למה צחק הבודהה
שוקולד, סקס ולהציל את עולם זה יופי, אבל השמחה האמיתית היא זאת שלא זקוקה להסברים ואין לה מניעים, והיא נובעת גם משמחתו של האחר. הבודהה קרא לזה מודיטה - האיכות השלישית של הלב
בשמחה, כמו באש (מבוקרת כמובן), יש אלמנט מדבק ומגדיל. השמחה היא השלישית ברשימת איכויות הלב שתיאר הבודהה. אצלו זאת לא סתם שמחה, אלא "מודיטה", שהיא שמחה המשתתפת בשמחתו של הזולת. כשגיליתי את זה יכולתי להרגיש בלב לבם של הקשיים של קורס הוויפאסאנה את הקרבה לילדה שהייתי.
בשפת הבודהה מדובר בתנועה מקסימה של הלב. כזאת שמעריכה את עצמנו, את האחר ואת העולם בכלל - וזה אומר שגם אם אנחנו יושבים ודואבים בגלל תנוחת המדיטציה ש"אסור" לזוז ממנה, או בגלל משהו נפשי או חיצוני שמבאס לנו את החיים, אנחנו ערים לכך שיש פתח לחופש ושהוא יכול לבוא מבפנים, או, כמאמר הביטלס - גם עם קצת עזרה מבחוץ.
מודיטה היא הזמנה לא רק להגדיל את כמות השמחה בחיים שלנו, אלא לתרגל שמחה דרך התבוננות בשמחתם של הסובבים אותנו. זהו שינוי תודעתי רדיקלי כי השכבה הראשונה, זו המוכרת לנו, של הנאה, קשורה בשמחה של "אני" שמשיג את מה שהוא רוצה: עוגה, חבר או כסף, או מה שזה לא יהיה. ואין רע בזה. העניין הוא בכך שרוב האנשים נשארים רק ברמה הזו, שככל שהיא יכולה לשמח היא יכולה גם להעציב אותנו. אנחנו נהיים תלויים בכל כך הרבה תנאים על מנת לייצר אצלנו שמחה, עד שהיא הופכת להיות עוד מוצר. אם אנחנו מחייכים אנחנו צריכים תמיד להסביר למה, אבל שמחה אמיתית היא כזו שלא זקוקה להסברים. שמחה אמיתית הולכת וגדלה ככל שהמרחק שלה ממני הולך וגדל, ככל שהיא לא קשורה אליי ואני לא יכולה לקרוא לה בשם.
ברור שסוכר, או סקס, או שליחות כדוגמת להציל את העולם הם דברים משמחים, ואנחנו זקוקים גם להם לצורך ההנאות הקטנות או הגדולות שבאות מבחוץ. אבל שמחה היא איכות חמקמקה. היא תלך ותיגמר, כטבען של כל התופעות, ולכן היא לעולם לא תהיה מספקת - ועל כן תביא סבל. כל עוד שמחה קשורה במרדף היא מעוררת אי-נחת. אם נתמקד בשמחה עצמה ולא בדבר שאנחנו רודפים אחריו, נתקרב לדבר האמיתי.
מודיטה מלמדת אותנו איך לעשות את זה. איך לחלוק ולהשתתף בשמחה של מישהו אחר, במקום לקנא בכך שלנו אין. איך לייצר חיוך פנימי רק בגלל שאנחנו חיים ויש לנו עיניים ואפשרות לבחור אם לסגור אותן או להביט בפרח כשהן פקוחות לרווחה. מודיטה זה פשוט ליהנות מההנאה, בין אם היא שלנו או של מישהו אחר; זהו יחס אחר לדברים, כמו בסיפור הבא מהמיתולוגיה ההודית:
איש אחד הלך אל היער כדי לעשות מדיטציה. יום אחד נארוג'ה, שליח האלים, עבר ביער ומאוד התרשם ממנו. "ממש רציני", הוא חשב לעצמו, וניגש לשאול את האיש איך ולמה הוא יושב ומודט בכזו רצינות. האיש השיב שהוא רוצה להיות כמו האל ולהבין את עצמו. נארוג'ה הנהן, והאיש זיהה אותו וביקש שאם הוא הולך לשמים ורואה את האל וישנו, שישאל אותו כמה זמן יידרש לו עד שישיג את מבוקשו.
כשנארוג'ה הגיע לשמיים ושאל את וישנו כמה זמן יידרש לאותו מודט יער כדי להשיג את החוכמה האלוהית, סגר האל את עיניו ואמר: "זה ייקח כל-כך הרבה גלגולי חיים, כמספר העלים על העץ."
לאחר ששמע את תשובתו המייאשת של וישנו הקפיד נארוג'ה להימנע מהאיש, אבל יום אחד הוא עבר בטעות ביער והמודט הבחין בו, ואמר: "היי, מה עם השאלה שלי?" נארוג'ה השיב: "פשוט תמשיך. אתה עושה עבודה טובה מאוד." האיש התעקש: "האם פגשת את וישנו? מה הוא אמר?" נארוג'ה מלמל:
ואז, למרות הבשורה המרה, האיש קפץ באוויר והתחיל לרקוד מרוב אושר. הוא חווה שמחה אדירה כל כך, עד שהאל וישנו הופיע והעניק לו את ההתגלות. אז נארוג'ה כעס על וישנו, ואמר: "הוצאת אותי טיפש. אמרת שתיתן לו התגלות אלוהית רק אחרי כל כך הרבה גלגולי חיים, איך יכולת לשקר כך?." וישנו אמר שכך אכן היו הדברים אמורים להתגלגל, אלא שהשמחה של האיש על כך שבכלל יש סיכוי שתהיה לו התגלות, אפילו בעוד שנים רבות, השמחה הזו הייתה גדולה וחזקה עד כדי שהיא הרסה את כל התנאים ואת כל המכשולים שמנעו ממנו לקבל את ההתגלות. לכן הוא הרגיש שהוא חייב להתערב ולתת לו את זה עכשיו.
הסיפור מזכיר שלא רק שלשמחה יש כוח וחיוּת, אלא גם שטרנספורמציות מתרחשות רק בזמן אמת. הדלת הנפתחת להבין את החיים היא כרגע. האפשרות לשמוח עם מישהו מתרחשת עכשיו, ולא מבחינה רעיונית: אפשר להתחיל לתרגל מודיטה בחיוך עכשווי. הנזיר טיך נהאת האן אומר שאנחנו צריכים לתרגל חיוכים. החיוך פירושו שאנחנו נוגעים בשריר פנימי, ביכולת לחייך לעצמנו, אל החיים שלנו, אל העצב, הציפייה, אל כל מה שישנו ורוצה להיות אחרת. הבחירה בחיוך מזכירה שיש לנו ריבונות על עצמנו, שאנחנו לא טובעים בשכחה, שיש לנו נתיב של חופש ממש פה.
אפילו כשאנחנו בפקק תנועה אנחנו יכולים לחייך. תארו לעצמכם לא להיות טרודים בשאלה מתי הפקק ישתחרר ומי עקף אותנו, אלא לחייך לעצמנו ולמי שלידנו במכונית שלא זזה. לשמוח בכלל שיש לנו אוטו. הרי תרגול מודיטה מתחיל תמיד בשמחה במה שכן יש לנו.
אם אנחנו זוכרים את זה, אז זה יחסית קל, אבל הצעד שבאמת משחרר אותנו הוא השמחה עם האחר: לשמוח שיש לו את מה שיש לו. אפילו אם זה משהו שאולי היינו רוצים שיהיה גם לנו. זוהי שמחה שמבינה שדבר לא נלקח מאיתנו, דבר לא בא על חשבוננו. כשהמוח שלנו מתמקד במה שאין לנו, במה שאנחנו לא יכולים לעשות, במה שאנחנו לא משיגים, אנחנו מדכאים את עצמנו. כשאנחנו משווים את עצמנו לאחרים אנחנו כמו מתלוננים, כמו מאשימים מישהו שהוא יותר טוב מאיתנו. מודיטה מאותת לנו לכיוון אחר: היא המצפן שלוקח אותנו במסלול של שמחה - ויהי מה.
בשנה שעברה חבר טוב שלי, שלא קשור לעולם המדיטציה, החליט שאני צריכה להירשם לאתר היכרויות של רוח'נים. הוא ידע שאתנגד נחרצות, אבל מוסס את ההתנגדות בכך שהיה לו את הכינוי המושלם בשבילי: חמודיטה.
בתחילת ינואר יתקיים בעמותת תובנה ריטריט העוסק במודיטה, שמחה שאינה תלויה בדבר.פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם