מתחת להר הגעש
אייל בן-מנחם עזב לפני 9 שנים את כל מה שהיה לו בארץ ועקר לעיר ארנל שבקוסטה ריקה. שם, בין הר געש פעיל, מרחבים ירוקים ואיגואנות, הוא מנהל מלון בוטיק ומסעדה, נחשב לאהוב האמריקאים המתגוררים באזור - ופחות מחבב את הישראלים
"אל תשכח, ביום ראשון יוצאים לדוג, חוזרים בשני", הוא אומר לבראד, תושב אריזונה במקור, עם חולצה של קאובוי ומראה טיפוסי של חוואי. בברלי, עם חולצה אדומה צמודה, גוף חטוב ושיער בלונדיני, עומדת ברקע ולא מפסיקה לחייך. "אל תשכח לכתוב שיש לו הלב הכי גדול בעולם", היא לוחשת באוזני רגע לפני שהם עוזבים את המסעדה.
שני קעקועים מעטרים את ידו השמאלית של בן-מנחם - גדולים, מושקעים. גברים בגילו (41) מקעקעים בדרך כלל שם של אהובה, אולי תמונה של הילד, לפעמים קבוצת ספורט אהודה. במקרה של בן-מנחם מדובר בקעקוע של הר געש: לבה בוערת הזורמת מלוע ההר וחורכת את חלקה העליון של אחת מצלעותיו.
לכל מי שהגיע אי-פעם לארנל, כ-100 ק"מ מצפון-מזרח לבירה סן חוזה, מקור ההשראה ברור מיד - ואם לא, מספיק לצאת לכביש הסמוך ולהביט בנוכחותו מעוררת ההשתאות של הר הגעש המקומי, ארנל, המשקיף על האזור במלוא הדרו ומתנשא לגובה של כמעט 1,700 מטר.
זהו אחד מ-10 הרי הגעש הפעילים בעולם, והוא מוקד המשיכה העיקרי באזור ואף הפך לאחד מייעדי התיירות המובילים בקוסטה ריקה כולה. כבר 7,000 שנה הוא רוחש, לפי הערכות מדענים. לפני 42 שנה (ב-1968) התפרץ במלוא עוזו - ומאז ועד היום נותר פעיל.
78 אנשים נהרגו באותה התפרצות אלימה, ועיירה שלמה - טבאקון - נהרסה. על חורבותיה קמה תעשייה משגשגת: עשרות בתי מלון מפוארים, מלונות דרכים פשוטים, מאות מסעדות, מעיינות חמים כמעט בכל רחוב ובעיקר מיליוני תיירים בשנה, שרוצים לחזות בפלא מקרוב. מתחתיו רוחשים מימיו של אגם ארנל, האגם הגדול בקוסטה ריקה ואחד האגמים המלאכותיים הגדולים במרכז אמריקה ובדרומה. 30 ק"מ אורכו, 88 קמ"ר שטחו - קצת יותר ממחצית משטחה של הכנרת.
שם, על גדות האגם המלאכותי, מתגוררים בברלי ובראד - כ-40 דקות נסיעה מג'ינג'רברד, המסעדה ומלון הבוטיק שבבעלות בן-מנחם. למסעדה הם מגיעים בממוצע שלוש פעמים בשבוע. "זה מרכז החיים של האזור", מסבירה בברלי. לפני שנתיים הם עברו לקוסטה ריקה מאריזונה, רגע אחרי הפרישה וזמן קצר לאחר שהילדים עזבו את הבית. "אין סיכוי שבמחיר ששילמנו, 200 אלף דולר, היינו יכולים לקנות באריזונה בית פרטי עם נוף לאגם", הם מסבירים. "בלי המקום של אייל", חשוב להם להדגיש, "אין סיכוי שהיינו עוברים לפה. למקומיים אין תשוקה לאוכל, אייל הוא היחיד שמבין בזה באמת".
את הקרדיט למעבר - יותר מ-4,000 ק"מ מהבית באריזונה - בן-מנחם מקבל באהבה. "יש לא מעט משפחות שלא היו עוברות לפה בלעדיי", הוא אומר פעם אחר פעם במהלך שיחתנו. ברקע קשה שלא להבחין ברוב האמריקאי המוחלט שממלא את המקום, אשר נראה כמו שילוב של בר ספורט אמריקאי ודיינר טיפוסי. עשרות בקבוקי יין מסודרים מאחורי הבר, לקוחות עם לפטופ, ספות
"אין סיכוי שאפרוש לפנסיה בארה"ב", אומר לי ג'רי גרפילד, איש צבא לשעבר בן 46 מטקסס. לידו יושבת אשתו, מלאני, עורכת דין בהכשרתה. "הגענו כדי לבחון אפשרויות שונות", הוא ממשיך. "היינו במקסיקו, בניקרגואה, בפנמה - העיקר לא ארה"ב". תלונות לא חסרות לו: "אתה חי במדינה שכבר אין לך השפעה על מה שקורה בה", הוא מסביר. "אנחנו מעורבים בשתי מלחמות שלא היינו צריכים לצאת אליהן, סוחרי סמים יורים באנשים ברחובות והממשלה לא מוכנה לגרש את המהגרים הלא חוקיים. הגענו למצב שאני מפחד שהילד שלי יגלוש באינטרנט, אני לא יודע מה הוא רואה שם. אותו דבר לגבי הטלוויזיה. כל החיים אתה משלם מסים, ובסוף המדינה לא עושה בשבילך כלום. פעם זה לא היה כך".
לא מעט סיבות מונה גרפילד להחלטתו לעזוב את ארה"ב, ומעל כולן אחת מרכזית: "היום, גם אחרי ששילמתי את כל המשכנתה, אני עדיין צריך לשלם 800 דולר מסים (ארנונה - צ.י) בכל חודש", הוא אומר. בן-מנחם שומע את נושא השיחה וממהר לקטוע אותה במהירות. "בלי פאקינג פוליטיקה", הוא אומר ודופק על הבר. לאורך הערב תחזור על עצמה המילה פאקינג לעתים קרובות.
לקוסטה ריקה הגיע בן-מנחם לראשונה לפני תשע שנים. הוא יליד רעננה, בן לאם קיבוצניקית ולאבא מרקע חרדי, ואת היכרותו עם עולם האוכל עשה בגיל 12 בחברת קייטרינג מקומית. לפני הצבא נסע ל-10 חודשים ללונדון. בתום השירות טס ליפן, לתאילנד, למערב אירופה ולפיליפינים. ארבע שנים בסך הכל עבר ממדינה למדינה - ובכל מקום מצא את מקומו במסעדה מקומית.
"הדבר הכי טוב שיש לי להציע הוא שתי הידיים שלי", הוא מסביר. פעם עבד כשוטף כלים, פעם כעוזר טבח ופעם כטבח. ב-1995 החליט ללמוד קולינריה בקולג' קנדל שבשיקגו. ב-1998 סיים את התואר ובשנת 2000 חזר לארץ. הוא עבד במשך שנה כשף במסעדת מדזו שבמרינה בהרצליה בטרם החליט לארוז הכל ולעזוב שוב. "ישראל לא הרגישה לי", הוא אומר בפשטות. "נהיה לי כבד מדי - נהיה לי כבד לקום בבוקר ולפתוח את העיתון, במיוחד אחרי שאריק שרון נבחר לראשות הממשלה".
חברים המליצו לו על מרכז ודרום אמריקה ובמיוחד על ברזיל וקוסטה ריקה, שבהם טרם ביקר. "אני שף ומשחק רוגבי, שני דברים שפותחים דלתות בכל מקום בעולם", הוא מסביר את החלטתו לקום ולעזוב את הכל. לברזיל הוא לא הגיע. "התחלתי לקרוא על קוסטה ריקה, והדבר הראשון שקראתי זה שאין להם צבא. באותו רגע ידעתי שאני רוצה להגיע לשם", הוא מסביר.
ההתחלה היתה לא קלה: הוא נחת בסן חוזה, עיר שמזכירה יותר שכונת פשע בדרום ארה"ב מאשר את החופים הלבנים ועצי הקוקוס שנקשרים לא פעם בשמה של קוסטה ריקה. באותם ימים חישב בעיקר את דרכו חזרה לארה"ב, אולי לברזיל. עד שפגש יהודי בשנות ה-70 לחייו שאירח אותו במלון שפתח, אילן אילן, הממוקם בכפר הקטן טורטוגרו השוכן בחופי הקריביים. בתמורה היה אמור בן-מנחם להעביר לעובדי המטבח סדנה מזורזת בבישול. "אתה יוצא מסן חוזה ופתאום העיניים שלך נפתחות", הוא נזכר. "אני מדבר איתך על 6-5 שעות נסיעה ועוד שעה וחצי בסירה כדי להגיע למקום שלו. ברגע שיצאתי מהעיר, נכנסתי לאקסטזה - הכל ירוק, המרחבים גדולים. אתה נוסע בכבישים ורואה תנינים, ציפורים נדירות, קופים, איגואנות".
10 ימים הוא שהה אצל אילן אילן. כשחזר עבד בכמה מסעדות כשרות, פתח דוכן בשרים משלו ובעיקר לא ממש מצא את המקום שעליו חלם כשהגיע למדינה ב-2001. כמעט 4,000 יהודים יש בקוסטה ריקה, רובם באזור הבירה. אלא שעבור הישראלים, ביקור במדינה יכול להיות מבלבל למדי: כשנוסעים ברחובות, רואים מחזה מרגש של סמל המגן דוד על לא מעט בתים. נכנסים למסעדה והמלצרית, בעלת גון עור כהה וניחוח מובהק של מרכז אמריקה, עונדת תליון של מגן דוד. כך גם החדרנית במלון והבחורה ברכבת. רובם אינם יהודים, וכמעט כולם לא יודעים את המשמעות היהודית של המבנה ההנדסי שמשך את תשומת הלב של התושבים המקומיים לפני עשרות שנים ומאז הפך לחלק בלתי נפרד מהמדינה.
"הבעיה הכי גדולה בקהילה היהודית המקומית היא שאיננה קהילה תומכת", מסביר בן-מנחם את אחד הגורמים העיקריים לכישלון המסעדה הכשרה שפתח. "אם אתה זקוק לעזרה, אם אתה במשבר, הם יעשו בשבילך הכל - אבל כשזה מגיע לתמיכה בעסקים יהודיים, הם לא יעזרו לך. אני מדבר איתך על קהילה מבוססת, אנשים מצמרת החברה, בנקאים, עורכי דין, רופאים. מי שבסופו של דבר החזיק לי את העסק הם דווקא התיירים האמריקאים".
משם הוא עבר לעבוד במסעדה נוספת, חבר לישראלים שהעסיקו אותו שלושה ימים בשבוע עבור 300 דולר בחודש, פתח דוכן כנפי עוף וכריכים בסנטה הלנה, עבר לארנל, ושם פגש איש נדל"ן מקומי, טרי מורן, שהציע לו להיות שותף במלון בוטיק שאותו קיווה להקים על קרקע שרכש. "בסך הכל הקמת חדרי האירוח והמסעדה עלתה 350 אלף דולר", הוא מסביר. כמעט 90% מהכסף השקיע מורן, והבעלות מחולקת באופן שווה. מורן הוא שותף שקט - מגיע לארוחת ערב ועוזב.
לפני ארבע שנים נפתח המקום באופן רשמי: בקומה העליונה כמה חדרי אירוח מעוצבים, מיטות מעץ כבד, כיסאות נדנדה במרפסת, כיור מאויר. כל חדר והסגנון שלו: אחד בסגנון "יער", השני "פרפרים", השלישי "לב". מתחת המסעדה. לפני שלושה חודשים השלים בניית סוויטה נוספת. מחיר חדר הוא 100 דולר ללילה, והסוויטה עולה 120 דולר. התפוסה, לדבריו, כ-30% בממוצע.
לפני שנתיים הוא החליט לתלות בכניסה שלט "ברוכים הבאים" בעברית, החלטה טבעית עבור מרבית בעלי העסקים הישראלים - אך החלטה כמעט משברית עבור בן־מנחם. "לקח לי שנתיים להחליט שאני רוצה לשים את השלט", הוא נזכר. שלטים מקבילים באנגלית ובספרדית תלה ביומו הראשון במקום. "יש לי בעיה גדולה עם המנטליות הישראלית", הוא מפרט. "ברגע שישראלי עובר באזור ורואה שלט בעברית, הוא נכנס למסעדה ושואל: 'איזו הנחה אתה עושה לי?'.
"במסעדה שלי אני מחליט עבור 80% מהלקוחות מה הם יאכלו. הם באים, אני מחליף איתם כמה משפטים ומחליט מה אני רוצה לתת להם. אם הם לא מרוצים הם יכולים לקום ולעזוב - אני לא מחייב אותם על כלום. אבל זה עוד לא קרה לי. עד שאתה מגיע לישראלים: הבעיה הכי גדולה איתם היא שהם חושבים שהם יודעים הכל. יש לי דעות חזקות מאוד כשזה מגיע לאוכל. פוליטיקה לא מעניינת אותי, אני לא בקטע של דת, אבל כשאני מביא אוכל לסועדים, אני אומר להם: 'זה האוכל שאני מגיש. לא טוב, תלכו'. עוד לא חזרה אצלי צלחת. עם הישראלים זה לא עובד. לקח לי הרבה זמן להבין שאנחנו חבורה של ברברים, ואני אולי יותר מכולם".
ארבע שנים לאחר שפתח את המקום, בן-מנחם עדיין בשלבי הבנייה האחרונים. את כל הכסף שהרוויח עד כה השקיע במסעדה. גם הריקושטים מהמשבר הכלכלי האחרון שפקד את ארה"ב נתנו את אותותיהם, ומספר התיירים האמריקאים ירד באופן משמעותי. אמריקאים שמתגוררים באזור ונהגו להגיע שלוש פעמים בשבוע, החלו להגיע רק פעם בחודש; עיסקאות נדל"ן של משקיעים זרים נתקעו בעיצומן. "אם תבדוק את חשבון הבנק שלי, כנראה תמצא שם 1,000 דולר", הוא אומר.
לא בדיוק סיפור הצלחה להתפאר בו, אם מביאים בחשבון שזהו אדם שחצה בשנה שעברה את שנתו ה-40. אבל לא אם שואלים את בן-מנחם. "אני סיפור הצלחה גדול", הוא מתגונן מיד, "סיפור הצלחה ענק. המסעדה היא דופק החיים של הקהילה המקומית. ערך הנדל"ן עלה מאז שפתחתי את המקום. משפחות שלמות החליטו לעבור לארנל אחרי שבאו לאכול אצלי". 70% מלקוחותיו אמריקאים - נתון שבא לביטוי גם בערב שבו אנחנו נפגשים. "הישראלי אוהב לדרוש אבל אינו יודע מה לדרוש", הוא מסביר. "למקומיים אין מספיק כסף כדי לאכול אצלי, והאמריקאי יודע מה הוא רוצה - וגם מוכן לשלם עבור זה".
בתום השיפוצים ולאחר שגם כאבי המשבר הכלכלי האחרון החלו לדעוך, בן-מנחם מקווה כעת שגם המאזן בחשבון הבנק יתחיל להאיר לו פנים. "החלום שלי הוא להגיע למצב שבו ארוויח בכל חודש 2,500 דולר", הוא מסביר. יותר מזה, הוא מדגיש, הוא לא ממש צריך.
"אני לא פה בשביל הכסף. אם הייתי רוצה לעבוד 14 שעות ביממה, הייתי חוזר לניו יורק או לשיקגו", הוא אומר. "אבל אני צריך את הוויסקי שלי, את הג'וינט היומי. לכן המסעדה פתוחה רק חמישה ימים בשבוע לארוחות ערב בלבד. חשוב לי לרדת יומיים בשבוע לאגם, לשבת על החוף. חייתי בערים גדולות: עבדתי בתל אביב, בניו יורק, בשיקגו, בלונדון. עכשיו לראשונה הגעתי למצב שבו אני יכול לשבת בכל יום 4-2 שעות על כיסא נוח ולקרוא ספר. אני גומר שני ספרים בשבוע. החלום שלי הוא תפוסה של שלושה חדרים מלאים ולא יותר מ-20 ארוחות בערב. עבדתי במספיק מקומות של 100 ארוחות במשמרת. היום אם אני צריך כסף, אני טס לעבוד בניו יורק".
מה לגבי חזרה לארץ? "אין סיכוי", הוא משיב. "כיף לי, אני חי, רגוע לי. הדשא פה צומח בצורה נכונה. אני פה כדי לעשות בגיל 40 את מה שאחרים עושים בגיל 65, גם אם זה לשבת בכל יום על הספה במשך כמה שעות, לצפות בטלוויזיה ולעשן ג'וינט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם