סוף סיפור: פרשת "מקץ"
יהיה זה פשטני לומר שלסיפור יוסף ואחיו יש סוף טוב, אבל הוא מבטא את אותו מקום נפשי שהגיע אליו יוסף: עכשיו הוא מסוגל להתבונן בכאב ולראות בו את הברכה
השמות שהוא בחר להעניק לבניו מלמדים רבות על יחסו לעברו. לבנו הבכור הוא קורא מנשה, כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. "נשני" פירושו שכחה. יוסף מודה לאלוהים על שהצליח לשכוח "את כל עמלי", כלומר את הקשיים שהוא חווה, אבל גם "ואת כל בית אבי". הוא רוצה לשכוח את הכול – את הרע עם הטוב. הדחקת העבר מאפשרת לאדם שחווה אירוע חובלני (טראומה) להתחיל חיים חדשים. דפוס דומה נוכל למצוא אצל ניצולי שואה רבים, שבחרו שלא לספר לילדיהם דבר על עברם באירופה – לא על המחנות ולא על החיים שקדמו להם, ואף לא על הוריהם ואחיהם, משום שכל זיכרון מן העבר עלול לפתוח מחדש צלקות ישנות.
אולם עד לידת בנו השני משתנה יחסו של יוסף לעברו: וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי. יוסף בוחר לזכור את הסבל שחווה, ולא זו בלבד אלא גם לראות את הטוב שפקד אותו "בארץ עניי". בכך יוסף זוכה להידמות לאביו יעקב, שבמאבקו עם המלאך חיפש את הברכה מתוך הכאב. לאור זאת אולי נוכל להבין מדוע העדיף יעקב בברכתו בסוף ספר בראשית את אפרים על פני מנשה, אף על פי שמנשה היה הבכור.
יש סיפור במדרש (תנחומא יז) המחדד את אותו כוח מיוחד של יוסף. הוא מספר על תהלוכת לוויה של יעקב, שהתחילה בדרכה חזרה למצרים וחלפה בסמוך לבור שלפני עשרות שנים השליכו אליו האחים את יוסף. כאשר ראו האחים את הבור הם פחדו שמא בזירת הפשע ייכנע יוסף לרגשי הנקם וייפגע בהם. אולם שלא כמצופה, יוסף עמד מול הבור ובירך: "ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה". סיפור זה, החותם את מדרש תנחומא לספר בראשית, מבטא את אותו מקום נפשי שהגיע אליו יוסף: עכשיו הוא מסוגל להתבונן בכאב ולראות בו את הברכה.
יהיה פשטני מצדנו לומר שלסיפור יוסף ואחיו היה סוף טוב. האירוניה בסיפור היא שאמנם יוסף לומד שמה שנראה רע יכול להתברר כדבר טוב, אך לעומת זאת הוא לומד על בשרו שלעתים גם מה שנראה טוב מתברר שאינו טוב כל כך. כנער, יוסף חולם שהוא מעל הכול. הוא מספר בהתרגשות לאביו ולאחיו על חלומותיו שבהם כולם משתחווים לו. יש פתגם שאומר: "היזהר במשאלתך, היא עלולה להתגשם". חלומותיו של יוסף אכן מתממשים והוא עולה לגדולה, אבל הוא מגלה שקר ובודד שם למעלה.
אחרי מות אביו אחי יוסף מתחננים אליו שימחל להם, ונופלים לפניו ומציעים את עצמם להיות לו לעבדים. אולם כשזה קורה, ולמעשה חלומו מתגשם, יוסף לא חש סיפוק, אלא פורץ בבכי. כאשר הוא משיג את מה שהייתה בנערותו משאלת לב, הוא רק רוצה לשבור את קירות הניכור והריחוק בינו לבין אחיו, ולהיות חלק מהם. אנו זקוקים למנהיגים שהבינו את מה שהבין יוסף, כי הבחירה במנהיגות לא צריכה לנבוע מהרצון להיות ממניעים של אגו, אלא מתחושת שליחות.
ניתן לפצח את דמותו המיוחדת של יוסף כאשר מכירים בכך שהוא בבואת הוריו, יעקב ורחל. כבר מלידה זכה ליופי ולחן של אמו, וכמותה, גם לאהבתו של אביו. אולם את הכוחות של יעקב הטמונים בו גילה יוסף רק בתום דרך קשה וארוכה. נקודת המפנה בחייו התרחשה בבית פוטיפר, כאשר עמד בניסיון של אשת אדוניו ולא התפתה לה. יש מדרש המסביר שיוסף הצליח לעמוד במבחן בזכות "שנראית לו דמות דיוקנו של אביו", ולהבנתי משמעות הדבר בכך שהוא גילה בתוכו את כוחות אביו, את היכולת להיאבק
תכונותיה של אמו של יוסף, רחל, משלימות את יעקב ומקבילות לתכונות הבולטות של עשיו. גיבור נוסף שנראה שיש בו מתכונות עשיו הוא דוד המלך, הדמות השנייה בתנ"ך לגביה מודגש דבר היותו אדמוני. עניין זה זכה לתשומת לב מצד מקובלים דוגמת יוסף ג'קטליה, שראה בדוד תכונות של עשיו. ברצוני להציע שילוב הפוך: יופיו של דוד קשור לאדמוניות שלו (כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה שמואל א יז, מב). כמו לעשיו היו לדוד יופי, כריזמה והוא היה אהוב – על מיכל, על יונתן וכמובן על הציבור הרחב. לעומת זאת, כמו יעקב, דוד היה נרדף (ברח משאול) והיו לו העוצמה והיכולת להיאבק על דברים שחשובים לו.
יעקב ועשיו הם שני ניגודים, ובכל זאת שתי דמויות מקראיות, יוסף ודוד, הכילו בתוכן את התכונות של שניהם. לא בכדי, דווקא דמויות אלו הן מכשירי הגאולה – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. צד יעקב בתולדות ישראל בא לידי ביטוי בזמנים קשים, בהם נדרש העם להישרדות תמידית, אולם חזון הגאולה מלמד שהמאבק איננו גורלו לנצח של עם ישראל, וכי תבוא תקופה שיהיה ביטוי גם לכוחות של עשיו ואז תתקיים הברכה העתיקה שאבי האנושות נח נתן לבניו: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם (בראשית ט, כז). בא הוא מייחל ליום בו צאצאיו של שלם, והעם היהודי בתוכם, יזכו להתחבר לכוחות המיוחדים וליופיו של יפת.
לבלוג של יעקב נגן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם