אש על השכנים
המילים שלו ממשיכות להיאמר, ואני רואה שאלה רק מילים, גצים שיכולים להתעופף ויכולים גם לא. קצת אחרי האסון, יעל צבעוני בוחנת אמצעים נוספים לכיבוי שריפות
והוא עוד מחזיק את הטלפון ביד והזעם זורם לו בין האצבעות. הוא מתקשר לידידה שלו. "את לא מאמינה מה היא עשתה לי!" הוא אומר ומספר מה קרה, חוזר על אותן המילים ומוסיף חדשות, עסיסיות קצת יותר. המילים העסיסיות מלבות בו את האש והוא חש מסופק. "הבת זונה עוד טרקה לי את הטלפון בפרצוף. את מבינה, היא אפילו לא מוכנה לשמוע מה היא עשתה."
הידידה שלו בדיוק התכוונה לצאת לאסוף את בתה מהגן, אבל היא מרגישה שיש כאן משהו חשוב, ומתיישבת. "אני לא מאמינה שהיא עשתה לך את זה. זוכר את יוני? הוא גם פעם עשה לי קטע כזה." ואז, בעודה אומרת את זה, עולה בה הזיכרון ההוא ושוב היא כועסת. האש חיה ובוערת בשניהם עכשיו. הם לא יודעים מה לעשות איתה, אז הם ממשיכים ומנתחים והאש מתקלחת ויוצרת ביניהם ברית של אש. חייבים לספר את זה לעוד מישהו. ועכשיו. אחר כך, כשתיקח את בתה מהגן קצת באיחור, לא תהיה קשובה לסיפורים שלה. וזה גם די מוצדק, כי החיים האלה לא קלים לה. בתה לא תקבל את החיבוק שרצתה ואת האמא האוהבת. היא תיפגע, אבל לא תוכל להגיד דבר. אין למי.
אני יכולה להמשיך ולשרוף עוד עם המילים, אבל נדמה לי שמספיק. בואו נבדוק אפשרות אחרת. החבר עוד מדבר אתי בטלפון, ממשיך להטיח ולשלח חצים. אני רואה אש, אבל לא מגיבה אליה. רואה חצים, אבל הם לא חודרים אליי. במקום לראות את האש, אני רואה אותו. חבר שלי, הוא פגוע. אני חשה בתוכי את המרחב שהוא לא תלוי ולא אישי, אני אוהבת. המילים שלו ממשיכות להיאמר, ואני רואה שאלה רק מילים, רק גצים שיכולים להתעופף כפי שהם יכולים גם לא. חבר שלי סובל עכשיו, הייתי רוצה שיהיה לו טוב. אני לא אומרת דבר עד שהמילים אט אט נגמרות.
"אין לך מה להגיד?", הוא שואל לבסוף.
"מצטערת שנפגעת".
הוא שותק. בלי קול אני חשה את העצב שבתוכו.
אנחנו בדרך כלל מטיחים אש באחרים, כי לא קל לנו לחוש את מה שקורה בתוכנו. אבל עכשיו העצב חוזר אליו ואני אתו, שם. הוא יודע שראיתי אותו מעבר למעטפת החיצונית.
"אין לך מה להגיד?", אני שואלת.
פתאום הוא צוחק. פתאום אני צוחקת.
מכאן, אני יודעת, רק אהבה יכולה להתלקח. גם אם ידבר עם הידידה, גם אם תאסוף את הבת שלה מהגן.
בשביל לדעת לעצור שריפות שמשתוללות בחוץ עלינו לדעת קודם כל לעצור את השריפות שבפנים. אנחנו מופעלים על ידי גורמים חיצוניים. מאד בקלות אנו חשים לא נעים, מאד בקלות אפשר לפגוע בנו.
מה עושים עם כל הרגשות האלה? אולי אלך לאכול משהו בשביל לא להרגיש את זה? לא, אלך לדבר בטלפון. לא, אדליק את המחשב. לא, רגע, זה כואב מדי, עדיף ללכת. כן, אלך לסרט. ואני ממשיכה לנסות לכסות, אבל השריפה לא מקשיבה לי. במקום לשקוט היא רק משתוללת יותר. אני עולה על הרכבת, מנסה לעקוף אותה. בדרך, מנסה לתפוס מקום טוב ודוחפת איזה איש. שיבין, סך הכול לא קל לי עכשיו ואני צריכה מקום נוח. אני מתיישבת, אבל עדיין יש שריפה. ככל שאנסה ללכת ממנה, כך היא תגדל ותכלה. ככל שלא אוכל להיות איתה בתוכי, כך אשרוף את עצמי ואת הסביבה.
אם אני עצובה, כועסת או פגועה, אני יכולה לתת לעצמי להיות עצובה, כועסת או פגועה. לא לנסות לשנות את זה, לא לנסות אפילו לכבות את זה. כשאני יודעת להכיל את הרגשות שבי, הם יתפוגגו מעצמם. זה לא תמיד קל. נסו לשבת בבית בוער ולתת לו לבעור. לשם כך צריך מרחב שלא בוער, כי רק מרחב כזה יכול להכיל את האש. זהו מרחב שהוא לא אש ולא מים ולא אוויר ולא אדמה. הוא חזק מכל אלה דווקא כי הוא לא אלה.
כדי ששריפה תתלקח היא זקוקה לתנאים מתאימים: צמחייה, חמצן, יובש, רוח. מה יקרה לאש אם תתלקח בלי התנאים האלה? במה תיתפס אז?
אם האש בוערת ומגיעה לי עד פתח הבית, כדאי קודם כל לכבות אותה. קודם כל מים מהברז, חול מהחצר, נעליים, מטפים, אפשר גם להזמין מכבי אש. אפילו כדאי. במקרה חירום לא אגיד לעצמי: רגע, אני יכולה להכיל את זה. אם אש מתלקחת, אני לא אומרת לה "את לא אמורה להיות אש."
אחרי שהאש שוככת יש שקט גדול. מתחת לאש ולמים ולאוויר ולאדמה יש מרחב אחר. הוא בחוץ, אבל הוא גם בתוכי. יש בו אהבה שאינה תלויה בשום גורם, יש נוכחות שפשוט קיימת.
כשאני יודעת את השקט הבלתי מותנה, אוכל לשהות בו גם כשאראה אש משתוללת בחוץ, גם אם תבער דרך מישהו אחר. ואז, לאט, אוכל לראות אותה שוככת. המרחב שאחרי האש הוא המרחב לפני האש ובזמן האש, הוא מרחב בלי זמן. ככל שנשהה בו, ככל שנדע אותו, כך נוכל להזכיר ולהיזכר. אבל לא נוכל להגיע אליו אם נדלג על האש, אם נחצה אותה. עלינו לחוש את מה שמתרחש כאן ועכשיו. וכשאש גדולה בוערת ומתפשטת ורצה לכל הכיוונים, כדאי קודם כל לכבות את האש. ומהר.
יעל צבעוני, כותבת ויוצרת כדרך חיים. מנחה סדנאות כתיבה יצירתית "מבעד למילים", מלווה תהליכי התפתחות בכתיבה ויצירה.לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם