איפה מסתתר אגו של מסכן?
בכל דרמה אפשר למצוא את הנבל. זה שמתכנן, זומם, רוחש וגם בוחש, והופך אותנו ליהירים או למסכנים. בז'רגון הרוחני קוראים לו אגו, והוא המתין, עצבני, למטופל של עידו סימיון
אבל מה, לאלו מבינינו העוסקים מספיק שנים במלחמות חורמה מהסוג הזה, מתחוור בהדרגה שלוחם הצדק והאויב הנורא הם בעצם תנועה דומה של אותה אנרגיה, זו שאנו יכולים לקרוא לה אלוהים, טבע הבודהה, ברהמן, הטאו - או שלל שמות שונים המצביעים לעבר אותה אחדות. לבסוף אנו מגלים שמלחמה פנימית לא יוצרת את השקט המיוחל, אלא פשוט יוצרת עוד מלחמה פנימית. כך אנו נזרקים חזרה לשולחן השרטוטים, בניסיון למצוא פתרון אחר.
אחד הפתרונות האפשריים הוא לנסות ולהתבונן בכוונתה של אנרגיה זו בהתגלמותה כאגו. בשפה הפסיכולוגית, לדוגמא, מתייחסים להתגלמות זו כמחוללת את מנגנוני ההגנה. בצד אחד שלה היא מופיעה בעולמנו הפנימי כרצף של תחושות, רגשות ומחשבות, ובצד השני היא מתווה התנהגות מתגוננת במערכות יחסים.
"אז אתה כועס עליה", אמרתי בתגובה לדבריו על מה שתיאר כהתנהגות תוקפנית מצד אשתו. "לא בדיוק", הוא ענה והשחיל לעברי מבט בוחן. אחר כך הוא השפיל מבט, חיכה כמה רגעים ארוכים, והמשיך. "אני עצבני כי היא כל הזמן אומרת לי מה לעשות, מה ללבוש, מה אני צריך להגיד לבוס בעבודה ומה אני לא צריך להגיד לאמא שלי." "אז אתה מרגיש מנוהל", אמרתי בביטחון של אחד שסוף סוף ירד לעומקם של דברים. ושוב אותו מבט בוחן ואותה שתיקה. לא יכולתי עוד לשים על זה את האצבע, אבל כבר התחלתי להרגיש שמשהו פה קורה.
ואז הוא המשיך. "זה לא שאני מרגיש מנוהל, זה פשוט מרגיש כאילו היא כל הזמן מנסה להשתלט עליי." אני מסתכל עליו ונראה לי שהוא מאד עצבני ומתוסכל מכל העניין. אני מנסה שוב, ואומר: "מאד מתסכל, אה?". שוב הוא מסתכל עליי, ואני מתחיל להרגיש מתוסכל בעצמי כשהוא מתחיל ואומר: "לא. לא הייתי אומר 'מתוסכל'. פשוט סוג של נמאס לי." כשהוא סיים את המשפט נפל לי האסימון. אנחנו במעין מערכת סגורה, בה אני קורא בשם לחוויה שלו והוא מסרב להסכים לתיאור שלי.
בעצם, הוא מתגונן מפני, וזה בטח מה שהוא עושה בכל מקום. זהו אותו אגו נבל שמטרפד את חייו גם בכל מיני מקומות אחרים. אבל אולי אפשר להתייחס לכל הסיפור מזווית קצת אחרת, כי ברובד עמוק יותר מה שהוא עושה זוהי הצורה הטובה ביותר בה למד להתמודד
"לא נראה לי, אני פשוט....", ואז הוא תפס את עצמו, ובין רגע נצבעו פניו באדום שטייל לו עד לאוזניו. שנינו התחלנו לצחוק. "תראה", אמרתי, "אם אתה עושה את זה, אני משער שיש לכך סיבה טובה. מה דעתך שנלמד על זה?". כשאני מדבר כך, כוונתי היא לא רק לאפשר לימוד מעמיק של הדינמיקה, אלא באותו זמן להעביר מסר לפיו אני מקבל את מי שמולי, אני מבין שלדרך בה הוא מתנהל יש הגיון, ואני מכבד אותו ואותה.
הוא הנהן, ואני הצעתי שנעשה את התרגיל הבא: "אני אגיד 'כן' ואתה תגיד 'לא'", אמרתי, "ואז אני שוב אגיד "כן" ואתה "לא", ונמשיך ככה כמה פעמים ונראה מה קורה". כוונתי בתרגיל היתה להזמין את ה"לא" שלו באופן מודע וישיר, ולא כתירוץ לחוסר הדיוק שלי, כפי שעשה בתחילה. הוא הסכים. ואז אני מתחיל ב"כן" והוא עונה ב"לא", ואני ממשיך ב"כן" נוסף והוא ב"לא", ופתאום אני מרגיש את כל האנרגיה בחדר עולה והוא כולו בתוך זה. אני ממשיך ב"כן" והוא עונה בקול מתגבר "לא!", ואני שוב אומר "כן", ואז הוא מתפרץ ואומר "לא! לך תזדיין! אתה לא תגיד לי מה לעשות!!!".
שקט. אני מסתכל עליו ופתאום רואה שהאדם הנבול והמדוכא שישב מולי לפני רגע נראה מלא באנרגיית חיים. אני מחכה, ורואה גם אותו מופתע מעוצמת החוויה, מכוחה ומהשחרור והעוצמה הפנימית שהיא יוצרת. לאחר כדקה נוספת הוא ממשיך: "מאז שאני זוכר את עצמי אבא שלי אומר לי מה לעשות, איך להיות, מה נכון, ובדרכים לא דרכים רומז לי גם שכדאי לי להקשיב לו ולא לאכזב. כנראה כבר שכחתי מה אני רוצה, וכל מה שנשאר לי בשביל להרגיש חזק זה להגיד 'לא'. אז אני אומר 'לא' לאשתי, 'לא' לבוס, ואפילו רב עם הכלב כשבטיול הוא רוצה ללכת בדרך שלו."
הסתכלתי עליו בחיוך, והצעתי: "אולי זה הזמן שלך להרגיש את העוצמה, הכוח והחופש שלך. בוא ננסה." וכך, במקום חדש זה סיימנו את המפגש. באותו יום לא ביקרנו, לא שפטנו או נלחמנו באגו שלו, אלא במקום זה חגגנו את ה"לא" שלו. ברובד עמוק יותר, חגגנו את זכותו לעצמאות, את זכותו לכוון את חייו ולצעוד בדרכו שלו, כפי שנראה לו לנכון. וכך, מתוך קבלה של הגנה, חקירתה במודעות לרגע, חגיגה שלה ואפשורה, סללנו דרך גם לתחילתו של ה"כן", למקום ממנו הוא החל לבחור וללכת בדרך האישית שלו.
עידו סימיון, MA בפסיכולוגיית גוף נפש, דוקטורנט לפסיכולוגיית מזרח מערב, מטפל מוסמך ומורה בגישת הקומי.פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם