המעשים שמקדשים את המטרה: פרשת השבוע של יעקב נגן
פרשת "תולדות" מדברת על המחיר שגובים המעשים שלנו, גם אלו "הטובים" ו"המוצדקים". שהרי העובדה שלמעשינו יש מחיר אינה שמורה רק למצבים חריגים: היא מהות החיים
אולם, אם לא נקבל עיקרון זה, מהי האלטרנטיבה? כלום בעולם הזה אפשר לנהוג אחרת? הרי המציאות מורכבת – אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. הלוא לצפות שלעולם אפשר יהיה לנקוט אמצעים טהורים מבלי לגבות מחיר יקר מהזולת או מהסביבה, זו אשליה במקרה הטוב או היתממות במקרה הרע. ולרוע המזל, לעתים אנו נדרשים לשלם את המחיר הגבוה ביותר על הדברים בעלי הצורך הקיומי הגדול ביותר.
הדוגמה המובהקת ביותר לקונפליקט הזה בשיח הישראלי היא הצורך שלנו להגן על עצמנו ולא להפקיר אזרחים, גם כשאנחנו יודעים שהדבר יהיה כרוך בפגיעה בחפים מפשע. אם כן, איך קובעים מה מותר ומה אסור, וכיצד יש להתייחס לכאב ולמחיר שנגרם בעקבות פעולה בלתי נמנעת?
פרשת "תולדות" מציגה דילמה מוסרית כזאת: רבקה שומעת שיצחק מתכנן להעניק את ברכתו לבנו הבכור, עשיו. היא מעודדת את יעקב להתחפש לעשיו ולרמות את אביו, כדי לקחת לעצמו את הברכות. כיצד, אפוא, יש להתייחס להתנהגותה הבעייתית של רבקה בסיפור? האם יעקב עושה את הדבר הנכון כשהוא פועל בעצת אמו, או שמא נכון היה לו לוותר על הברכות למרות חשיבותן העצומה לעם ישראל?
הזוהר מציג בהקשר הזה כיוון מקורי ומפתיע. הוא סובר שחלק גדול מהסבל שהיה נחלת יעקב בחייו נבע מעונש על גניבת הברכות. כשם שיעקב רימה את אביו העיוור על ידי כך שעטה על ידו ועל צווארו שיער עזים, ויצחק, שזיהה את בניו במישוש טעה וזיהה אותו כעשיו – כך רימוהו בניו כשטבלו את כותונת יוסף בדמו של שעיר עזים, כדי שהוא יחשוב שזה דמו של יוסף. אם יעקב נענש מידה כנגד מידה על לקיחת הברכות במרמה, נראה שלא היה צריך לנהוג כך. מפתיעה אפוא טענת הזוהר לפיה יעקב עשה את שהיה עליו לעשות, ואף אלוהים עצמו הסכים למעשהו, ולמרות זאת היה עליו להיענש.
עולה מכאן שגם כאשר הפעולה שאדם נאלץ לעשות מוצדקת, עדיין עליו לשאת באחריות למעשיו ולא להתעלם מהתוצאות הנגזרות מפעולתו. אדם חייב לחיות את מורכבותה של המציאות, והמחיר למעשיו ואחריותו להם צריך להיות תלוי לנגד עיניו.
לכאורה נראה שתפיסה זו מסוכנת, שהרי בכוחה להביא את האדם להימנע מפעולה חיונית, אולם למעשה אין הדבר כך. שהרי העובדה שלמעשינו יש מחיר אינה שמורה רק למצבים חריגים: היא מהות החיים. הלוא גם עצם קיומנו פוגע בכדור הארץ, העמוס והצפוף מחמת היותנו צרכנים של משאבים. הכרה בעובדה זו בכוחה לסייע לאדם להבין שזו מהות החיים, וכי עליו לבחור לחיות. הציניקן מכיר במחיר של המעשה אך
עוד יש לזכור, שלדעת הזוהר עשה יעקב את שהיה מוטל עליו לעשות וזה היה רצון האלוהים, וכי אילולי עשה כן היה טועה בבחירתו. כלומר, מציאות מאוזנת מביאה בחשבון את המחיר לכל מעשה, אבל מנגד אינה מבטלת את ערכו. ועדיין נשאלת השאלה, מדוע חשוב לצנן את להט העשייה שלנו על ידי הכרת המחיר?
כאשר אדם נדרש לשלם בגין מעשיו, חזקה עליו שיעשה רק את הנדרש ולא יותר. הוא יחפש אחר חלופות, וגם כאשר יגיע למסקנה שאין מנוס וכי שומה עליו לפעול, הוא ישקיע מחשבה ומשאבים במגמה למזער את הנזק ככל האפשר, ואולי אף למצוא דרך לפצות את הנפגעים על הנזק שנגרם להם. ובמובן העמוק יותר, הכרת המחיר עשויה לגרום לאדם להיות פתוח יותר לשמוע דעות אחרות. אילו כל צד היה מודע יותר למחיר של הדרך שלו ולא רק לתועלת שבה, היה כל השיח הציבורי הופך ארסי הרבה פחות.
ובחזרה לפרשתנו. מבחינת פסיכולוגית אפשר לראות בענישה של יעקב במידה כנגד מידה לא עונש, אלא תוצאה טבעית של התנהגותו. ההתנהגות במרמה בחיק המשפחה עשויה להיות חרב פיפיות, כאשר הדור הצעיר לומד מהמבוגרים שאפשר לשקר ולרמות, ובסופו של דבר ירמה אותם גם הוא.
הוכחה שמדובר בתכונה שעוברת במשפחה היא שיעקב פעל על פי עצת אמו, ומן המפורסמות הוא שלבן, אחי רבקה, לא היה איש של אמת. אמנם רבקה נעזרת בתכונה זו למטרה חיובית, אולם התכונה נשארת במשפחה ועוברת לדור הבא, נכדיהם של רבקה ושל לבן. המחיר של מרמה בחיק המשפחה אינו רק אותה פגיעה נקודתית, כאשר אחד מבני המשפחה מרומה, אלא הפגיעה באווירה המשפחתית, כאשר שוררת בין בני הבית אווירה של חוסר אמון.
חידוש נוסף של הזוהר הוא הנימוק לעונשו של יעקב. הוא נענש לא בגין החטא המשפטי שחטא, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ (בראשית כז, לה), אלא בגין הפגיעה הרגשית שפגע באביו, "וַיֶחֶרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" (שם, לג). הזוהר כותב: בגלל אותה החרדה שהחריד יעקב את יצחק אביו, נענש יעקב בעונש של יוסף שחרד חרדה כמו אותה השעה כאשר אמרו לו "זאת מצאנו" ( = ביחס לכתונת הפסים של יוסף מגואלת בדם).
ברוח דומה הזוהר מבאר את סיבת מותה של רחל. כאשר יעקב בורח עם משפחתו מלבן, רחל גונבת מאביה את התרפים (שהם כנראה סוג של אלילים). כאשר לבן רודף אחרי יעקב ומשפחתו ודורש מהם את התרפים בחזרה, יעקב, שלא ידע שרחל גנבה אותם, בטוח בחפותו ואומר ללבן שאם אחד מבני ביתו גנב את התרפים "לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אִחֵינו"'.
לכאורה, מותה של רחל הוא תוצאה של קללת יעקב, אולם על פי הזוהר רחל נענשה לא בשל העבירה המשפטית שעברה ולא בשל קללתו של יעקב, אלא בגלל הפגיעה ברגשות אביה: ואף על פי שרחל [גנבה את התרפים] כדי לעקור מאביה עבודה זרה, נענשה שלא זכה לגדול את בנימין אפילו שעה אחת משום שציער את אביה, אף על פי שהתכוונה לטובה (זוהר ויצא א, קסד ע"ב. תרגום)
דברי הזוהר מפתיעים. הגם פגיעה ברגשותיו של עובד עבודה זרה כרוכה בעונש? בדומה ליעקב, שנענש על גניבת הברכות, גם רחל נענשה על גניבה שנעשתה מתוך כוונות טובות. רחל פגעה ביחסה לאביה, ולכן נפטרה בשעה שילדה את בנה, בנימין, ולא זכתה לקשור אתו קשר. גם הדור הבא נתבע לגלות רגישות למצוקות הזולת: הזוהר מסביר שהצרות שבאו על יוסף בבית פוטיפר היו משום שהיה "מסלסל בשערו" בזמן שהיה אביו יושב ומתאבל עליו.
הזוהר מייחס חשיבות להתחשבות ברגשות הזולת, ובכך הוא הולם את רוח הדור שלנו. יותר ויותר מכירים בכך שההתבוננות בחיים מזווית של השכל בלבד אינה שלמה, ומגלים את הצורך לתת מקום ראוי לרגש. עצמתו של הזוהר אינה רק בתפיסות התיאולוגיות המובאות בו, אלא גם במקום שהוא מעניק לרגשות. פעמים רבות מוצאים בזוהר שאלה, ובתגובה היה האדם שנשאל "יושב שעה ובוכה" (זוהר פנחס ג:ריח ע"ב ועוד). גיבורי הזוהר אינם בוכים רק בלילה, כמאמר השיר, הם יודעים לבכות גם ביום, וגם לשמוח, לאהוב ולהתרגש. בניגוד לסטריאוטיפ המצ'ואיסטי של הגבר המערבי, הגבר היהודי אמור להיות רגיש.
לאתר הבית של יעקב נגן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם