ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

תסמונת הניו-אייג': איך לטפל בפיטר פן שרוצה הארה

פתאום עיניו אורות, צווארו מתארך, סנטרו פונה השמיימה והוא משיב בכנות: "אני רוצה הארה". "מה זה, לדעתך?", אני שואל. "אה.. לא יודע.. תודעה קוסמית"

היית בהודו, ביקרת בפונה, עשית מדיטציה דינמית, אחר כך עשרה ימים ויפסאנה. היה גדול, חזק, נגעת בנשמה, התחברת! כל כך רוחני בהודו, היא כל כך עמוקה, גילית את עצמך. כעבור חודש, או חצי שנה, או שנה, אתה חוזר לארץ והכול נראה פתאום אפור ומבלבל. לא ברור לאן ממשיכים הלאה, מה עושים. הזמן בכל מקרה עושה את שלו. השנים עוברות, אולי מדי פעם קופצים לפסטיבל שאנטי או שאנטיפי, או לאיזה סדנת טנטרה בבומבמלה. מסתכלים מדי פעם במדורי ניו-אייג' וקוראים על מורים נפלאים מחו"ל, שבאים לארץ לביקור מעורר השראה. חולמים על חוויות רוחניות עמוקות, חולמים על הארה. 

"אז ספר לי, איך אני יכול לעזור לך?", אני שואל אותו. "אני לא בטוח",  הוא עונה לי, " אני קצת מדוכא ו... אה...". אני מנסה לדובב אותו ומגלה שזה קשה. זה לא שהוא מתנגד, הוא פשוט לא בטוח מה לענות. אני מחליט לנסות גישה אחרת ובפשטות שואל: "מה אתה רוצה מהחיים, בצורה אופטימלית, איך החיים שלך נראים?". פתאום עיניו אורות, צווארו מתארך, סנטרו פונה השמיימה, והוא משיב בכנות ברורה וישירה: "אני רוצה הארה".

זו פגישה ראשונה, ואני חוכך בדעתי אם לשאול שאלות קשות וישירות ובסוף מחליט שכן. בחמלה, אבל בישירות: "מה זה, לדעתך, הארה?". "אה...לא יודע... תודעה קוסמית", הוא ספק שואל, ספק עונה. "איך אתה חושב להגשים את זה?", אני ממשיך. הוא עונה לי בתמימות כנה: "לא יודע". אני ממשיך לשאול אם יש לו איזה תרגול רוחני שהוא עושה או דרך רוחנית שהוא מרגיש חלק ממנה, והוא עונה: "קצת בודהיזם, קצת יהדות ואני מתחבר לרעיונות שאמאניים. ולא, אין לי תרגול רוחני."

המילה "פואר" מתחילה להדהד במוחי. ה"פואר אטרנוס", הילד הנצחי, הוא הארכיטיפ בחיי הנפש שבפסיכולוגיה היונגיאנית מקושר לרוחניות, לאידיאלים וליצירתיות. בספרות הפופולארית אנחנו מכירים אותו דרך דמותו של פיטר פן, הנער הנצחי שחי בארץ לעולם לא: לעולם לא להתבגר, לעולם לא למות. הבעיה מתחילה כאשר הילד הנצחי לא רק מספק את האנרגיה הרוחנית והיצירתית של חיינו, אלא משתלט ומכתיב התנהגות ילדותית, וכמו פיטר פן מסרב להתבגר.

אז קשה לנו להתרכז, אנו קופצים מסדנה לסדנה, מקורס לקורס, מעבודה לעבודה, מפנטזים ומדברים בסיסמאות רוחניות שחוקות ורדודות. הגשמה עצמית אינה אפשרית. אפשר לומר שהפואר, בביטויו השלילי, הוא הצל של תנועת הניו-אייג', שלעתים מאופיינת בסוג זה של רוחניות - שעבורה מילים כמחויבות, אחריות והתמדה הן מחוץ ללקסיקון. וכך, מה שנראה כמבטיח, עמוק ורוחני בשנות ה-20 לחיינו נראה קצת פחות טוב בשנות ה-30

ועוד הרבה פחות טוב בשנות ה-40 ו-50.

אני ממשיך ושואל אותו על עברו, והוא עונה: "בגיל 24 למדתי במשך שנה להיות מנהל חשבונות. עבדתי בזה ארבע שנים ונמאס לי. עשיתי קורס שנתי בשיאצו, אבל לא המשכתי בזה ואז פתחתי בית קפה בתל אביב יחד עם חבר. זה החזיק מעמד שנתיים, אבל נאלצנו לסגור. אחר כך עבדתי בגן ילדים, אבל גיליתי שזה לא ממש בשבילי, ובשלוש שנים האחרונות אני שוב עובד בהנהלת חשבונות בחברת אינטרנט".

אני עדיין לא מכיר את כל הסיפור שלו, אבל נדמה לי שאני מכיר מספיק בשביל להגיד: "נראה לי שהמפתח בשבילך הוא אחריות, מחויבות והתמדה". עיניו נפערות, ואני רואה אותו מציץ לעבר דלת היציאה. "בא לך לברוח כשאני אומר את זה", אני מעיר. יוגב מחייך כאחד שנתפס, ואחרי כמה רגעים אני רואה את סנטרו שוקע מטה, לעבר האדמה, והוא אומר בצורה הכי מפוכחת ומחוברת שראיתי אותו מאז התחיל המפגש הזה: "אני יודע".      

אם מחויבות, אחריות והתמדה הן מילות גנאי בעולמו של הפואר, הרי הן עמוד התווך בזה של הסנקס, הארכיטיפ של האיש הזקן. ארכיטיפ הסנקס הוא אותו חלק בנפש היודע להתחייב ולהתמיד, אך אינו מחובר לאנרגיית הפואר היצירתית. הוא נוטה להתגשם סביב עולם האגו, ולהתבטא בהתמדה ובמחויבות לדרך של כוחניות ורדיפת בצע.

במילים אחרות, הסנקס מבקש להפוך אותנו לקפטן הוק. לבסוף הוא מותיר אותנו עם תחושת חוסר משמעות, שכן הוא אינו מחובר לתבונה אמיתית, לאהבה או ליצירתיות. לעומת זאת, כאשר אנו רותמים אותו בשירות הפואר היצירתי ובעל החלום, אנו יכולים להגשים את עצמנו, להפוך את אותם אידיאלים רוחניים דרך התמדה ומחויבות למציאות חיינו. כך, במקום להתפתח לאדם לא מודע , מריר וציני, האדם מתפתח ופורח להיות זקן נבון ואוהב.
  
אני מחליט להשתמש קצת בפסיכולוגיה הפוכה, ואומר לו: "נראה לי שתוך חודש-חודשיים אתה מפסיק פה". "למה, דווקא נראה לי מעניין פה" הוא אומר בפליאה. "אני משער שנתחיל ודברים יראו מבטיחים, ואז פתאום יהיה לך קצת משעמם. אולי ירגיש חסר תכלית, וברוחך תעבור כבר לדבר הבא ותפרוש".

"יש מצב" הוא אומר שוב, כאחד שנתפס. ארבע שנים בסוף עבדנו ביחד, כשבמהלך השנה הראשונה הוא חשב להפסיק ארבע פעמים. חזרנו רבות לאותה שיחה ראשונה על התמדה. בסוף השנה הראשונה הדיכאון נעלם. יוגב בחר להתמיד. הוא התחיל ואז התמיד. הוא התמיד בלימוד בודהיזם, והתמיד בתרגול מדיטציה יומי. הוא גם בחר לשוב ללמוד שיאצו והתמיד בלימודים ארוכים של 5 שנים. ולאט לאט חייו נהיו מספקים ומלאים.

עידו סימיון, MA בפסיכולוגיית גוף נפש, דוקטורנט לפסיכולוגיית מזרח מערב, מטפל מוסמך ומורה בגישת הקומי.­ פרטים נוספים

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...