשייה ארוכת שנים בעולם התקשורת היישר אל הכלום. שנה שלמה היא לא עשתה כלום, או לדבריה "שום דבר שמרוויחים ממנו כסף". היא ניגשה מידי שבוע ללשכת התעסוקה, קיבלה דמי אבטלה והתאמנה בלדחות עשרות הצעות עבודה שהתדפקו על דלתה. "זה היה ממש כאילו ירדתי מהפסים", היא נזכרת. "אבל אני הייתי בשלי. ככל שהתעקשתי יותר על שנת החופש שלי, כך כמות ההצעות שקיבלתי הלכה וגדלה".

בתקופת ה"כלום" הרגישה שבמקום לעוף, היא נפלה: "הדברים שהגדירו אותי נעלמו, אך הדברים החדשים לא נוצרו, וזה כאב. אנשים סביב לא הפסיקו לשאול אותי מה אני מתכוונת לעשות ואני לא ידעתי מה להגיד. היחיד שתמך בי בתקופה הזאת היה בעלי היקר אוהד".

 
רענן שפריר הרגישה דחיפות וקוצר רוח, תחושה שיש משהו בוער שעליה לעשות, אך היא לא ידעה מהו. אז מה היא עשתה? היא הלכה לים, דיברה עם אנשים, קראה ספרים והסכימה להיות בלא כלום: "לא ברחתי מהכלום הזה. לאט לאט, ככל שחקרתי, גיליתי שהרבה מאוד אמנים ואנשים שאני מעריכה ביקרו ב"לא כלום" הזה במהלך חייהם. זה עזר לי מאוד.

"אי ידיעה היא סימן שנגענו במקום יצירתי בתוכנו. המקום מורגש מאוד בריקנות שלו ולרוב זה כואב, אבל המקום הריק הזה בפנים הוא בדיוק מה שדופק על הדלתות הפנימיות שלנו. אני פשוט קיבלתי את העובדה שזה בסדר בשלב הזה בחיי לא להתקדם, לא להשתנות במהירות, אלא להישאר באזור ביניים מעורפל, שהיה מורכב מהרבה כאב ותסכול".

למרות שהיה לה מאוד נחמד בים ובבתי קפה, בשלב מסוים היא הרגישה שמשהו דוחף אותה לנוע קדימה. אולי גם דמי האבטלה שאזלו. היא החלה לזהות תנועה פנימית והחליטה לעבור לשלב ההתנסות והעשייה ולמלא את הלא כלום בלימודים. היא החלה ללמוד דברים שעניינו אותה, כולל ביבליותראפיה, הנחיית קבוצות וקורס הסמכה בהתמקדות (Focusing), בארץ ובארצות הברית. 

היא החלה להתאמן על חברות שהיו במצבה, כאלה שחיפשו אחר שינוי בחייהן, אך לא ידעו מהו. היא הרגישה שהיא יכולה למקד אותן ולעזור להן ולתפוס את קצה החוט שלהן. תוך כדי כך היא החלה להתעמק ולחקור את הקשר בין היצירתיות לנפש האדם. החברות הללו הפנו אליה חברות אחרות נוספות ולפני שהיא הבחינה בכך, החלה תנועה גדולה מאוד בחייה.

הרבה אנשים מרגישים שיש בהם משהו, יותר מכפי שהם מצליחים לבטא בחייהם. לעיתים הם מתקשים להגדיר מהו הדבר. בפעמים אחרות הם מצליחים ליצור, אך מתקשים להביא את יצירתם אל העולם. ההנחה של הספר היא שבכל אדם קיים דבר מה בעל ערך יצירתי, גם אם לפעמים הוא חבוי. רענן שפריר קוראת לו 'זה'.

"אני קוראת לדבר האמיתי ה'זה' שלי", היא אומרת. "אני מתעבת את המילה ייעוד. כמו הרבה מילים בשפה, היא כבר לא אוחזת בשום משמעות. אנשים אומרים 'אני מחפש את עצמי', 'אני בתהליך חיפוש', ועוד ביטויים שהפכו לקלישאות. לי קצת קשה עם כל המילים האלה, אז אני משתמשת במילה זה. אני עוזרת לאנשים למצוא את הזה שלהם".

ומה זה ה'זה'?

"אזור שבו הרבה איכויות שלך באות לידי ביטוי ואשר מעוררות בך תחושת חיים. לכל אחד יש את 'זה'. חלקנו בורכנו  במזל או בדבר מה שאפשר ל'זה' להתגלות בגיל צעיר, אחרים צריכים להיכנס עמוק יותר כדי לגלות. למדענים יש את 'זה', לאמנים יש את 'זה', לממציאים, למעצבים, לבמאים, למוזיקאים. זה ברור לכולם. הרבה אנשים מגיעים אלי עם תחושה שאין להם את 'זה'. הם לא יודעים מה 'זה' אומר, אבל הם יודעים שאין להם. לפעמים הם מגדירים את זה ככישרון או כיכולת בולטת. נקודת המוצא שלי היא שה'זה' קיים בכל אדם".

למה את כל כך נגד המילה ייעוד?

"ייעוד זו מילה גדולה ונסתרת. אנשים אומרים לעצמם, 'מוצארט ידע מה הייעוד שלו, אבל אני לא, מי אני שאדע?'. המילה הזו חוסמת את האדם. סוגרת עליו במקום לפתוח אותו. ה'זה' הוא יותר פשוט. יש לכל אחד מקום כזה ומשם אפשר להתחיל".

איך אדם יודע שהוא שם, בתוך האזור ה'זה' שלו?

"הוא פשוט מרגיש שהוא חי. אולי האדם לא תמיד מבסוט, לא תמיד כיף לו, אבל הוא מרגיש בחיים. זה לא משהו שנסתר מבני האדם. אנשים מכירים את התחושה הזאת. הם חוו אותה פעם או כמה פעמים במהלך חייהם. וזה בדיוק זה".

אז ה'זה' שלך הוא למצוא את ה'זה' של אנשים?

"בדיעבד זה משהו שתמיד עשיתי. עבודה עם אנשים בתהליך יצירתי או זיהוי המקום היצירתי שלהם. זאת היתה תכונה טבעית שלי, אלא שלא ידעתי שזה בכלל משהו שקיים. לא ידעתי שאני יכולה בעצם כמקצוע לעזור לאנשים למצוא את ה'זה' שלהם. זה נראה לי פסיכי. היום אני עובדת עם הרבה יוצרים, יזמים מעולם הטכנולוגיה, אמנים, סופרים".

היית צריכה ללכת ללמוד כדי למצוא את ה"זה"?

"הלימודים לא היו תשובה לקושי שלי. הרבה אנשים נלכדים במלכודת של לימודים אינסופיים וכלואים בחיפוש תמידי אחר המשהו הזה. בעיקר נשים. יש להן מלא תארים, קורסים, סדנאות מודעות ועוד. בשורה התחתונה, התשובה לא נמצאת שם. ביביליותראפיה היא לא התשובה. התמקדות היא לא התשובה ואף לימודים הם לא התשובה.
במקרה הטוב מדובר ביופי של אינפורמציה, ואפילו כזו בעלת ערך ומשמעות לאדם, אבל היא לא תספק את התשובה. אני חושבת שזה הדבר העיקרי שהספר שלי מנסה להסביר והדבר שהכי קשה לאנשים לקבל".

שבעצם גם הספר שלך הוא לא התשובה?

"בדיוק זה. הרבה אנשים מתייחסים גם לספר שלי כאילו הוא התשובה. הוא לא. ייתכן שהוא יהיה אבן דרך בתשובה שתמצא בדרך לעצמך. הספר מכיל כלים, הוא פותח כל מיני מקומות אצל אנשים, אבל הוא לא התשובה.
אדם חייב לעבור עם עצמו תהליך של חקירה. הוא מקבל ממני או מאדם אחר סיוע, אבל תהליך החקר הוא תמיד של אדם עם עצמו. התשובה לא תהיה כתובה בשום עמוד של אף ספר עלי אדמות".

אז מהי מטרת הספר בכל זאת?

"הספר מעביר תחושה שזה בסדר שאתה נמצא בתהליך של חיפוש. לא ירדת מהפסים. אתה במקום הנכון והתהליך שאתה עובר הוא מוצדק, ראוי ומשמעותי. הספר מציע תשובה מספיק רחבה לצורות מגוונות של תהליכי חיפוש ומביא גם סיפורים של אנשים. לא מדובר בסיפורי הצלחה עם הפי אנד אלא בכל מיני סיפורים מהחיים. כל נתיב שבו אתה קורא, תלמד משהו על עצמך מתוך התהליך".

מה הפחדים הכי גדולים שיש לאנשים כשהם מגיעים אלייך?

"הפחד הכי גדול הוא שאין לי את זה. שלעולם גם לא יהיה לי. אני בינוני. פחד נוסף הוא שאני אעשה דרך ארוכה ובסוף לא ייצא מזה כלום. יש אנשים שמגיעים אלי כשהם נמצאים בתהליך של יצירה. יש אנשים שהפחד שלהם הוא ללכת לאיבוד בתוך היצירה שלהם. הם מרגישים: כל מה שאני זה האמן הזה. אין לי סיכוי לחיי משפחה. אני נבלע. יש הרבה דינמיקות. יש את הפחד שמה שאנשים רואים מבחוץ זה לא באמת מי שאני מבפנים".

בקיצור, גם כשמוצאים את ה'זה', אין מנוחה?

"זה לא נפסק גם כשמצאת את ה'זה'. זה לא הולך לקרות. זה תהליך מתמיד של אי ידיעה לכל אורך הדרך. ברגע שמצאת את 'זה', שלום וברוך הבא לעולם חוסר הודאות. כל פעם תהיה זאת אי ידיעה חדשה ואחרת, אבל עדיין אי ידיעה. במיוחד אם אתה לא מכונת מוצרים, אלא יוצר אותנטי שמוכן בכל פעם מחדש לצאת לדרך של אי ידיעה ולהיפתח ללא צפוי".

כל המהות של תהליך יצירה היא הרגשת החיים וההתעלות הזאת?

"כן. זה פשוט, אבל כל כך נכון. אנחנו הכי שמחים להרגיש בחיים. יוצר נכנס לתהליך יצירה בגלל התחושה הזאת של חיות. לא כי הוא ירוויח הרבה כסף, לא כי הוא יהיה מפורסם או כי יאהבו אותו, אלא פשוט כי הוא מרגיש בחיים וכיף להרגיש בחיים. הצלחה, כסף והכרה זה בסדר גמור, אבל זה לא לב העניין ולא סיבת היצירה. יש אנשים עם כסף, יוקרה והצלחה, אבל הם חיים בדיכאון. אנשים יוצרים כדי להרגיש בחיים. כדי להגיע למקום הזה אתה צריך להרגיש קצת במוות, לאבד את הכל, לא לדעת ואז מהמקום הזה תחזור תחושת החיות".

כמה אנשים חיים בחיים הללו?

"לתחושתי, מעט מאוד, אבל מאיפה אני יודעת בכלל? לא פגשתי את כולם. כמעט אצל כל האנשים יש לפעמים את תחושת החיות הזאת, ההתעוררות, אבל זה רק לפעמים וממש בפינת החדר. זה לא נחשב".

האם את פוגשת את עצמך בכל אדם שמגיע לעבור אצלך תהליך?

"אם לא אפגוש, לא יהיה תהליך. התהליך שלי הוא 'בוא נלמד יחד איך נכון לך לעבוד עם ה'זה' שלך, או איך הכי נכון לך לגלות אותו. לכל אחד יש את הדרך שלו. החוק היחיד שאני עובדת איתו הוא שאין חוק. כל אחד צריך ללמוד לעבוד עם עצמו. הניסיון שלי משרת אותי, אבל לא בדומות, אלא בשונות. כדי ליצור תהליך מהסוג הזה, צריך להיות עם צורך פנימי עז לחקור דברים בכל פעם מחדש. אני מוכנה בכל פעם מחדש לטבוע עם האדם באי הידיעה. הצלחת התהליך מבחינתי זה כאשר אדם עוזב אותי. לומד ללמוד לעוף".

ואת עדיין לומדת לעוף?

"ברור. לומדת כל שנייה. עכשיו אני לגמרי בפרויקט הבא, אבל אני אף פעם לא עובדת יותר מכפי שהצרכים היצירתיים שלי רוצים. יש יום אחד בשבוע שבו אני לא עושה כלום באופן קבוע. ה'זה' שלי מכתיב את הדרישות האלה ואני קשובה לו".


חגית אלמקייס, עיתונאית וצלמת, מנחת סדנאות כתיבה אינטואיטיבית ותרפויטית. עוסקת בתרפיה באמצעות תהליכי כתיבה ויצירה.­hagilgulim@gmail.com

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...