תהילה, תשוקה, מדיטציה: אל ארצות הזן, פרק שלישי
מפגש עם נכדתו של השחקן האגדתי רָאג' קַאפּוּר, שתי כתבות עליי בעיתונים חשובים, מיסטיקן מבשר לי שהשנה הקרובה תהיה קשה, ויש פה הודים כל כך יפים. זה בניגוד לחוק
הצגת תיאטרון בתיאטרון "פְּרִיטְוִי". פגישה עם בעלת התיאטרון סַאנְגָ'אנָה קָאפּוּר, נכדתו של שחקן הקולנוע ההודי האגדי רָאג' קַאפּוּר. אישה מדהימה, עיניים בהירות, שיער ארוך ובהיר עד המותניים. אשת מפתח בעולם התיאטרון של בומביי. היא מציגה אותי בפני אביה, השחקן שִׁישִׁי קָאפּוּר. הוא לוחץ את ידי, ישוב בכסא גלגלים, לא יכול לקום בגלל שומנים ואלכוהול. האולם והבמה משכו מייד את הצורך להופיע.
שתי כתבות עלַיי בעיתונים החשובים של בומביי. זה לא עושה לי כלום. יש קצת גאווה, נכון. אבל על מה? על מה?
אני מתחיל ללמד. שחקנים הודים. סדנאות. הרצאה. דיון. איזו התרגשות. כמה אהבה לתיאטרון. נתינה מכל הלב. כמה הערכה. כמה אהבה. בכל פעם שאני נוגע בַּחיבור בין תיאטרון לבין הפילוסופיה של המזרח אני מתמלא צמרמורת פיסית. ומייד עם תחילת הסדנאות נעלמים הפחדים מפני המסע. האנרגיה שירדה מטה עולה לפתע מעלה, ושוב יש טעם וערך לכל פרט בחיים האלה, ושוב יש אהבה לכל דבר. אני שואל את עצמי אם יבוא יום שבו אשכח שאני בַּמסע, ואהיה בזמן ההווה עצמו.
המדיטציה נעשתה לאהבתי, לנחמתי, למשהו שאני חוזר אליו כחוזר הביתה. יש פה הודים כל-כך יפים. זה בניגוד לחוק.
ושוב, תלמידַיי השתחוו ונגעו ברגלַיי לאות תודה. צריך לכבד זאת ולקבל. התנועה מקבלת משמעות לפי החלטת האדם. אנו, בַּאָרץ, "החלטנו" שהשתחוויה כזאת מרמזת על השפלה.
מתברר שהרעיון של "כאן ועכשיו" והחיים של הרגע הזה בלבד מדבר אל לבם של ההודים שאני פוגש. חשבתי שהם כבר מומחים רוחניים, שהם כבר חיים את זה. והנֵה, כאן, בבומביי, הם עדיין מקווים לו.
הזמנה להפקת תיאטרון שתועלה בגן ציבורי. אמורה להתקיים פגישה עם
מייד לאחר הפרטים שאני מוסר הוא אומר שהשנה היא שנה קשה לי. "למה?" אני שואל, "באיזה מובן"? והוא עונה: "דברים שתרצה להשיג לא יקרו. אבל השנה הבאה תהיה נפלאה". "למה?" אני חושב לעצמי, "אני רוצה ששנת מסע זו שלי תהיה נהדרת". הוא טוען שהרבה תלוי בהתבוננות בכף היד. אני מושיט את ידי אוטומטית. בלי לחשוב. הוא מביע התפעלות בשריקת אוויר משפתיו ואומר שלַשנה הקשה תהיה מעט מאוד השפעה עליי. שצפוי לי הרבה כסף. ואז הוא אומר שאחיה 75 עד 78 שנה. אני נבהל. מזמין מייד עוד אלכוהול. שכחתי לומר לו בהתחלה שאינני רוצה לדעת את הסוף.
אינני בטוח, אבל לעתים קרובות נדמה לי שבשעת המדיטציה מתגלָה האמת. חשבתי שהיום, בזמן רגעֵי שקט אלה, יצוץ הפחד מדברי האיש המבוגר, מגיד העתידות. אך לא היא. הדבר כמעט ולא עלה במחשבתי. אף ניסיתי במעֵין כוונה תחילה להביא נושא זה לתודעתי, ומייד התברר שנושאים אחרים תפסו את מקומו. לא בהסחת דעת. לא כבריחה. לפתע היה העניין לא כל-כך חשוב. אני תוהה מדוע. האם באמת, כאן, בשעת המדיטציה, חל החיבור אל התודעה הכללית שתִיכּוֹן לַעָד?
שני עלמים הודים נחמדים ביקרו היום בחדרי. בשניהם טעיתי. הם באמת ביקשו אך ורק את חֶברתי. ואולי גם בכך אני מעמיד בספק את הכללים שידעתי. מחר תזוזה לעיר הבאה: פּוּנָה.
המקום נותן תחושה של בית. חוֹם. אווירה מבטיחה. הבוקר בדיקת איידס, כתנאי כניסה לאַשְׁרָאם. מתח. שתי בדיקות מאחורַיי. אני יודע שהכול בסדר. מתח. לא כמו בשתי הפעמים הקודמות, אז המתח היה בלתי נסבל. גם בְּמקרה זה, בַּמדיטציה, זה לא הצליח להיות הנושא העיקרי. כאילו מראָה המדיטציה שזה לא מה שחשוב באמת.
הנֵה, דווקא כשמגיעה הבשורה הטובה אני רוצה להתכנס. לחשוב. להביט פנימה.
יום נוסף בפּוּנָה. יום קשה. חבר חדש, אוסטרלי. שמו אדם. דיברנו הרבה, עמוק. הנֵה, שיתוף רגשות, זורם, מקרב, עוזר, מחזק. וריקודים. ובכי. ומדיטציה. ובכי, ועוד שיחה עם אלון, ששינה את שמו, ואמר ששׂיחתוֹ שיפְּרה הרגשה. ורכבות. מקום למדיטציה שכל היממה צופרות בו רכבות.
עדיין פּוּנָה. ימים רבים ללא צורך לכתוב. המקום חזק. הרבה קורה. הרבה דמעות. הרבה חיוכים. אדם מאוסטרליה. חברים טובים. אני נמשך. הוא לא. שוב. כל הקלפים על השולחן. חברים טובים. אני רוצה לסלול את הדרך לַתחושה של החגיגה. עליי להודות ליקום על כל רגע כמתנה נפלאה ומרתקת. איך זה הופך לטבע? לתפיסת חיים? אוֹשׁוֹ אומר דברים חכמים. אבל גם דברים מרגיזים ומקוממים. הנה משפט חשוב שצריך להפוך למנטרה: "הקיום מכיר רק דבר אחד שאינו משתנֶה – וזה השינוי".
מהו הגעגוע הזה שיש לי אל הבית, העבודה, האנשים? זו הנוחות, המוּכָּרוּת, החזרה אל מה שכבר סידרתי לי כ"דבר בטוח". הנסיעה הזאת היא חלום חיים. למה אני לא מקבל אותה באהבה אין קץ? הודו מזמנת חוויות ומפגשים השכם והערב. איך אפשר לחיות רק את העכשיו? אתמול, לעשר דקות, שוב חוויתי את "מנת היתר" של כאן ועכשיו. לפתע, בלי הכנה, הכול נעשה חדש, רענן ומעניין באותה מידה. צלחת הספל, קופסת הסיגריות והאיש המדבר לידִי נראים לפתע חדים, מיוחדים, מסקרנים ובעיקר משמחים וחגיגיים. כנראה, זהו המסע: אל התחושה הזאת לאורך כל היום. והלילה.
בוקר קשה. צדק אדם. הבריחה הביתה תהיה מתוך פחד ולא מתוך אהבה. אני מגלה שאפשר לשתף אנשים ברגעים המפחידים ולקבל כוח מעצותיהם. כולם פֶּה אחד טוענים שאסור לברוח. אסור לשתף פעולה עם הפחדים האלה. צריך להתבונן בהם ואז הם יעברו. פתאום, כאן, יש געגוע לכל מיני דברים שכבר מאסתי בהם. מכאן הם נראים בטוחים, מוּכרים, עוטפים. מעט המְתנה, שהייה עם התחושה והעניין משתפר.
דירה חדשה בפּוּנָה. נוף יפה מהחלון. עץ. לפני יומיים שיחה ארוכה עם נזיר טיבטי. כמה רוך יש בו. כמה צניעות. כמה אהבה. זאת התחנה הבאה. מנזר טיבטי. פחד. תקווה. אבל רק עכשיו יש עכשיו. יש כאן ציפורים עם קולות שלא שמעתי בחיי.
כל-כך הרבה זמן לא כתבתי דבר. הכתיבה מיותרת. בכל פעם שחשבתי שהבנתי – בא שינוי שהפך הכול על פיו. אולי הדבר יוּשלם בהמשך עם הִזכרוּיוֹת דִיעָבָד. בדְהֶרָדוּן הכל קם על יוצרו. אוטובוס מדֶלְהִי. 6 שעות נסיעת לילה לפנינו. כעבור 45 דקות מעבירים אותנו לאוטובוס אחר. רעוע. ודוחסים מטען בתוכו, מעליו ובין הנוסעים. ודוחסים נוסעים, ואני... אולי רק להיענות לדחף וזהו. אם יש צורך לכתוב – טוב, ואם לא – אז לא.
לפעמים הודו זה יותר מדי. אני מתמקם באַשְׁרָאם קטן של אוֹשׁוֹ, שלוחה של האַשְׁרָאם הגדול בפּוּנָה. המנזר הטיבטי בסמוך. אני לא יכול ללמוד במנזר. המאסטר שנשלחתי אליו איננו. אבל אני בא כל יום, בחמש בבוקר, להשתתף בתפילה ולבקר את הנזיר הנחמד בחדרו. מנהל האַשְׁרָאם הקטן והמקומי של אוֹשׁוֹ מגלה שאני מבקר גם אצל הטיבטים במנזר הסמוך, והוא כועס מאוד שאני מערבב שתי שיטות. הוא לא מרשה לי לצאת בחמש בבוקר לתפילה הטיבטית. השער נעול. נפתח רק בשבע. אז אני קופץ מעל השער והולך בכל זאת. מנהל האַשְׁרָאם רותח. אני עוזב.
(תחושה חזקה שאי-אפשר יותר לבטא את הודו במילים. הכתיבה מתחדשת בתאילנד)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם