ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

מקיץ אל חלום: ראיון עם אלבר אלבז

כילד בדירת שיכון בחולון הוא חלם להיות רופא. כשהתבגר בחר להגשים חלומות לאחרים. אלבר אלבז, המעצב החשוב בעולם, בראיון בלעדי רגע לפני שהקולקציה שעיצב מגיעה ל-H&M

"לפני שאמי הלכה לעולמה היא קראה לי ואמרה לי, 'אלבר, אני רוצה שתהיה גדול ושתהיה קטן'. 'מה
זאת אומרת גדול וקטן?', שאלתי , 'להיות שמן ורזה באותו האדם?'. ' לא, אלבר', אמרה . 'אני רוצה שתהיה גדול בעבודה שלך כמעצב, אבל קטן בחיים. שתשמור על הצניעות שלך'".

במילים אלו גולל בשבוע שעבר מעצב האופנה אלבר אלבז את פרידתו מאמו אלגריה, שהלכה לעולמה בשנה האחרונה. כעת הוא מקיים את צוואתה.
 
אין מחלוקת על כך שאלבר אלבז הוא המעצב הטוב ביותר כיום בעולם. אבל גם הכי עניו. איש של רגש ופיוט. שטוף געגועים. פילוסוף של בגדים. מסוג המעצבים שגורמים לנו לשכוח כמה קלת דעת אופנה יכולה להיות. נשים מאוהבות בו. גברים גם. אבל יותר מכל אלבר אלבז הוא מספר סיפורים משוכלל, שמאגד את חייו, עבודתו ויצירתו לכדי אגדה אחת. הילד מקזבלנקה שעלה לישראל בטרם מלאו לו שנה וחלם מדירת שיכון בחולון להיות רופא, הפך בבגרותו למעצב האופנה הישראלי החשוב ביותר שפועל כיום בדור הביניים של מעצבי אופנת העילית.

אנו נפגשים בחדרו שבמלון אינטרקונטיננטל פארק ליין בלונדון, אליה הגיע מפריז לצורך השתתפות בכנס Luxury Heritage, ועידת האופנה השנתית שמארגנת סוזי מנקס, עורכת האופנה של היומון "אינטרנשיונל הראלד טריביון".

קודם להרצאתו הציגה אותו מנקס כ'מעצב אופנה שמעצב בגדים לנשים. ואוהב נשים'. את אחר הצהריים הקדיש לפגישה עם עורכת מגזין Love קייטי גרנד, האחראית לסטיילינג של תצוגת האופנה שהתקיימה בניו יורק, ובה הוצג לראשונה שיתוף הפעולה בין בית האופנה "לנוון" שבראשו עומד אלבז מאז 2001, לענקית האופנה השבדית H&M. עדיין בלונדון, הוא מפציע נינוח וקופצני במסיבת הקוקטייל בקומת הכניסה של המלון, מחליף נשיקות עם מנקס ועם הקרואים הנוספים באולם. "אני מעביר את הזמן שלי בעבודה קשה,? הוא מסביר את לוח הזמנים המטורף בו הוא חי. "הרבה נסיעות. הרבה שיחות. הרבה מחשבות. אבל העבודה שלי היא בעצם לתרגם חלומות, לתת לנשים ולגברים לחלום".

ממש עכשיו, כשהגשם מכה על חלונות הזכוכית של החדר במלון, אלבז רוצה להתעטף בחום הישראלי. המנטלי, לא הפיזי. "המקום היחידי, שאני באמת רוצה להיות בו, זה בארץ", הוא אומר ונאנח בקולו השקט. "אני רוצה להיות מוקף במשפחה שלי. גם ב-30 מעלות חום כמו שיש אצלכם עכשיו. אני יותר בעניין של קור, כי תמיד חם לי, אבל אני זקוק עכשיו לחום המשפחתי. להתלכד יחד כל האחים שוב. להיפגש עם חברים. וגם לשמוע עברית, ולהבין את הדברים והפשטות שלהם. זה מתחבר למקום הזה שאני לא עושה הרבה ראיונות בארץ ואני לא סלבריטאי. אני אדם פרטי.

"בארץ יש לי את המשפחה ואת החברים. ואני זקוק למקום הזה להתעשת כדי שאוכל לעשות את הדברים כמו שהם. אני לא יוצא כשאני בתל אביב, ואתה לא רואה אותי במדורי רכילות. וכשאני מגיע ארצה אני אינקוגניטו. לא הכל צריך להיעשות בפרהסיה. אני חושב שגם אמרתי לך את זה בפעם הקודמת שנפגשנו, אף פעם לא רציתי להיות מיס אמריקה של האופנה מהסיבה הפשוטה: בשנה הבאה יש מיס אמריקה חדשה".

בשבוע הבא יאבד אלבז את האנונימיות שעוד נותרה לו לטובת כניסתהקולקציה החדשה בעיצובואל מאתיים חנויות H&M בעולם - כולל זו שבסניף עזריאלי בתל אביב, ביום שלישי ה-23 בנובמבר. הקולקציה תימכר באגף מיוחד של החנות, שהכניסה אליו תתאפשר בקבוצות של 20 אנשים בכל פעם למשך 20 דקות. כל לקוח יורשה לרכוש פריט אחד מכל דגם.

"כשעבדתי על הקולקציה בעצם יצרתי סיפור. לא בגד בסגול או בגד בתכלת או ורוד", מסביר אלבז את העבודה עם H&M. "רצינו לעשות משהו קצת יותר צבעוני ואחר ומקיף: בגדים לנשים וגברים, לצד נעליים, תיקים, ומייק אפ. עבורי זה היה תרגיל כיצד להבין את הצד השני של עולם האופנה. תמיד עבדתי בהיי-אנד של עולם האופנה, ועכשיו בדקתי אם אני מסוגל לתרגם את כל מה שאני עושה עד היום לאוכלוסייה יותר רחבה. כל מה שאני עושה עד היום יכול להיות מבוצע בכמויות גדולות. וראיתי שאם אני נותן את ההסברים הנכונים ועובד על זה לאורך זמן, אני מסוגל להגיע לכל מיני דברים שלא חשבתי עליהם. הגזרות שלנו, למשל.

זה לא קדימה ואחורה, אלא חתיכה אחת של בד, שצריך למתוח אותה. בקולקציה יש גם הרבה רקמות ועבודות יד, ובדים שפיתחנו במיוחד.

"אבל מה שיותר נוגע לי ללב ויותר מרגש אותי זה היכולת להרחיב את הקולקציה לקהלים נוספים", הוא ממשיך. "רק עכשיו דיברתי עם אחיינית שלי מישראל, והיא סיפרה לי על חברה שלה שמושכת מהבנק כל יום 50 שקל ויש לה כבר 600 שקל, אז היא יודעת שבעוד שבוע היא תוכל לרכוש את השמלה שהיא רצתה. והיא יודעת שהיא לא יכולה בחיים לרכוש שמלה אצלנו בלנוון. זה היה לי קצת עצוב וקצת נוגע ללב. הנה, היא בחיים לא תוכל לקנות 'לנוון', אבל היא יכולה לרכוש את השמלה הזולה יותר ב-H&M. יש משהו בשיתוף הפעולה הזה שמגיע ממקום של נדיבות. של ניסיון לתרגם את החלום שבנינו לקבוצה מצומצמת, ולהביא אותו לאנשים שבחיים לא יכולים להרשות לעצמם לרכוש בגד שלנו. ולכן ניסיתי לעשות את זה הכי 'לנוון' שאני יכול".

אי אפשר להתעלם מהמחיר.
"היה חשוב לי לשמור על רמת מחירים סבירה. זה כן משנה כמה זה עולה, כי משם זה התחיל. ידעתי שהקולקציה תהיה מעט יותר יקרה מרמת המחירים של H&M, אבל זה כמעט קולקציה של לנוון שנמכרת ב-H&M. עשיתי דברים שאהבתי, שיכולים להיות נכונים. עשיתי את הפריטים קצת יותר נגישים, ואז פתאום אנשים אומרים ?וואו! זה מהמם.? אני מרגיש שמגלים אותי עכשיו אבל אני עובד כבר 20 שנה. לא עשיתי יצירה חדשה, אלא רה-קריאיישן. רציתי לראות איך אפשר לשכתב אופנה. מה אפשר לייצר ומה אי אפשר לייצר. עניין אותי האבולוציה, העבודה עם אנשים חושבים.

"כל הנושא של עיצוב חכם קורה היום בכל התחומים, אבל לא תמיד באופנה. וניסיתי לראות איך אנחנו יכולים לתרגם אותו גם באופנה. קשה לי ואני לא רוצה להסביר את הבגדים במילים. זה תמיד קשה. אולי גם בגלל שעברית היא שפת אם שלי, אני תמיד שומע תיאורים על אמרה וכאלה וזה ישר נשמע כמו מורה למלאכה מירוחם. ואין לי בעיה לא עם מורה למלאכה ולא עם ירוחם. אבל אני רוצה להסביר את הדברים ולא להיכנס לפרטים הקטנים של הבגד או הצבע שלו. זה תמיד מזכיר לי סיפורים מהעבר, מהמורות לתפירה שלי משנקר".

אז מה הסיפור הנוכחי?

"לתרגם חלום. כשעבדנו עם הבמאי מארק פרגוס על סרטון הקמפיין, לא רציתי שוב סיפור של דוגמניות שהולכות ועושות פוזות. רציתי להראות את העניין יותר דמוקרטי. הכול סבב סביב נשים שאני מכיר. אני מכיר כל כך הרבה בנות שהלקסיקון שלהן הוא רק סביב 'או מיי גוד', אז הן כל הזמן אומרות בסרטון 'או מיי גוד', 'או מיי גוד'. גם כשהיא רואה את החברה שלה לובשת את אותה השמלה, או כשהכתם של הקטשופ על השמלה. או שלושת הדורות של הנשים: הסבתא, האמא והבת. וכולן לובשות את אותה שמלה. וזה הזוי. או כל הנשים עם הניתוחים בפנים ובשפתיים שהולכות לרופא, שזה אני בסרט, כי החלום שלי הוא להיות רופא".

זה חלום או חלום בלהות?

"להיות רופא?"

להיות היוצר. אני קראתי את הסרטון כמעין דמות של סופר שכותב סביבו את דמויות הנשים שמקיפות אותו, ומעניק להן חיים.

"מעניין שאתה מדבר על ספרות ולא על דימוי, כי אצלי האינספירציות מגיעות דווקא ממילים. הרבה פעמים מזמינים אותי לנאום כי אומרים לי שאני נואם טוב. אבל אתה יכול לקחת אותי הכי רחוק עם סיפורים. הקולקציה האחרונה לאביב-קיץ 2011 עם 'לנוון' נולדה לאחר שביקרתי אצל איזה פסיכולוג ושאלתי אותו איך אני, אדם שבחיי היומיום שלו הוא קונטרול פריק, לא מצליח לשלוט במפגש עם סנדוויץ'. במהלך השיחה איתו הוא החל לספר לי שהוא מרגיש שהגוף הופך להיות הבגד החדש. היום נשים קונות עיניים, וקונות שיער, וקונות שיניים, וקונות חזה וקונות פנים. ושאלתי את עצמי אם הגוף הוא השמלה החדשה והאם אנחנו, מעצבי האופנה, הם המנתחים הפלסטיים החדשים. האם כמעצב, תפקידי להבליט את הגוף? להחביא אותו? להראות אותו? לעבוד איתו? והתחלתי לעבוד מסביב לנושא של עור שני, ואחרי שלושה שבועות של עבודה עם בדים מסטרץ' השתעממתי".

עובדה שהתמונה הפותחת של התצוגה הייתה שלוש חצאיות שיפון מתנפנפות ועשירות בבד.

"כי התחלתי להוסיף את היהלומים ולזרוק בדים על הסטרץ'. התחלתי לעבוד עם צבע ובדים. ופתאום הבנתי את המהות של אופנה בכלל. מה שאני צריך לעשות בתור מעצב זה לתת את האפשרות לאישה לעוף, כי היא מרגישה כל כך יפה.הדברים האלה הם גם מה שהחזיר אותי לאופנה. כי אחרי שעזבתי את בית סן לורן, לא רציתי לעשות אופנה. רציתי ללכת ללמוד רפואה. ובוקר אחד קראתי כתבה על איזו אישה, אימא יהודייה מצפון הארץ שהבן שלה נפצע בפעולת טרור והוא איבד את שתי רגליו. ואתה קורא את הכתבה ויש לך מין דמעה כזו בעין שלא יורדת אלא נכנסת חזרה, ואתה אומר כמה חשוב אם היא תלבש שמלה פרחונית או כתומה? זה לא חשוב. תראה מה האישה הזו עוברת, מהחיים שהיו לה אל החיים החדשים. וכל מספר חודשים הילד הזה יגדל, והפרוטזה הזאת צריכה להיעשות מחדש. ובסוף הייתה לי הארה כזו לשנייה - וזה לא שאליהו הנביא בא אליי בחלום - אבל אולי בשביל האנשים האלה, אני צריך לחזור לעשות אופנה, ולתת להם חלום, לתת להם מה שבעצם היו רוצות ולא יכולות לזכות בחיי היומיום. 'חלום' היא מילה חשובה בלקסיקון שלי. הכל סביבנו הפך להיות כסף, שיווק, פסאדה, מהיר וזול. אבל אני חושב שאיבדנו חלום אחד בדרך, ואנחנו צריכים לחזור אל החלום".

אלבז נולד בקזבלנקה ב-1961, הצעיר מתוך ארבעה ילדים. בגיל שמונה חודשים עלה עם משפחתו לחולון, שם העביר את ילדותו ובחרותו. כילד היה מגיע אל בית הספר עם תיק לספרים ותיק לצבעים, מצייר את מלכות אנגליה, שוודיה, ספרד, שווייץ, איטליה. העובדה שלשתי האחרונות אין בתי מלוכה לא הפריעה לילד החולמני מחולון לנדוד בפנטזיות אל מעבר לאופק. בגיל 15 נפטר אביו והמצב הכלכלי בבית הפך קשה.

"לא גדלתי בעוני, אבל היינו עולים חדשים ולא היה לנו הרבה", סיפר בראיון הראשון שערכתי עימו לפני כשש שנים. "כל מה שרציתי היה, אבל לא היה הרבה לאף אחד. אני חושב שברגע שאתה חי או עובר איזשהוא חסך, או גר בפרובינציה או בבית לא עשיר, או רחוק ממקום שאתה רוצה להיות בו, אפילו מאדם שאתה אוהב - אז יש פנטזיות. חלומות. וברגע שאתה מגיע למקום שחלמת, הפנטזיה נגמרת והופכת למציאות. לכן אני מאמין שעוני גורם לך לחלום, כי הוא גורם לך לרצות לזוז, גורם אנרגיות וחשמל להתקדם קדימה. אם אתה מגיע למקום לא מוכר ואין לך מספר טלפון אדום להגיד, 'היי, אמא, אני צריך אלף שקל', אתה צריך להיות תמיד במשמרת ולדעת איך לשרוד, איך להצליח לשמור על הראש מעל המים".

לאחר שירות צבאי כמש"ק חינוך וידיעת הארץ, פנה ללימודי אופנה בשנקר, שם סיים בהצלחה ב-1986. שנה לאחר מכן נחת בניו יורק עם 800 דולר בכיס ושתי מזוודות: אחת קטנה עם חפצים, שנייה גדולה עם חלומות. איך שהגיע החל לעבוד בחברה קטנה לייצור שמלות וערב, ממנה המשיך לעבודה במשך שבע שנים לצידו של המעצב האמריקאי ג?פרי בין. בשיחה שקיים בשבוע שעבר עם סוזי מנקס, ניסה להסביר את העובדה שעברו ומורשתו של בין לא זוכים לתחייה בימים אלו, או אפילו לזיכרון קלוש. "אני זוכר שפעם שמעתי שתי נשים מתווכחות אם כריסטובל בלנסיאגה הוא גבר או אישה", אומר אלבז. "זה לא באמת משנה אם זוכרים אותו או לא, ג'פרי בין היה מעצב גדול ואדם גדול. וזה מה שחשוב. אני זוכר שכשעבדתי איתו הוא לימד אותי לא לעשות סקיצות. כי הדו ממד לא היה בעיניו אופנה. לבגד יש קדימה ואחורה ובפנים יש אישה שהולכת וחיה בו. ועל זה אתה צריך לחשוב".

השתלבותו בבתי האופנה של פריז התרחשה בשנת 96', כשהפך למעצב הבית של המותג הצרפתי גי לארוש, שם שהה במשך שלוש עונות, עד שזכה להצעה הנחשקת ביותר לכל מעצב: לרשת את מקומו של איב סן לורן בליין "ריב גוש", שלוש עונות החזיק בבית האופנה של סן לורן, משם פוטר לטובת העז הטקסני טום פורד. בראיון לעורכת ה"ווג" הבריטי אלכסנדרה שולמן לפני כשנה וחצי סיפר כי לפני שחתם עם "לנוון", הוזמן ל-17 ראיונות עבודה. "היו שתי משרות שרציתי ו-15 שלא. אבל השתיים שרציתי לא רצו אותי. שני אלה רדפו אחריי שלוש שנים לאחר מכן והתחננו שאעבוד איתם, אבל אני אמרתי, 'זה מאוחר מדי'".

 "אופנה זה לא שואו ביזנס", הוא ממקם את עבודתו בקונטקסט, "אלא ביזנס שבו אתה רק צריך להיות מעצב טוב. לא צריך להיות קול ולא להפוך לדבר החם הבא. כל דבר חם מתקרר בסוף. גם אתה יום אחד תגלה בחיים שאתה יכול למכור את עצמך על ידי קשרים, או על ידי כך שאתה נראה טוב. ותגלה שכולם רוצים אותך ונהנים מהחברה שאתה נמצא בה. ויש עוד אפשרות - לעשות עבודה טובה, ולאורך זמן זה יותר משתלם. זה הכי טוב. הכי ברצינות. וכך להתקדם הלאה. וזה גם ההבדל בין לצעוק וללחוש. כשאתה צועק, אולי שומעים אותך, אבל לא מקשיבים. אבל כשאתה לוחש, מי ששומע, המילים נכנסות לו יותר עמוק. זה כמו שאומרים שלטום פורד היה הרבה יותר קל ממני להתקדם".
 

כי הוא יותר יפה?

"ברור. הוא פצץ. חתיך היסטרי. בוא לא נזלזל ביופיו. ואני אפילו מאוד מחבב אותו היום בהשוואה לעבר. אבל הרבה פעמים ההצלחה בעבודה לוקחת קצת יותר זמן. היום בתעשיית האופנה יש תחושת ספיד שהכול צריך להיעשות נורא מהר. אינסטנט. אבל שוכחים שיש מקום לוולד להתפתח. והריון הוא תשעה חודשים, ויש לזה סיבה שזה תשעה חודשים ולא חודש. הצרה היחידה בענף האופנה היא המהירות של הדברים. זה דבר שלדעתי מאוד מאוד קשה, במיוחד כשאני עושה שש קולקציות בשנה: שתי נשים, שתי גברים ושתי פרה-קולקשן".

איך מוצאים אנרגיה לכזאת יצירה תובענית?


"כל קולקציה זה חלום אחר. היופי בעבודה שלנו הוא שיש לנו תזמורת שלמה של אנשים שיכולים לעזור לי לנצל את החלום שלי. הרבה פעמים זאת פנטזיה, והרבה פעמים זה סיוט אחד גדול. כי אתה בא עם חלום אבסטרקטי, ולא תמיד אתה יכול לתרגם אותו, או להעביר תלת מימד לחד ממד ולהפך. ההתחלה היא תמיד אינטואיטיבית ובסוף אתה צריך לגמור עם אמוציות. אתה צריך לעבור שלבים של רציונליזם, של חלום, של עשייה, של מחשבה, ואולי זה הבסיס של עיצוב לעומת אמנות. פה יש חיבור בין הצורך לבין הערגה יחד. אתה צריך לראות איך זה מתחבר".


בשנה שעברה ציין בית "לנוון" 120 שנה להיווסדו על ידי הכובענית הצרפתייה ז'אן לנוון. "אני נשוי לה", הוא אומר בחיוך. "אמא שלי תשמח לדעת שאני נשוי לאישה".

אלבר נכנס בשעריו בשנת 2001, והחיה את בית האופנה הרדום, שנרכש באותה שנה על ידי חברת השקעות טייוואנית. המהפכה שחולל הייתה מיידית. המכירות גדלו בעשרות אחוזים למאות מיליוני דולרים בשנה, ואלבז הפך ממי ששמו מוכר בעיקר בקרב אנשי תעשיית האופנה, לאחד משלושת מעצבי האופנה החשובים בעולם, יחד עם מארק ג?ייקובס האמריקאי מבית לואי ויטון, וקרל לאגרפלד הגרמני מבית שאנל. שלושה מעצבים זרים שהתברגו בבתי אופנה עילית צרפתית, דיירי משנה במורשת ארוכת השנים של האופנה הפריזאית.

אבל למרות ההצלחה, אלבז שומר על עצמו עם רגליים על הקרקע. הוא אינו חלק מברנז?ת האופנה הפריזאית שפועלת בתוך קליקות סגורות המערבות אופנה, ממון, שלטון ותקשורת, כמו החבורה העליזה המצטופפת תחת כנפיה של עורכת "ווג? צרפת קארין רויטפלד, ואינו נראה במסיבות השחיתות שמתעד עורך מגזין "פרפל" אוליבייה זאהם בעמודים האחוריים של המגזין. הוא גם סירב להצעה מפתה של במאי הסרטים התיעודי לואיק פריז?אן, שהתארח השבוע בישראל, לתעד את אחורי הקלעים 36 שעות לפני תצוגת האופנה שלו. "יש דברים שצריך לשמור בבית", אומר אלבז.

 לפני כשנה נקשר שמו לשמועות שעוררה הבלוגרית הצרפתייה דיאן פרנה, לפיהן הוא עומד להחליף את קרל לאגרפלד בתפקידו כמנהל האמנותי של שאנל. פרנה סיפרה השבוע כי השמועות הגיעו הן מתוך בית לנוון והן מתוך שאנל, וכי הידיעה גרמה לה לתחושת אי נעימות מול שני המעצבים שעמם הייתה ביחסי עבודה תקינים.

"שמועות, טבלואידים, עיתונות צהובה וספקולציות זה דבר שמאוד מפריע לי", אומר אלבז. "אני מתעסק באופנה. התפקיד שלי זה ליצור חלומות. אני לא מחפש פוליטיקה, מניפולציות ולא כוח. הרעיון הוא ליצור שוקולד לאנשים בלי הקלוריות, רק עם ההיי המתלווה לו. דיאן התחילה עם איזה באזז שאני הולך לקחת את התפקיד של לאגרפלד בשאנל. ומה אני אגיד לך איתי, כאב לי הלב על קרל. אם כעסתי עליה זה לא כי היא אמרה משהו נגדי, להפך. היא העלתה באז שהעלה אותי מהמקום בו אני נמצא. כאב לי על הלב על קרל, שאחרי כל כך הרבה שנים של עשייה ויצירה, פתאום קורא שאני הולך לקחת לו את העבודה. הרגשתי רע בשבילו. כי גם אני עברתי דבר דומה באיב סן לורן, שאתה שם ופתאום מספידים אותך. אז זה היה יותר קטע אישי והומני. כתבתי לקרל מכתב והתנצלתי בשמה, ולשמחתי זה רק קירב בינינו יותר".

עם יד על הלב, היית רוצה את מקומו של לאגרפלד בשאנל?

"לא".

בשנה הבאה אתה סוגר עשור בלנוון. כיצד היית מסכם את התקופה?

"הדבר היחיד שאני לא עושה זה לסכם. אני לא עושה רטרוספקטיבות. כמעצב לפעמים אני יותר מצליח, לפעמים פחות. זה לא עושה אותי פחות טוב או פחות שמח. כי אני משתדל לעשות את הדברים הכי טובים. אני בסך הכל מעצב. אחרי כל הטררם הזה שייגמר עוד מעט בעוד פחות משבוע כשתוצג הקולקציה בניו יורק, אני חוזר אל הדף הלבן. ואיתו אני צריך להתמודד. עם השלג. זה לפעמים שלג של טלוויזיה שלא רואים כלום, ולפעמים זה רקע לבן שאתה רואה ממנו הכל בחדות. ובתהליך העשייה אתה תמיד מחפש אחר שלמות. אבל זו גם הסכנה שלנו, כי אחרי השלמות אין כלום. יש ריק. ואני חושב שזה הדבר שהכי מפחיד אותי, להיות מושלם. אני לא מושלם, לא בתור בן אדם ולא כיוצר. אני עובד על פי אינטואיציה. יום אחרי יום. עונה אחר עונה. שנה רודפת שנה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...