משלושה קצוות תבל
על קציצות אמריקאיות, על פסטות איטלקיות ועל סושי יפני. שלוש מחשבות בענייני קולינריה מקומית
במלחמה בין "אגאדיר" ל"מוזס" אנחנו בעד האחרונים. לא באופן מובהק, ובכל זאת, נדמה שהלחמניות שם קצת יותר רכות, שהקציצה קצת יותר איכותית, שהאווירה קצת פחות לחוצה. לא ביקרנו בהמבורגרייה הלוהטת הזו בתקופה האחרונה (דיאטה וכאלה), ובשבת, אחרי טיול ארוך בשדרות רוטשילד, תקף אותנו רעב ובאופן ספונטני החלטנו להיכנס ולהחזיר לנו את הקלוריות שהשלנו.
השלל: שני ארט בורגרים פשוטים (בלי עגבנייה ומלפפון חמוץ, אלא רק הר של חסה קצוצה דק
הנזק: 148 שקל. אם מוסיפים לזה שטר של 20 שקל שהושאר כטיפ, יצא שנפרדנו ממחיר של ארוחה שלמה במסעדה מכובדת.
אמנם יצאנו מהמסעדה שבעים ומרוצים, אבל לפתע צץ לנו בלון מעל הראש: מתי בדיוק הפכה הקציצה למותג כל כך יקר? עד מתי נמשיך לשלם סכום מטורף שכזה על לחמנייה, חסה וקציצה - שלמרות תדמיתה הסקסית היא עדיין רק קציצה?
חבר חוגג יום הולדת 40, ואנחנו, החברים הקרובים, רצינו לחגוג. התברר לנו שבגילים עגולים צריך לחגוג מסיבת הפתעה, ולכן המשימה למצוא מסעדה ל-20 איש הוטלה עלינו, אנשי האוכל. מבין עשרות המסעדות שהוצעו סיננו את היוקרתיות (כי בין החברים יש גם מובטלים) ואת הרחוקות (כי לאותם מובטלים אין רכב), ונותרנו עם רשימה מצומצמת של מסעדות איכותיות ולא פלצניות, שישביעו את הנוכחים, שיש בהן אווירה אינטימית משהו ושלא צריך לפשוט בהן את הארנק.
המשכנו ל"אמורה מיו", שם נאמר לנו שמקסימום האורחים הוא עשרה ולא 20. טלפנו ל"חדר האוכל" האהובה עלינו, שם התעקש אחראי המשמרת שהדיל היחיד זה להגיש שלוש מנות עיקריות במרכז השולחן, ועוד כמה ראשונות סביב, ובכך לסיים אתנו את הסיפור. ואם נרצה להזמין כל אחד מנה לטעמו? "בלתי אפשרי כי אי אפשר להגיש את המנות במקביל". קצת מוזר, תהינו. האם כשקהל הקאמרי יוצא בהמוניו מהתאטרון ומגיע למסעדה בבת אחת, האם גם אז נאמר לאורחים, "אנחנו לא מסוגלים להאכיל יותר מעשרה אורחים בכל פעם?"
התנחמנו בשיחה עם המנהל של הספרדייה "פרידה קאלו", שסגר לנו חדר תמורת 100 שקל לאדם. נחמד מצדו, אמרנו, אלא שלמחרת הוא התקשר ואמר שהחדר תפוס ושנוכל לעבור למרפסת. הלו, תכף דצמבר! אז נכון לעכשיו אין לנו מושג איפה נחגוג לבן ה-40 את היומולדת. אולי נזמין פיצה ובירה ונצפה כולנו במשחק של מכבי.
במהלך 20 הדקות שבהן ישבנו מחוץ ל"מיקוני" (אבן גבירול 20, תל אביב) הצלחנו לזהות את מרדכי ואנונו עם איזו בלונדינית (סנדי, אמרת), את עידו מוסרי (או את אחיו טל), את קוואמי דה לה פוקס וגם איזה פליט ראליטי שהשם שלו עומד לנו על קצה הלשון.
בפועל, "מיקוני" יושבת במקום הכי לוהט בתל אביב ומגישה אוכל שהוא קצת אשדוד (אבל צפון אשדוד). "מיקוני" הוא סוג של פלאפל שמכיל סושי - בתוך רולים עשויים אצות מכניסים אורז ושלל דגים וירוקות. התוצאה: סושי אחד גדול. טעמנו מיקס סלמון וטונה, ומצאנו בו יותר מדי גזר וירקות ופחות מדי דגים. בסך הכל זו מנה חביבה שמתאימה למי שאוהב סושי אבל גם רוצה לשבוע, ומחירה בהתאם (24 שקל). לומר שהתעלפנו? נראה לנו שזה יחטא לאמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם