ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

וואלה?! הרוחנו-אקטואליה של השבוע

אפילו המשתטחים הנלהבים ביותר על קברי צדיקים יודעים שבשביל פריון רצוי לעשות סקס, ועדיף בשעת ביוץ, ושבשביל שִידוך טוב אין ברירה אלא לצאת לכמה דייטים. אבל להתפלל לגשם?!

יש כותרות בחדשות שגורמות לי לצבוט את עצמי ולשאול את מי שזה לא יהיה שאלה שמסתכמת במילה אחת: וואלה?! כשיש יותר מוואלה?! אחת בשבוע, אני יודעת שיש סיבה לדאגה. השבוע הזה, ווילוולתי ללא הרף.

חוק ההסדרים גרם לי להפיק כמה וכמה וואלות חסרות נחת, בקשת החברה להגנת הטבע לאפשר ירי בחתולים חילצה ממני וואלה מפוחדת מאוד, והחלטת הסטודנטים שמוחים (בצדק רב) על מימון האברכים לפזר בהפגנה תרנגולות מול בית ראש הממשלה שחררה מקרבי וואלה עצובה במיוחד. אבל הוואלה עם הכי הרבה סימני שאלה שייכת לידיעה הזאת: "האם נמצא פיתרון לבצורת? אלפי תלמידים של רשת החינוך הממלכתי-דתי אמי"ת יוצאים להתפלל לגשם מדי בוקר ועולים לקברו של חוני המעגל".

אוקיי. אני יודעת שאני מסתכנת פה. הדברים נכתבים ביום חמישי אחר הצהריים, סוף אוקטובר, בחוץ חם, אני לובשת גופייה וצריכה להשקות את העציצים. מצד שני, בהחלט יכול להיות שכאשר הטור יעלה לאוויר, טיפות מים יזלגו מעלי הפילדנדרום הצמא שלי, ואבי צ'פניק, מנהל בית הספר "חוני המעגל" בחצור, יגיד בגאווה, "אמרתי לכם!". בית הספר שאותו מנהל מר צ'פניק שייך לרשת החינוך הדתי אמי"ת. ברשת החליטו להורות לאלפי תלמידים להתפלל מדי בוקר לגשם. מר צ'פניק הגדיל לעשות, ואף שלח את הדרדקים לעלות לקברי צדיקים.

תהייה מס' 1: האם אפשר בכלל להורות למישהו להתפלל? האם מורה קשוח מבט בחן את התנודות הלולביות של תלמידיו בשעת תפילת הבוקר כדי לוודא שהם לא מזייפים? האם איימו עליהם שאם רק יעשו עם השפתיים ולא מכל הלב יורידו להם חצי ציון בתושב"ע? איך מטפלים בתלמידים סוררים שאוהבים קיץ ותכננו להשתזף בשבת?

תהייה מס' 2: האם יש טעם בכלל להתפלל כדי שתופעות טבע יתרחשו, או לא?

כשאדם מתפלל ומבקש כוח להיות טוב יותר, מבקש זוגיות, הצלחה בלימודים, שגשוג בעסקים ואפילו פריון – יכול להיות שהתפילה פועלת. הריכוז, ההתכווננות והרצון האמיתי משפיעים על הגוף והתודעה והדברים קורים. תפילה כנה יכולה להיות מעין חוזה, שמחייב אותנו לפעול למען הדבר

שבשבילו התפללנו. אבל גשם? אם מר צ'פניק ועמיתיו רוצים לחלץ משהו חיובי ורטוב מכדור הארץ הזה, אולי עדיף שהם ישאירו את התלמידים בכיתות, וילמדו אותם שבפעם הבאה שנוסעים להשתטח על קברו של צדיק, כדאי לקחת סנדביצ'ים בקופסה רב פעמית ולא בשקית ניילון. אז, בפעם הבאה שייסעו לטיול שנתי באילת, אולי יזכו לראות דולפין מחייך בין הגלים.

תפילה או מדיטציה (או "זימון", כמו שאוהבים לקרוא לזה בעגת העידן החדש), לא נועדו להיות פרקטיקות מסוג "שגר ושכח". אף אחד שם למעלה לא מחכה עם ג'ריקנים של גשם כדי שילדים עם כיפה וילדות עם חצאית יתפללו ויבקשו ממנו שיעשה ג'סטה. אם המנגנון הזה היה עובד, מדינת ישראל לא הייתה נכנסת החורף הזה לשנת הבצורת השביעית שלה, נתון סטטיסטי מעורר אימה וצמא.

לתפילה יש משמעות בתנאי שהמתפלל נכון לקחת על עצמו לפחות חלק מהאחריות לקיים ולהביא לידי מימוש את מה שביקש. לכן, דוגמה נדירה לתפילה בלתי אפקטיבית ממש כמו תפילה לגשם היא תפילה לבריאות טובה, שאחריה הולכים לאכול חביתה עם בייקון ומקנחים בסיגריה ובקבוק קוקה קולה דיאט. אפילו המשתטחים הנלהבים ביותר על קברי צדיקים יודעים שבשביל פריון רצוי לעשות סקס, ועדיף בשעת ביוץ, ושבשביל שִידעך טוב אין ברירה אלא לצאת לכמה דייטים. אבל גשם?!

בעודי משתוממת מהיוזמה של רשת אמי"ת, נזכרתי שלא רק תלמידי בתי ספר ישראליים נושאים עיניים לשמים ומבקשים מהבוס הגדול כמה טיפות של חסד. תפילות לגשם הן חלק מהתרבויות שקדמו למונותיאיזם. בני הדתות הפגאניות מתפללים לגשם, רוקדים, שרים, מנגנים, מדליקים מדורות – הכול לכבודו, בשביל שיואיל בטובו וירד כבר. עבורם, הגשם הוא לא בונוס מאלוהים אלא האלוהות עצמה. אבל אצלם באופן כללי העניינים עובדים, או נכון יותר – עבדו פעם ועכשיו כבר לא.

אתם, אני וקרוב לוודאי שגם רוב ילדי בית הספר "חוני המעגל" חיים בתוך בתי בטון, באקלים של מזגן מפלסטיק ובדרך כלל רואים את הגשם בחדשות הרבה לפני שאנחנו מרגישים אותו נוחת על העור שלנו. תפילות הגשם שבוקעות מכאן שונות מאוד מאלה של הילידים הרחוקים ביער הגשם, או בערבות העשב. הן גם שונות מאוד מאלה שהשמיע חוני המעגל. גם הגשם שלנו, שנופל על גגות של ג'יפים, חניונים עיליים של קניונים וחופי ים בתשלום הוא לא בדיוק אותו גשם.

כשסוף סוף המטר ניתך, גם אז הוא אינו חלק מהחיים שלנו. לעתים תכופות הגשם הופך למטרד שיוצר פקקי תנועה, מציף שכונות שיש להן מספיק צרות גם בלעדיו, וגורם לשפריצים מטונפים שמכוניות מעניקות להולכי רגל. אנחנו רוצים אותו, אבל כבר לא כל כך יודעים מה לעשות איתו כשהוא בא. הוא כמו נכד מופרע שסבא וסבתא מקטרים על כך שאינו מבקר אותם מספיק, אבל חמש דקות אחרי שהוא מגיע הם משתוקקים שיחזור כבר לענייניו ויעזוב אותם בשקט, באמאש'לו, עם התה והלימון והספרים הישנים.

האם אורח החיים שלנו, המנותק כל כך מהטבע והפוגע בו, הוא שהביא להתחממות הגלובלית שהביאה בתורה את הבצורת? אני לא יודעת. אני כן מנחשת שאם כבר מגייסים את הזמן ואת כוחות הנפש להתפלל למשהו, אולי עדיף שזאת תהיה תפילה שיש לה סיכוי להתגשם.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...