הגבר שאהב נשים: נשותיו של סרז' גינסבורג
עם ג'יין בירקין הוא הקליט את דואט האנחות המפורסם ואת בתו שרלוט צילם בסצנות פרובוקטיביות. היום עולה לאקרנים סרט ביוגרפי חדש המוקדש לסרז' גינסבורג, שניהל רומנים עם הנשים הכי נחשקות של תקופתו, השפיע על דורות של מוזיקאים וסיים את חייו כליצן שיכור ומעורר רחמים
למרות שזהו הסרט הראשון שביים ספאר וכוכב הסרט היה עד כה אלמוני כמעט לחלוטין -הצליחה הפקת "גינסבורג" לגייס תקציב של 23 מיליון דולר. כנראה ששמו של סרז' מספיק. במקור הצרפתי קוראים לסרט "גינסבורג: חיים הרואיים", כשלבקשת משפחתו של המנוח נוספה גם כותרת המשנה "אגדה מאת יוהן ספאר", כדי שהקהל לא יחשוב, חלילה, שהסרט מייצג את גינסבורג האמיתי.
קשה לצאת בשלום מהניסיון ליצור סרט ביוגרפי על דמות כמו גינסבורג. העובדה שגינסבורג היה אמן מלא התרסה שבז לקונבנציות אמנותיות מקובלות, מבטלת את האפשרות לדחוס אותו לעוד ביוגרפיה הוליוודית סכרינית. מה גם שקשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, לשחזר את סוד הקסם החמקמק של גינסבורג, שהכריזמה המשונה והחד פעמית שלו הפכה אותו לדוחה ומושך בעת ובעונה אחת.
עברו כמעט 20 שנה מאז מותו של גינסבורג מהתקף לב ב-1991, אחרי 62 שנה של סיגריות ואלכוהול, אך דמותו לא מפסיקה לעניין. בעולם שאינו דובר צרפתית זוכרים את סרז' בעיקר בזכות Je' T'aime moi non plus, הלהיט השנוי במחלוקת שלו מסוף הסיקסטיז, שבו גרם לנערת הזוהר הבריטית ג'יין בירקין לפצוח בגניחות אורגזמיות קולוסאליות. דואט האנחות לא היה השיר הגימיקי היחיד של גינסבורג, שיצר אינספור פרובוקציות מכוונות היטב.
מאז שהתמקם באור הזרקורים ועד יומו האחרון לא הפסיק גינסבורג לתדלק את תדמיתו החתרנית, כשהוא בעצמו מצהיר שחייו הם משולש שמורכב מסיגריות ז'יטאן, אלכוהול ובחורות. הוא אמנם מעולם לא נראה כמו אלן דלון, אבל גינסבורג הצליח להפוך את עצמו לסמל מין. תוך כמה עשורים הפך מפלייבוי לאשמאי זקן וחרמן. הוא היה אלכוהוליסט והדוניסט, ששיחק את תפקיד הילד הרע עד הסוף המר.
בין אם המקור לכך היה חוסר ביטחון עצמי אותנטי או מניפולציה תקשורתית, גינסבורג אהב לשחק את קלף המכוער, ולא פעם דיבר על מראהו הלא מלבב. "אני מעדיף כיעור
חשוב לזכור שגינסבורג לא היה רק אשף הסקנדל - הוא היה איש אשכולות ברוך כישרונות. הוא היה סינגר-סונגרייטר שגם כתב אינספור להיטים לאחרים (ובעיקר לאחרות) וגם הלחין מוזיקה ליותר מ-40 סרטים. במקביל לכישרונו כמלחין, הטקסטים המבריקים שלו העלו אותו לדרגה של משורר, והוא עסק גם בקולנוע, כבמאי ושחקן.
כמוזיקאי התנסה גינסבורג במגוון רב של סגנונות. את השאנסונים של תחילת הקריירה המוזיקלית שלו, נטש במהרה לטובת סגנונות מוזיקליים מיובאים, כמו ג'אז, לאונג', ממבו ורוק, ומאוחר יותר פופ, רגאיי, מוזיקה אפריקאית ומוזיקה אלקטרונית, ולא פעם הקדים את זמנו. דורות של יוצרים צעירים מושפעים מהמוזיקה שלו ולא מפסיקים לבצע בין שיריו. אין ספק שגינסבורג הוא מקרה נדיר. לא הרבה אמנים זכו להיחשב לרדיקליים וחדשניים, למוערכים ואהובים על ידי הביקורת, וגם לכוכבי מיינסטרים ענקיים. למרות הסליזיות והחיבה למתוח גבולות, סרז' גינסבורג החצוף ועז המצח היה ונשאר גיבור התרבות הגדול ביותר של צרפת במאה ה-20.
הביוגרפיה של גינסבורג מעניינת בין היתר בזכות כוכבות כמו בריז'יט ברדו, ג'יין בירקין, פראנס גאל, פרנסואז הארדי, ז'ולייט גרקו, ונסה פאראדי, איזבל אדג'ני ושאר המוזות שלהן כתב להיטים - ובדרך כלל גם יותר מזה. אומרים על גינסבורג שהוא היה רודף שמלות בלתי נלאה שהקיף את עצמו בנשים יפות, שהלכו שבי אחריו, בין אם זה בשל הכריזמה והסקס אפיל שלו ובין אם בשל הידיעה שרומן עם סרז' גינסבורג יכול לעשות פלאים לקריירה.
"סרז' היה נורא מודע למראה החיצוני שלו, הוא התגבר על זה בעזרת נשים יפות", פרשנה ג'יין בירקין את המשיכה האובססיבית שלו לכוכבניות יפות וצעירות. אבל גם אם נשים רבות התקדמו בזכות הקרבה לגינסבורג, גם הוא עצמו פרץ בזכות אישה. זה קרה בתחילת שנות השישים, כשכוכבת השאנסונים הענקית ז'ולייט גרקו החליטה לבצע כמה משיריו.
אבל סרז' לא תמיד חלם להיות מוזיקאי. למעשה, בילדותו היו לו תוכניות אחרות. גינסבורג נולד בתור לוסיאן גינצבורג, ילד יהודי, בן להורים רוסים שהיגרו לצרפת בעקבות מהפכת אוקטובר 1917. כילד נאלץ לעטות טלאי צהוב ולהימלט עם משפחתו מפריז הכבושה. לאורך כל חייו הייתה יהדותו חלק בלתי נפרד מזהותו - ולא רק בגלל האף המסגיר. גינסבורג היה בוהמיין יהודי טוב ותומך בישראל - בזמן מלחמת ששת הימים אפילו כתב את המארש הצבאי Le sable et le soldat שהוקדש לצה"ל.
בצעירותו למד גינסבורג אמנות וחלם להיות צייר, אך העובדה שהתפרנס מנגינת פסנתר בפיאנו ברים דחפה אותו בסופו של דבר לקריירה מוזיקלית. ההצלחה החלה להאיר לו פנים בגיל מאוחר יחסית, אחרי שלושים, כך שהוא לא הספיק להיות ילד פרוע שבועט במוסכמות מתוך מרד נעורים משולח רסן.
יש שיאמרו שגינסבורג התמכר לצורך לייצר שערוריות, אבל לפחות בהתחלה היו המרדנות והפרובוקטיביות שלו סרקסטיות ומחושבות. ומה שהוא הכי אהב זה משחקי מילים וכפל משמעות.
אחת הדוגמאות הראשונות לכך הוא השיר Les Sucettes, "סוכריות על מקל", שכתב לפראנס גאל, הכוכבת-ילדה בת ה-18. הקריירה של כוכבת הנעורים התמימה - שלטענתה לא הבינה את הרמיזה למין אוראלי בשיר - סבלה במשך כמה שנים מהלהיט החתרני, אך גינסבורג נהנה מכל רגע. עד כדי כך שהפרובוקציות והרמיזות המיניות שלו הפכו לברורות ובוטות יותר משנה לשנה.
את Je t'aime moi non plus כתב גינסבורג במקור לבריז'יט ברדו, איתה ניהל רומן קצר, סוער ומאוד מתוקשר, שבמהלכו כתב לה שורה של להיטים, ואף ביצע איתה את הדואט "בוני וקלייד". השיר השני שהקליטו ביחד היה דואט הגניחות המפורסם, אך מכיוון שברדו הייתה נשואה באותו זמן למיליונר הגרמני גינתר זאקס, היא נאלצה להטיל וטו על פרסום השיר.
ברגע שנכנסה לחייו אהבה חדשה - נערת הזהר הבריטית ג'יין בירקין, שהייתה צעירה ממנו בכמעט 20 שנה, שלף גינסבורג את השיר מהמגירה והקליט אותו מחדש. השיר יצא ב-1969 ומיד עורר סנסציה. הוא היה להיט ענק באירופה, נאסר להשמעה במדינות רבות והעלה לאפיפיור את הסעיף. גינסבורג ראה כי טוב והמשיך באותו כיוון.
האלבום הקלאסי והמוערך ביותר שלו עד היום הוא אלבום הקונספט Histoire de Melody Nelson, ובעברית: "הסיפור של מלודי נלסון" מ-1971, שמספר על לוליטה צעירה שנדרסת על ידי גבר מבוגר שממהר לסייע לה ומפתה אותה. את הלוליטה גילמה כמובן בירקין, ששרה עם סרז' באלבום וצולמה על העטיפה כסוג של בילבי פתיינית, עם פאה ג'ינג'ית, נמשים ובובת סמרטוטים שמסתירה את חזה החשוף.
מראה האישה-ילדה של בירקין שטוחת החזה, שנהגה ללבוש שמלות מיני קצרצרות וילדותיות ולהסתובב עם סל קש במקום תיק, הרבה לפני שחברת הרמס המציאה את תיק הבירקין שקרוי על שמה, חיזק את תדמית הקזנובה של גינסבורג. "הוא תמיד אמר שמצאתי חן בעיניו בגלל שהוא פחד משדיים", העידה בירקין, "למרות שברדו ובאמבו, בת זוגו האחרונה, היו בעלות החזה היפה ביותר שניתן לדמיין. סרז' השיג בחורות כי הוא היה כל כך פיקח".
אבל "מלודי נלסון" הוא הרבה יותר מסתם פופ מחרמן. העיבודים התזמורתיים המהממים והאווירה הFאנקית של האלבום הפכו אותו ליצירת מופת ולאחד מאלבומי הפופ המעניינים של שנות השבעים.
גינסבורג כמובן לא הסתפק בפרובוקציות מיניות אלא קרא תיגר על נורמות של מוסר גם בתחומים אחרים. במהלך שנות השבעים הוציא את "האיש בעל ראש של כרוב" - אלבום קונספט על איש שניהל רומן עם חופפת שחורה ורצח אותה במכות עם מטף כיבוי אש; יצר מחזמר על נאצים בשם "רוק מסביב לבונקר"; והקליט בג'מייקה גרסת רגאיי להמנון הצרפתי.
פעילי ימין, שכמובן לא שכחו שהוא יהודי, איימו על חייו שכן לא אהבו את העובדה ששינה את מילות ההמנון. בתגובה רכש גינסבורג את כתב היד המקורי של "לה מארסייז", שהוכיח שלמעשה הגרסה שלו יותר קרובה לטקסט המקורי ממה שניתן היה לחשוב.
בירקין עזבה את גינסבורג ב-1980 אך נוכחותה - ונוכחות בתם שרלוט - המשיכה להיות דומיננטית בחייו. באמצע שנות השמונים, ברגע ששרלוט בגרה מעט, הוא החל לעצב גם אותה לדמות הלוליטה, כפי שעשה עם אמה. זה התחיל עם Lemon Incest, דואט גילוי העריות המפורסם שכתב וביצע עם בתו בת ה-13. הטקסט אמנם מבהיר שהאקט מעולם לא בוצע - "האהבה שמעולם לא נעשה יחדיו היא היפה, האלימה, הטהורה והמשכרת ביותר", אומרות המילים, אבל הפנטזיה החולנית נוסחה במילים פשוטות וברורות. והן חוזקו על ידי הקליפ השערורייתי, בו שוכבים סרז' ושרלוט יחד במיטה, בלבוש שרומז שהאקט דווקא כן בוצע.
שנתיים לאחר מכן ליהק גינסבורג את שרלוט לככב לצדו בסרט "שרלוט לנצח", אותו כתב וביים, בו המשיך לחקור את התמה הבעייתית של יחסים בין אב ובתו ושוב צילם אותה בסצנות ארוטיות וטעונות. למרות כל זה מתעקשת בירקין שלתשוקות שהביע באמנות שלו לא היה שום קשר למציאות. "מעולם לא ראיתי את סרז' בשום דבר מלבד חלוק בית ואף אחד מהילדים מעולם לא ראה אותו ערום", העידה בירקין. "הוא חשב שלהיות ערום זה הדבר הכי וולגרי בעולם".
בדיעבד נראה ששיתופי הפעולה שלה עם אביה לא צילקו את שרלוט גינסבורג יותר מדי. כידוע, היא התפתחה יפה והפכה לכוכבת קולנוע וזמרת בזכות עצמה. אגב, באופן מתבקש הוצע לה לגלם את תפקיד אמה בסרט "גינסבורג.? היא התלבטה בעניין אך בסוף החליטה לסרב, והתפקיד הלך ללוסי גורדון שזכתה ללא מעט שבחים עליו, אפילו מבירקין עצמה.
בריאותו של גינסבורג החלה להידרדר במהלך שנות השמונים. בשנים האחרונות של חייו נראה היה כי הוא בעיקר מבלה את ימיו כליצן שיכור, מוזנח ולא מגולח, בתוכניות אירוח בטלוויזיה הצרפתית. בין היתר עבר על החוק כששרף שטר של 500 פרנק בטלוויזיה במחאה על מיסוי גבוה, גידף את הזמרת קתרין רינגר בשל עברה כשחקנית פורנו, וכאמור, הביך את וויטני יוסטון עד אימה כשהודיע, באנגלית רצוצה אך שאינה משתמעת לשני פנים, מה הוא רוצה לעשות לה.
"סרז' היה אדם כל כך מסובך", אמרה בירקין. "הוא רצה שכולם יאהבו אותו, ובאותו זמן שרף שטר של 500 פרנק בטלוויזיה לשם הפרובוקציה". הוא עצמו סיכם את הדחף העיקרי בחייו: "בשבילי פרובוקציה היא חמצן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם