הקשר בין ספר הזוהר להארי פוטר: פרשת "ויחי"
האדון האמיתי לא מחפש לברוח מהמוות כי אם לקבל את מותו, משום שהוא מבין כי בעולם החיים יש דברים גרועים בהרבה מהמוות. אם חיית חיים ששווה לחיות אותם, הרי שחייך הם חיי נצח
באופנישדה קאטה (מכתבי הקודש של ההינדואים) מסופר על ילד שמקבל מאל המוות זכות למלא משאלה. הילד לא מעוניין בחיים ארוכים, בעושר או בכוח אלא דורש לדעת מהו סוד המוות ובייחוד מה קורה לאדם לאחר מותו. התשובה של אל המוות מפתיעה: הוא מדבר לא על המוות כי אם על החיים. וזו תשובתו: ישנן שתי דרכים הפתוחות בפני בני האנוש; החכם בוחר את הטוב והמועיל ואילו הטיפש את המהנה והנעים.
התפיסה כי המוות מלמד אותנו על מהות החיים מקבלת עומק ועוצמה ציורית גם בפירושו של הזוהר לפרשתנו, ולא זו בלבד, אלא שהוא אף מאפשר לנו לפצח את סודו של המוות ולהבין מהי דרך החוכמה בה ראוי
בפירוש הזוהר לפרשת ויחי, אגב העיסוק במות יעקב אבינו, חושף לפנינו הזוהר את סוד חיי הנצח. אך ראו זה פלא, לפי הזוהר חיי הנצח מושגים מתוך החיים בעולם הזה דווקא. אל חשש, אין לצפות שלזוהר קסם דוגמת אבן החכמים שבכוחה להגדיל את מספר שנותינו בעולם הזה (כפי שמוצע בספר הארי פוטר בניסיון הראשון לנצח את המוות).שכן לדעת הזוהר, הארכת תוחלת החיים אין בה ממש ואפילו היה אדם חי אלף שנה, עדיין בהגיעו אל יום מותו ידמה שלא חי אלא יום אחד בלבד (זוהר ויחי א: רכג ע"ב). החידוש של הזוהר הוא שאם חיית חיים ששווה לחיות אותם, הרי שחייך הם חיי נצח!
הזוהר (ויחי, רכא ע"ב) פותח בשאלה מדוע בפסוק "ויקרבו ימי ישראל למות" כתוב "ימי" בלשון רבים ולא "יום", שהרי רגע המוות הוא ביום אחד בלבד, ומתרץ שאין הפסוק עוסק בתאריך המוות אלא במתרחש בשעת המוות. כאשר אדם מת ועולה לשמים, כל יום ויום מימי חייו עולה עמו. משמעות הדבר היא שהימים שחיינו על פני האדמה – לטוב או לרע – לא חלפו ונעלמו כפי שרגילים היינו לחשוב, אלא כל יום ויום והתוכן המיוחד שהענקנו להם, מלווים אותנו לנצח. במידה מסוימת נראה שגם בחיי העולם הזה תפיסה זו באה לידי מימוש. כל אחד ואחד הוא מי שהוא בזכות סיפור חייו ובזכות החוויות שחווה בעבר ובזכות בחירותיו ומעשיו, וממילא, גם אם אדם אינו זוכר את שארע לו בעבר או שאינו מודע למתרחש בחייו, עדיין הדברים טמונים ורשומים בגופו ובנפשו. אולם בזוהר אין הדבר בגדר תובנה פסיכולוגית כי אם למעלה מזה. לימים יש משמעות קיומית וממשית, ובהמשך הזוהר אף מגדיר את היחס שבין הימים האלה לזהות האדם.
אך קודם שנפנה להבין את דברי הזוהר נברר את הבסיס לדבריו. לפי היהדות, לכל אדם יש נשמה והיא מהותו הפנימית. הנשמה נצחית וקיימת עוד בטרם האדם נולד וממשיכה להתקיים גם אחרי מותו. (בהקשר זה מתאים להביא את דבריה של מרי רסל , בספרה "בניו של אלוהים": היא ממליצה לנו להתבונן בגווייתו של אדם מת. מניסיונה, חוויית הריקנות שבגוף המת מעצימה את התובנה שבבן האדם החי קיימת נשמה).
הזוהר אפוא מנסה להבין את משמעות תקופת שהותה של הנשמה בעולם הזה. כלומר, את ההבדל בין מצב הנשמה לפני הלידה למצבה לאחר המוות. במילים אחרות, הזוהר מנסה להבין את משמעות החיים. בתפיסות הרווחות התשובה מתמצית בשכר ועונש. כלומר, אדם שבחר בעולם הזה בטוב יזכה לשכר ואילו אדם שבחר ברע ייענש. התפיסה שהזוהר מציע קיומית וממשית הרבה יותר: הזוהר מסביר (שם, בהמשך) שהימים שאדם חי הופכים להיות "לבוש" נצחי לנשמתו.
פירוש הדבר הוא שאמנם הנשמה היא המהות הפנימית, אולם החיים בעולם הזה הם הביטוי המעשי שלה. לכן החיים משולים ללבוש, שדרך הלבוש האדם מבטא את עצמו. תפיסת הזוהר היא שאחרי שהגוף נעלם, נוספת לנשמה הזהות הרוחנית שיצר האדם לעצמו במהלך חייו בעולם הזה. וכך אנו זוכים לחיי נצח – הנשמה מתעטפת בתוצאות מעשינו בעולם הזה, גם כאשר היא משתמרת ללא גופינו בעולם הבא. הגוף נעלם, אבל המהות שלנו והדרך שבה חיינו את חיינו, נשארים.
נראה אפוא שלזוהר תשובה חדשה לשאלה המטרידה את כולנו – מהו האדם? התשובה המקובלת קובעת כי אדם הוא גוף ונשמה, ומשום שהגוף הוא ארעי, ממילא הזהות האמיתית של האדם היא הנשמה. וכידוע יש תפיסות רוחניות – בעיקר במזרח – שבעקבות תובנה זו מנסות להשתחרר מהגוף ומחומריותו של העולם על מנת להתמקד בנשמה הפנימית. החידוש שהבאנו כאן בשם הזוהר הוא שמהותו של האדם היא דווקא השילוב שבין הנשמה והחיים שהוא בחר לחיות. הגוף הוא רק "דירת ארעי" ובבוא יומנו יעלם. אולם החיים – במובן שדיברנו עליו לעיל – קיימים לעד.
תפיסה זו של החיים שלאחר המוות מחזירה אותנו לשילוב שבין להיות לבין לעשות, כאשר את היסוד של "להיות" מייצגת הנשמה, ההוויה הפנימית, ואילו "לעשות" הוא סיפור החיים של האדם. תובנה זו מסייעת לנו ליישב פרדוקס במשנה בפרקי אבות:
"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין (=ארמון): הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד, טז– יז)
בתחילת המשנה נראה ששוללים את המשמעות הקיומית של החיים; העולם הזה הוא רק אמצעי למשמעות האמיתית שמצויה בעתיד, בעולם הבא, שהרי אפילו שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יפה מכל חיי עולם הזה. ואולם מיד אחר כך נאמר שהפרוזדור למעשה חשוב יותר מהטרקלין, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא". זאת אומרת, אף שמהיבטים מסוימים ההוויה בעולם הבא נעלית יותר, הרי שבעולם הזה יש מה שאין בעולם הבא – היכולת לעשות. רק מתוך העשייה אדם יכול להשתנות, וליכולת הזאת יש השלכות על זהותו הנצחית של האדם.
אם כן, הזוהר מלמד אותנו מהם חיי הנצח ומדריך אותנו כיצד לעצב את חיי הנצח. רק בעולם הזה ניתנה לנו הזכות והחובה לעצב את זהותנו. הזהות מורכבת ממכלול הוויית החיים שלנו ואילו המוות מקבע אותה לנצח, וממילא מעניק משמעות נצחית לכל אחד מהימים שבהם נבנתה זהותנו.
ייתכן כי סיפור המפגש עם המוות המובא באופינשאדות והמשמעות היוו השראה לסופרת ג' ק' רולינג, שכן את סאגת המאבק במוות, אותה היא פורשת על פני שבעת ספרי הארי פוטר, היא מביאה לשיא בסיפור מעשייה עממית המפליאה לתאר את פיצוח סודו של המוות. במעשייה מתוארים שלושה אחים שזכו לקבל מהמוות משאלות. שניים מהם בחרו במסלול בעייתי: האחד ביקש תועלת לעצמו בדמות שרביט שיעניק לו עוצמה בלתי מנוצחת, והשני רצה להשיב לעצמו את ההנאה במפגש עם אהובתו המתה, על ידי שיזכה באבן היכולה להשיבה לחיים. אולם שניהם לא יכלו לו למוות – והוא נטל את חייהם כאשר נפלו לבור שכרו לעצמם, בטיפשותם. לעומתם בחר האח הצעיר והחכם במתנה צנועה בתכלית: הוא ביקש גלימה שתעניק מחסה והגנה לעצמו ולאהוביו. וכך זכה לאריכות ימים, ולבנים ממשיכי דרכו.
סיפור זה, המהווה את גרעין העלילה של הספר השביעי בסדרת הארי פוטר, מבהיר להארי ולנו את סוד עוצמת כוחו. הארי הוא אותו ילד חכם הפוגש במוות בעל כורחו שוב ושוב ושוב ומאבד את הקרובים לו ביותר, אך מתוך המפגשים הללו הוא רוכש תובנה מעמיקה על החיים: הם שווים רק כל עוד יש לך את היכולת לעזור לאחרים.
דמבלדור מסביר לו זאת בשיחה שלהם בסיומו של הספר (פאראפרזה מפרק קינגס קרוס, עמ' 646-650): אולי אדם אחד ממיליון ראוי לאחד את אוצרות המוות. להיות בעליו של שרביט הבכור משמע לא להתרברב בו, ולא להרוג בו אלא לאלף אותו ולשלוט בו כדי להציל אחרים מפניו. הגלימה, קיסמה האמיתי הוא בכך שהיא מסוגלת להסתיר גם אחרים ולהגן עליהם ולא רק על בעליה. והאבן, יכולה לאפשר למחזיק בה את הקרבתו העצמית. אתה ראוי להחזיק באוצרות המוות. אתה ראוי לאחד את שלושת אוצרות המוות כי אתה באמת אדון על המוות. האדון האמיתי לא מחפש לברוח מהמוות כי אם לקבל את מותו, משום שהוא מבין כי בעולם החיים יש דברים גרועים בהרבה מהמוות.
לאתר של יעקב נגן www.yakovnagen.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם