עניין של זמן
רגע לפני שמריבה קטנה וטיפשית הורסת לכם את היום ואת הזוגיות, למה שלא תקחו פסק זמן? פרופ' קלייר רבין מ"את" מציעה להתרחק לזמן קצוב, ואז לחזור ולדבר על זה - מתוך מקום רגוע
המתח ביניהם תמיד רב, בעיקר כי אין להם הזמן הדרוש כדי לפתור את הבעיות ביניהם (בעיות קונקרטיות, כמו לסגור על החופשה הבאה, ובעיות רגשיות, כמו היעדר אינטימיות, שמצטברות בקצב מפחיד.
הנה דוגמה מערב טיפוסי: קרן באה לרועי כשהוא מאכיל את התינוק. היא אומרת שהם פשוט חייבים להחליט בעניין עזרה כלכלית לחבר שלהם, שזקוק זמנית לכמה מאות שקלים. רועי לא מרגיש פנוי לשיחות בזמן שהוא מאכיל את התינוק, אבל מנסה לשוחח בכל זאת. הוא מתחיל בקול רם למדי, ואומר: "את יודעת שאין לנו עודף כסף בעצמנו. אנחנו יכולים להיות בנק הלוואות לחברים שלנו?".
קרן נהיית עצבנית עוד יותר בגלל הטון הכועס שלו, וזורקת, "מה זה חברות בכלל? רק לבלות בכיף יחד, או לעזור למישהו כשהוא צריך אותך?".
רועי מתחיל להסתובב בחדר עם התינוק בזרועותיו וצועק: "את לא תספרי לי על חברות - לי יש חברים טובים, ואת זאת שמתלוננת שאין לך מספיק חברים, לא אני". קרן נפגעת מאוד, יוצאת מהחדר בטריקת דלת והולכת לחדר השינה. בתה הקטנה, שצופה בטלוויזיה, מתחילה לבכות. התחילה מהומה.
זוג נורמלי במצב כזה משתמש בדרך כלל בפסק זמן כדי לעזור לעצמו - אחד מהצדדים פורש מהאינטראקציה. זו תגובה אינסטינקטיבית וטבעית, בניסיון להירגע על ידי התרחקות. פסק הזמן הוא הפתרון הטוב ביותר להפחתת העוצמות הרגשיות, אבל כשמשתמשים בו בצורה לא נכונה, כמו שקרן עשתה, הוא נהיה פוגע ומכאיב וגורם לבעיות להחריף עוד יותר.
בואו נבדוק מה היה נכון לעשות באינטראקציה הזאת, ומה היה בעייתי. מה שהיה נכון הוא שקרן העלתה את הנושא שצריך היה לטפל בו, ורועי אכן ציין את העובדה שאין להם די כסף כדי לעזור לחבר שלהם. כלומר, אפשר לומר שהם כן הבהירו את עמדותיהם. מה שצריך עכשיו הוא למצוא פתרון של פשרה שיספק את שניהם.
יש תמיד אינסוף פתרונות אפשריים בכל מצב, אבל עכשיו נדמה להם כאילו יש רק שתי אפשרויות (הפתרון שלה והפתרון שלו), ואיש מהם אינו מוכן לקבל את הפתרון של השני. אם ישתמשו בהיגיון ולא ברגש, יוכלו להעלות אפשרויות נוספות, כמו למשל: לבקש מהוריהם לעזור זמנית כדי לעזור לחברם, להציע לחבר סכום קטן יותר, לבקש מחברים קרובים
אבל כשנעשה שימוש גרוע בפסק הזמן, אין מרחב למחשבה רגועה על פתרונות. אנשים שמתוכנתים לברוח מסיטואציה גרועה, לוקחים פסק זמן בצורה לא נכונה - בורחים למחשב, יוצאים מהבית, חוטפים את העיתון וקוראים בו, מתחילים לאכול יותר מדי, מעשנים, הולכים לישון, או משתמשים בעוד אחת מאינסוף הדרכים שבהן אנשים מתנתקים זה מזה. אבל דרכי התפקוד הלקויות האלה פועלות להפחתת המתח של האדם שנקט אותן (ולהעלאת המתח של האדם השני,( כך שהבעיה היא שמשתמשים במה שהצליח שוב ושוב. עכשיו אין לבני הזוג שום דרך לשוחח, כי שניהם משתמשים בפסק זמן בצורה גרועה פעם אחר פעם.
1. האדם הנכון: מי שזקוק לפסק זמן הוא מי שמרגיש מוצף רגשית - ועליו מוטלת האחריות לבקש פסק זמן. בדוגמה שלנו, רועי הוא שהיה צריך לבקש פסק זמן. כיוון שהיה מוצף רגשית, הוא החמיר את הכעס והמתח, והתוצאה הייתה שהאדם הלא נכון (קרן) לקח את פסק הזמן.
2. מסר קצר: פסק זמן הוא הצהרה רבת עוצמה, שעיקריה הם: "הרגשות מכריעים אותי כרגע, ואם אמשיך לדבר או להיות במגע איתך, יהיה גרוע יותר. אני לא חושב/ת בבהירות כרגע, תן/תני לי זמן להירגע". מי שמבקש פסק זמן צריך לומר זאת בקצרה ובתמציתיות. במקרה הזה, כל שרועי צריך לומר הוא "תני לי, בבקשה, פסק זמן של שעה, בסדר?".
3. זמן קצוב: האדם שמבקש את פסק הזמן צריך לנקוב בטווח הזמן ולעמוד בו. רועי אמר "שעה". הוא יכול היה לומר "יום" או "רבע שעה" - זה לא העניין. העניין הוא שבאחריותו לעמוד בתנאים כראוי. ואם אחרי שעה הוא עדיין לא נרגע, או שהתנאים לא מתאימים עדיין, הוא יכול לבקש עוד זמן, אבל שוב, עליו להיות ספציפי, והפעם לקיים את הבטחתו.
4. עזרה נגדית: האדם השני צריך להסכים להבטחה ולדאוג שהוא יוכל למלא אותה, כלומר, להכין את עצמו ואת התנאים בבית כדי לסיים את פסק הזמן במועד שנקבע. נניח שרועי מבקש שעה. קרן יודעת שהיא הבטיחה לדבר עם אמא שלה בטלפון בעוד שעה - אבל אולי כדאי להקדים את השיחה עם אמה או לדחותה? ואולי אם רועי והיא יקבעו לשוחח על הבעיה מחר, זה יהיה יותר טוב? היא אחראית לוודא שהוא יוכל למלא את הבטחתו.
5. זמן שיחה מוגבל: כשהם מוצאים סוף סוף זמן לדבר, עליהם להגביל את זמן השיחה שלהם. אם הסכימו לדבר על הנושא למחרת ב-22:00 בערב, אבל אז שניהם סחוטים ורק רוצים לישון - במקום לנסות לדבר בכל זאת, או "לשכוח“ את הבטחתם, עליהם להגביל את זמן השיחה לעשר דקות, ולהחליט מתי להמשיך.
כל זה נשמע אולי קצת מלאכותי. וזה באמת מלאכותי - אנו יכולים לראות זאת כסוג של גבס שאנחנו מכניסים את עצמנו לתוכו. אם למישהו נשברה הרגל, הוא צריך להיות בגבס (מלאכותי) כדי לאפשר לרגל להחלים. הגבס לא מבריא את הרגל - הרגל מבריאה את עצמה. אבל היא צריכה תמיכה כלשהי כדי למנוע לחץ נוסף עליה.
במקביל, העולם הרגשי שלנו פיזי במידה רבה. במריבה החטופה הזו הגוף כולו מעורב במשבר הרגשי, האדרנלין עולה ואנו מוכנים פיזית לקרב או למנוסה. היה נהדר אילו ברגע המשבר הייתה נכנסת לשיחה איזו פיה ואומרת: "או.קיי, חברים, זה הזמן לפסק זמן. תעזבו את עניין הכסף ותחליטו מתי תדברו עליו.“ החדשות הרעות הן שקל מאוד לשחק עם החוקים. אנשים זקוקים לפסק זמן כי הם כועסים, מרגישים דחויים, מתוסכלים מינית ועוד. לא מתחשק להם להיות נחמדים ולתת דבר כלשהו לבן או בת זוגם, כולל פסק זמן. מה שקורה אז הוא שפסק הזמן הופך לכלי נשק במריבה, כמו במקרה שבו קרן פשוט יצאה מהחדר ועזבה את רועי. במקום להיות טכניקה בונה שיכולה להציל את נישואיהם, פסק הזמן הפך לרק עוד דרך לפגוע באדם השני. על פסק זמן צריך לדון, ולקבוע חוקים.
מערכת יחסים אינטימית, כמו כל מערכת יחסים, דורשת חוקים בסיסיים, ואתם לא "קרים ואדישים“ אם אתם מנהלים שיחה רצינית על חוקים בסיסיים, אתם בוגרים ומועילים. כי כשאנשים שאוהבים זה את זה באופן בסיסי מתגברים על מצבים רגשיים חזקים מדי, הם עוזרים זה לזה בכך שהם מצליחים להירגע.
פרופ' קלייר רבין היא מחברת הספרים "משחק הוגן" ו"טובים השניים", מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, יועצת ומטפלת בנושא זוגיות ובעלת "מכון קלייר רבין" לטיפול זוגי www.clairerabin.co.il - תרגום: ורד איל-סלדינגר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם