רוחניקים הם אנשים דתיים?
לרגל חודש כסלו רן ובר מהרהר באפשרות שבעצם גם הרוחניקים הם אנשים דתיים, ושבינם לבין החוזרים בתשובה יש הרבה יותר מן המשותף מכפי שנראה לעין
אמרתי לו שמה שנפלא הוא שאני מרגיש שבגלל שכולם דתיים, אני יכול לדבר עם כל אחד ולא להסתיר את הפן הרוחני של הדברים. ברור שכל אחד ודרגת החיבור שלו, כל אחד והעניין שלו, אבל עצם זה שהרוחניות היא חלק מובן מאליו מחיי היומיום מאפשר לי לתקשר באופן חופשי יותר.
חשבתי על זה שלמעשה גם ה"רוחניקים" הם אנשים דתיים. נכון שהם לא משייכים את עצמם לדת ממוסדת, אבל העניין שלהם הוא חיפוש האמת. העניין שלהם הוא חיבור, אחדות, אינסוף - ואצל רבים מהם גם איך להיות בנאדם טוב יותר, איך להתחבר לפנימיות, לרוחניות. אבל בדרך כלל הם חיים בסביבה חילונית. שוב, לא חילונית מבחינה זו שהיא לא חרדית, אלא חילונית משום שרוב האנשים מסביבם מתעניינים ומתעסקים בדברים לכאורה אחרים.
אמנם תרבות הניו-אייג' הביאה לפריחה של רוחניות או פסאודו-רוחניות ברחבי העולם, במסגרתה נוהרים כיום המון אנשים שבעבר היו רחוקים מכל נקודה רוחנית לסדנאות כאלו ואחרות. כך נראה את הדודה צילה מפזזת בסדנאות העצמה נשית, ואת רונית מנהלת משאבי האנוש שומרת על הגזרה עם אשטנגה יוגה, לא פחות. אפשר גם לראות את ההשפעה של תרבות הניו-אייג' על תחומים כמו קואצ'ינג, סדנאות ניהול אלטרנטיביות וכיוב'. אבל עדיין, מי שבאמת נמצא בחיפוש רוחני, מסתכל סביבו ורואה שממה רוחנית וחומריות חסרת גבולות. אני זוכר שזה תמיד הפריע לי.
איך מסתדרים בתור אדם רוחני עם סביבה שכל מה שמעניין אותה זה חומריות? אני לא אומר שזה רע להתעסק בעולם החומרי, להיפך, אלא שאם זה מנותק מרוחניות זה כל כך ריקני. אני זוכר שאצלי זה הוליד תחושות ניכור וחוסר קשר.
בזמן שחשבתי את הדברים נהגתי לאיטי לתחנת הדלק הסמוכה למוסך של היישוב. התחלתי למלא דלק, בעודי הוגה במחשבות כאלה ואחרות. לפתע שמעתי מאחוריי צעקה: "חודש טוב!". חזי היה לבוש סרבל עבודה כחול עטור בכתמי שמן, היה לו זקן שחור ארוך וכיפה גדולה עיטרה את ראשו. הוא אחד ממקימי היישוב והמוסכניק הרשמי שלנו: תמיד אפשר לסמוך עליו שיעזוב את כל העבודה באמצע, וייגש להחליף נורה שנשרפה או להבריג מספר שהתרופף. אדם מקסים ומיוחד,
"חודש טוב ומבורך", צעקתי לו בחזרה. "אל תשכח, כסלו!" הוא צעק שוב. חייכתי והוא קרא שוב: "כסלו! לחבּר.." ועשה תנועות עם הידיים כאילו הוא מחבר משהו. הסתכלתי עליו בתמיהה. הוא חייך וצעק: "כסלו זה כיס ולב, תחבר את הכיס אל הלב. חודש טוב." זה היה כל כך פשוט, רגע קטן וקצר. לחבר את הכיס אל הלב. לחבר את עולם העשייה ללב. לא להיות מנותק אלא להתחבר, בכל מקום ובכל זמן. להבין שהעולמות הרוחניים והגשמיים מתקיימים ביחד ושהתפקיד שלנו הוא לא להפריד אלא לחבר.
אני לא מנסה לצייר את הדברים כמושלמים. רחוק מזה. בכל מקום יש בעיות, והרבה. אני לא מנסה להגיד שציבור אחד מושלם ושהשני גרוע. אבל אני חושב על זה שבעצם, עד כמה שעל פני נדמה שרוחניקים רחוקים מחוזרים בתשובה – בעצם קיים ביניהם מכנה משותף מאוד גדול, בחיבור לפנימיות וברצון הכנה להתפתחות רוחנית ולפתיחה והארה של הטוב בעולם.
לשיעור שאני מעביר עכשיו באים חברים שלי מהעבר, מהודו או מפאצ'ה מאמה. לעתים קרובות אני רואה שיש לי איתם שפה משותפת רבה יותר מזו שאני חש כלפי "דתיים מבית". התכנים של החסידות מדברים אליהם. העניין הוא בחיפוש. לפעמים, אדם יכול להיראות דתי או רוחני מבחוץ, אבל אש החיפוש כבתה אצלו מזמן. ולפעמים זה בדיוק להפך.
פעם אמר לי מישהו, "אני יותר דתי מהדתיים". שאלתי אותו למה הוא מתכוון, והוא הסביר שהוא מחובר בפנימיות, בעוד שהוא פגש דתיים שנראו לו חיצוניים לגמרי. כאלו שעבורם התורה והמצוות זה משהו טכני לגמרי. "מצוות אנשים מלומדה", קוראים לזה בז'רגון שלנו. אמרתי לו שיכול להיות שהוא צודק, ובאמת יכול להיות שבפנימיות הוא מחובר יותר. אבל מי אמר שהוא הגיע למיצוי הפוטנציאל שלו? אולי יש לו עוד לאן להגיע? אולי יש לו עוד לאן להעמיק? אולי יש עוד שכבות או ממדים של מציאות שהוא יכול להוסיף?
סוד התשובה הוא להיות תמיד בדיאלוג פנימי עם עצמך. מצד אחד יופי, הגעת לדברים טובים. מצד שני, צריך לבדוק כל הזמן איפה אתה מול המקום שאתה באמת רוצה להיות בו. מצד אחד יש לקבל את הדברים כפי שהם, ומהצד השני לשאוף לאינסוף. לא על ידי דינים קשים ושבירת העצמי, אלא על ידי שאיפה טובה ובריאה. חיפוש והעמקה תמיד אפשריים. הסוד הוא הקשר הפנימי, השיחה המבררת שיכולה להעמיק אותנו אם אנחנו תמיד מעזים להיות בנקודת האפס. אם אנחנו תמיד מעזים לשמוע את השני או רבדים פנימיים בתוכנו שלא העזנו לתת להם תשומת לב או מקום.
לפני שבועיים ביקרתי בחנות ספרים קטנה באזור גוש דן (אחת האחרונות שאני מכיר שאינן נמצאות בבעלות של רשתות גדולות) ושוחחתי עם המוכר על ספרים ועל הוצאות ספרים. בעוד אנחנו מגלגלים שיחה הוא אמר לי משהו על אחד הפלגים של היהדות. אמרתי לו שאני אישית לא מבין מה הם עושים ולמה, אבל גם שזה שאני לא מבין את זה – לא אומר כלום. הוא השיב שאותם דווקא הוא מבין. הם משוגעים, הוא הסביר לי, אבל מי שאני לא מבין אותו זה אתה, הוא הכריז. איך אדם אינטליגנטי כמוך חזר בתשובה?
הדיאלוג שהמשיך משם לא היה של התגוננות. הוא גם לא היה תוכחה וניסיון להחזירו בתשובה. זו היתה שיחה נינוחה בין שני אנשים. שיתפתי אותו במקום שלי, בחלק מהלבטים. בעולם הרבגוני שמסתתר מאחורי החזות השחורה-לבנה. הוא סיפר לי על פחדים, חששות ואי הבנות. ביחד הגענו למסקנה שיש הרבה חוסר אמון וחוסר תקשורת. בסוף השיחה הוא אמר שאם כל הדתיים היו כמוני, אולי הוא היה חוזר בתשובה. מבחינתי, העניין בשיחה לא היה ההצהרה הזאת אלא עצם קיום השיחה. עצם קיום הדיאלוג. מתיחת הגבולות הפנימיים של מה שאני יודע. אנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בהבדלים בינינו, עד כדי שאנחנו לפעמים שוכחים שאנחנו מחפשים אחדות.
לאתר של רן ובר – התחלות חדשות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם