למות בלי גבולות: מה עושים עם פחד מוות?
אני מרגישה שאין לי גבולות, שהתודעה שלי מתפרסת על פני מרחב החדר כולו, היא אמרה, דומעת. חודש וחצי אחר כך, טובה מתה מאיידס. עידו סימיון טיפל בה בשיטת הקומי
"את מה!?"
"דור שלישי, טוטאל לוס"
ואז היא מסבירה לי ש"טוטאל לוס דור שלישי" אומר ששלוש פעמים ספירת תאי הדם הלבנים שלה מסוג T, שהם חלק משמעותי ממערכת החיסון, הגיעה לפחות או יותר אפס. טובה בת ה-51 חלתה באיידס באמצע שנות ה-80, במהלך סוף שבוע סוער של מין ואלכוהול בניו-יורק. מאז, כבר שלוש פעמים היתה על סף מוות, פעם אחת אף מונשמת במכונה. ובכל פעם שבה כבר נראה שהכול אבוד, היא הצליחה להצטרף לניסוי בתרופה חדשה שהצילה את חייה.
לאחר אותה פגישה ראשונה שבו סיפרה לי על היותה חולת איידס, בחרה טובה שלא לעלות את הנושא שוב. עסקנו ביחסיה עם אמה, שצבעו את חייה בגוונים של כאב עז, זעם וקנאה. עניינים רוחניים היו ממנה והלאה, ואני לא ראיתי לנכון לדחוף את האג'נדה שלי בעניין. לאחר יותר משנה של עבודה עמוקה שנגעה בפצעיה המוקדמים ביותר, נכנסה לחדרי והתיישבה על הכסא, פניה חיוורים ורעד קל אך ברור נשמע בקולה. "ספירת תאי הדם הלבנים שלי היא בערך אפס", אמרה.
שלוש דקות בערך שתקתי, חווה את חוסר האונים שבטח הציף גם אותה. ואז אמרתי: "מפחדת למות?".
לפעמים, או בעצם לעתים קרובות, הברור ביותר, המובן מאליו - הוא הדרך. הקושי נובע ממידת המוכנות שלנו לפגוש אותו, עירומים מהגנות, פגיעים, לא יודעים. ברוח הבודהיזם שילבה גישת הקומי את תרגול הקשב (mindfulness), המטפח בתוכנו בדיוק את היכולת הזאת: להיות ערים למה שקורה ברגע הזה, להישאר עם מה שנוכח, כמו שהוא, ללא צורך לדחות מעלינו את החוויה הנוכחית וגם ללא צורך להיצמד אליה.
לעבר הרגע הזה, לפי מיטב יכולתי, ניסיתי להצביע. לעבר הפחד החי, הרועד, החיוור, שמילא את החדר בו ישבנו. "כן", היא ענתה בפשטות, היא מפחדת למות. ולרגע היה נדמה שהכול מאט, כמעט עוצר. "אז בואי רגע נישאר איתו, עם הפחד הזה", הצעתי. " את יכולה לתת לעצמך להרגיש אותו, את האופן בו הוא חי בגוף שלך ואת כל מה שהוא מביא איתו".
גישת הקומי מלמדת אותנו לסמוך על האורגניות של התהליך: לפגוש אותו בחיות שלו ולתת אמון בתהליך שהוא טבעו של כל אדם. הכוונה היא שנישאר עם החוויה הפנימית ולא נברח ממנה. במצב זה, אנו פשוט עוקבים אחרי התפתחות התהליך הנפשי מרגע לרגע, נשארים איתו מתחושה לרגש, למחשבה או לדחף. ואז משהו מופלא קורה: אנחנו נשארים עם התהליך
טובה קיבלה את ההזמנה שלי ונשארה עם הפחד. היא הפנתה את תשומת לבה פנימה, השתהתה וסיפרה: "הפחד ממלא את כל החזה שלי ויורד למטה עד לבטן. הוא כל כך חזק, עמוק ואפור, כל כך מפחיד לי". הסתכלתי עליה, אישה אמיצה ברגע קשה מנשוא. "בואי תישארי עם הפחד," אמרתי לה, "פשוט תני לעצמך להיות איתו עם כל הקושי". טובה שוב עצמה את עיניה, וכעבור כמה רגעים של שקט החלו דמעות לזלוג מעיניה. "נהיה לי כל כך עצוב", אמרה. הצעתי שתיתן לעצמה להיות עם העצב ולגלות את משמעותו עבורה.
"אני עצובה על הכול," המשיכה. "על כל הזיכרונות שלי שלא יהיו עוד, על כל החברים שלי ומערכות היחסים שיאבדו. אני עצובה גם על כל הדברים שלא הספקתי לעשות, על כל החלומות שלי שכבר לא יתגשמו". ברגעים אלו נראה היה שטובה חווה ומעבדת אבל של חיים שלמים. האבל מילא אותה ואותי, ואת כל החדר. היא התחילה להתייפח, בכי שהרגיש לי כאילו בא מתוך תוכה, ממקום עמוק ועתיק.
לאחר כעשר דקות החלה להירגע. היא התבוננה בי, ואני בה.
"כמה שקט", היא אמרה, וגם אני חשתי בו. שקט עמוק שמילא את כולי. "בואי נהיה איתו" הצעתי, והיא חייכה ואמרה: "אין בו כלום, הוא ריק לגמרי, ממש כמו המוות". צחקנו והצעתי שנישאר עם השקט ועם המוות. שוב היא עצמה את עיניה ונתנה לשקט למלא אותה. כמה דקות אחר כך כבר קרנו פניה מאור. היא חייכה שוב, ואמרה שקשה לשער כמה אור ושקט יש במוות. אני הרגשתי שאני צופה בפלא, באור של אלוהות הבוקע דרך מבני האגו המתפוררים שלה.
ברגע אחד של כנות ופגיעות, אל מול המוות, טובה נגעה בנצחי. "אני מרגישה שאין לי גבולות, שהתודעה שלי מתפרסת על מרחב החדר כולו", היא אמרה, דומעת. הפעם הדמעות היו דמעות של אושר. חודש וחצי לאחר מכן היא מתה בשלווה ובהשלמה.
עידו סימיון, MA בפסיכולוגיית גוף נפש, דוקטורנט לפסיכולוגיית מזרח מערב, מטפל מוסמך ומורה בגישת הקומי. פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם