סקס בין האונות

אתה לא יכול להתקדם מהר יותר מהחלק האיטי ביותר שלך, והחלק האיטי ביותר הוא גם זה המוזנח ביותר. כדי להגיע בכל זאת, נגה מיבר ממליצה על אורגזמה קוסמית של שתי אונות המוח

נוגה מיבר | 8/12/2010 15:32

רובנו מזדהים עם החלק הרציונלי שלנו ותופסים אותו כצד שיודע טוב ביותר להוביל את חיינו, אבל ההיגיון הוא רק חלק מההוויה השלמה שלנו. האונה השמאלית של המוח אחראית על חשיבה לוגית ורציונלית והיא הצד הדומיננטי אצל רוב הגברים; מנגד, האונה הימנית נחשבת לצד הנשי שלנו, ואחראית על אינטואיציה, דמיון, רגשות, תחושות, יצירתיות ומקוריות. אצל נשים כמו אצל נשים, עיבוד הנתונים בצד הזה הוא איטי, החשיבה מופשטת, מביאה בחשבון תמונה רחבה ואוגרת ללא מאמץ אלפי חלקים של אינפורמציה שלא תמיד רלוונטית להווה.

ניצוצות. האיחוד בין האונות zqfm, cc-by

ללא היגיון לא נוכל לתפקד ולהתנהל במרחב, ונתקשה לעמוד ביעדים שהוצבו מראש. אבל הישענות על היגיון בלבד, מבלי לבדוק מה יש לצד הרגשי והנשי לומר על זה, דומה לאפשרות שהאבא הממוצע יארגן ארבעה ילדים בבוקר: כולם בסוף יגיעו כנראה ליעדם, אבל לא בטוח איך יראו ובאיזה מצב יגיעו. ובכל זאת, הבחירה בצד הלוגי שלנו, כמי שיכול לחלץ אותנו בצורה הטובה ביותר מכל סיטואציה - היא ברירת מחדל אוטומטית ושכיחה. לרוב אנחנו אפילו לא שוקלים לקחת עוד רגע ולבדוק מה יש לחלק האיטי יותר שלנו לומר. למעשה, מדובר בסוג של שוביניזם פנימי, המצביע על חוסר איזון.

הזדמנות להכיר

אנחנו מתייחסים לתחושת הפחד, למשל, כאל כגורם מפריע. אנחנו נוטים להזדהות עם חלק בתוכנו שרוצה להגשים את עצמו ושואף למגר לשם כך את הפחד. אבל ברגע שאנחנו קופצים למים למרות הפחד, חלק מאיתנו נשאר על שפת הבריכה בעוד חלק אחר שוחה איכשהו, או אולי רק מצליח לצוף. אך אם אנחנו שואפים להיות בנוכחות מלאה ולפעול כהוויה שלמה ומאוחדת המודעת לכל חלקיה, אנחנו לא יכולים להשאיר חלקים מאיתנו מאחור. לא משום שזה לא כדאי, אלא מפני שזה פשוט לא עובד.

"אתה לא יכול להתקדם מהר יותר מהחלק האיטי ביותר שלך", כך מתאר זאת פרופ' יוג'ין ג'נדלין, מייסד שיטת "התמקדות". אם הפחד שבי מבקש להאט רגע, לבדוק את הסכנה ולברר מה באמת נכון לי ובאיזו דרך, ואני נלחמת בו או מתעלמת ממנו ודוחפת את עצמי לנוע קדימה, אני למעשה מרשה לצד הגברי שבי לכפות את עצמו על הנשי, וזה עלול להיות טראומתי. לעומת זאת, אם אסכים להאט וליהנות מהפור פליי, יוכלו שניהם להתמסר זה לזה ולנוע יחד.

כמו בכל זוגיות, גם שתי האונות במוח האנושי

מרגישות לפעמים קצת תקועות זו עם זו. הן לא ממש מבינות האחת את רעותה או מתקשרות ביניהן, אבל הן גם מחוברות אחת לשנייה באופן כזה שאינן יכולות להיפרד זו מזו. אז מה עושים? בדיוק מה שעושים בטיפול זוגי: מאפשרים לכל אחד מהצדדים מרחב בטוח ומכיל להתבטא, ומייצרים תקשורת פתוחה; מקשיבים אחד לשני מתוך רצון להבין ולהתחבר.

בתהליך התמקדות (Focusing) עוצמים את העיניים ומאפשרים לתשומת הלב שלנו להתבונן בתחושות הגוף, מזכירים לעצמנו לא לצפות למשהו ספציפי ולקבל באהבה כל תחושה שנפגשים איתה. זאת תנועה שמביאה אל המודעות את הבית בו שני הצדדים יכולים להיפגש במערומיהם באינטימיות. והבית הזה הוא הגוף. בדרך כלל אנחנו לא מתעכבים על חוויית הגוף. אבל תחושה פנימית, לעיתים לא הגיונית ולפעמים גם לא ממש מילולית, יכולה להכיל את האופן שבו ההוויה השלמה חווה את כל מה שקורה אצלי עכשיו, באופן המלא ביותר. כך יכולים רגשות חבויים או לא מודעים לעלות אל פני השטח, ונוצרת הזדמנות להכיר בהם וללמוד אותם.

רגע שיא נדיר

ההיגיון שלי לא יכול לתפוס את האפשרות שהערה קטנה וחסרת משמעות שמגיעה מצדה של השכנה שלי בבוקר, יכולה להשפיע עד כדי כך על מצב הרוח שלי. אבל בבטן זה לא עושה לי טוב. התחושה הלא טובה רומזת לי שקרה לי משהו, וכי נדרשת תשומת הלב הפנימית שלי. אני מקשיבה לתחושה כמו שמקשיבים למישהו שמספר על חלום רע שחלם, לא ממש מצפה למצוא היגיון אלא מנסה להבין מה באמת הוא חווה. ההיגיון המנתח לבדו לא ממש יכול להצליח לאתר את עומק הבעיה, פשוט כי בשפה שהוא מכיר הבעיה לא קיימת, אך כשמפנים את תשומת הלב של ההכרה אל עולם החוויה, אונה אחת פונה אל השנייה ופוגשת אותה. ההפכים רוצים להתאחד.

בתחתית הבטן שלי אני מזהה משהו שמרגיש כמו עלבון צורב על ההערה של השכנה שלי מהבוקר. למה זה כל כך מזיז לי ולמה אני לא מצליחה להניח לזה? - אין לזה הסבר. אני פונה אל התחושה שבבטני, רכה ואמפתית אליה, והיא מתגברת ומתעצמת. כמעט בא לי להקיא אותה, אבל אני יודעת שהיא זקוקה לי עכשיו. ברגע הבא קורה דבר ממש מפתיע: עולה וצף זיכרון מבית הספר היסודי, שממלא עכשיו את החלל הפנימי.

נוגה מיבר צילום פרטי

הסיטואציה עם השכנה שונה, אבל עבור הגוף הזוכר שלי זו אותה תחושה ממש. כשאני רואה את זה, אני מבינה שחלק בתוכי מבקש להעלות ולרפא משהו ישן ועמוק. השכנה היא רק הטריגר. עכשיו, גם השכל שלי מבין את פשר העניין. באותו רגע ממש משתחררת לה התחושה הלא נעימה, ושתי האונות שלי מתאחדות בהרמוניה לרגע שיא נדיר. וכמו אחרי כל אורגזמה, הרעש הופך לחלל ריק ונעים של שלווה.

חווית העבר מונחת במקומה, אי שם בעבר, וחוויית השכנה מקבלת פרופורציה. ההפרדה ביניהן מיישבת אותי על דעתי, ומניחה לי בקלות להמשיך הלאה אל היום שלי. עוד צלקת ישנה קיבלה ריפוי ועוד דפוס תגובה אוטומטי נשבר ולא יפעיל אותי עוד באותו האופן.

לאתר לימודי התמקדות עם נוגה מיבר