מוכרחים? משתמחים עם רבי נחמן
רן ובר חושף איפה טעינו כשחשבנו שהננחים המרקדים והצוהלים מנסים להכניס לכל עובר אורח דיסק עם מערכת הפעלה אוטומטית של שמחה
מה כל כך הפריע לו? למה לא להיות בשמחה? אז קודם כל, ברור שכאב לו שהוא לא נמצא שם. אבל גם כאב לו שהחברים שלו התנהגו כאילו שהם שם. זה עוד יותר מייאש כשאתה רואה שמי שאומר לך להיות שמח ולצאת מהדיכאון, בעצמו לא שמח. אז מה עם זה שאומרים שתמיד צריך להיות בשמחה? מה עם זה שצריך לעזוב את היגון והאנחה בצד ולהתחזק בשמחה, להתעלם מהמרירות והעצבות ולהיות שמח – אפילו אם זה מתוך העמדת פנים? אז מה, תמיד צריך להתעלם ממה שאתה מרגיש עכשיו ולהיות שמח בכוח?
ממש לא. רבי נחמן אומר שהמעלה הגדולה יותר היא להכיר ביגון ובאנחה, בתחושות העצבות והייאוש ולהכניס אותן לתוך השמחה, לתוך האור. אבל באותו זמן צריך להביא את השמחה והאור לתוך הפינות האפלות ביותר של הנפש שלך, של החיים שלך ושל הסביבה שלך.
רבי נחמן מספר על קבוצת אנשים שרוקדת במעגל. לפתע עובר מישהו עצוב, והרוקדים תופסים אותו, מכניסים אותו למעגל ורוקדים איתו בשמחה. בהתחלה הוא קצת מתנגד, אבל לאחר זמן קצר הוא עוזב את הרצינות והקדרות ורוקד עם שאר הסובבים. ובאמת, לפני די הרבה שנים הייתי עם חבר בירושלים, ועברנו ליד קבוצת רוקדים כאלה. הם כנראה קלטו עליו שהוא לא בקטע, ודווקא תפסו אותו. בהתחלה הוא עשה פרצופים של דג שמנסה להימלט מהרשת, אבל תוך כמה שניות רקד איתם ושמח.
המעלה הגדולה היא לא להתעלם מהכאב ומהעצבות, אלא לחבר אותם לשמחה. כשאתה מגיע להתעלות, כשאתה מגיע לשמחה, אל תישאר שם אלא תוריד את זה לחיים, תביא את זה למקומות שבהם קשה לך, אפילו אם אתה מפחד שזה ייעלם. כי גם אם השמחה הזאת תיעלם באופן זמני, אתה שוב תתחבר ותוכל להכניס אותה עוד יותר לתוך חיים שלך. זוהי תנועה של זרימה, של עלייה וירידה. תחבר את זה בריקוד,
אבל זוהי תשובה מבלבלת. מה בעצם אנחנו אמורים לעשות? להתעלם מהיגון ולעשות אפילו הצגה של שמחה, או לתת לרגשות העמוקים והקשים ביטוי ומקום בנפש, עד שייכנסו לאטם למעגל השמחה? זה נראה כמו שני דברים סותרים לגמרי. התשובה היא שזה תלוי.
למעשה, האפשרות של התגברות על העצבות בכל מחיר, תוך תחושה כללית של שמחה - אפילו אם זאת שמחה חיצונית - היא עזרה ראשונה. זהו פתרון קצר מועד, שאמור לעזור לך במקרים קשים. אבל החיים, לפחות אצל רוב האנשים, הם לא רק מקרי חירום תמידיים (ואם כן צריך לבדוק לעומק למה זה כך). אם אדם כל הזמן מנסה להיות בשמחה כי הוא בורח מהתמודדות עם הקשיים והעצבות, זה לא באמת יחזיק מעמד. בטווח הארוך אנחנו צריכים לקבל את כל הספקטרום הרחב של התחושות, לחבר אותן ולהעלות אותן. לכן, דודי צדק כשאמר שהחבר'ה באמת הגזימו.
הלכתי למטבח לחפש עוגיות, לא מצאתי כלום. דודי נכנס אחרי אל המטבח. "אתה יודע, אתה בסדר." הוא אמר בחיוך. "מה קרה, עלה לך הקפה לראש?" שאלתי בחיבה. "לא, לא הקפה. דווקא הקפה לא היה משהו." הוא אמר, והוסיף בחיוך: "אבל לא ציפיתי להרבה מאשכנזי כמוך". שנינו צחקנו. הסתכלתי לו בעיניים, ואמרתי: "אתה באמת בסדר." הוא נשם נשימה עמוקה ושם לי יד על הכתף. "תודה, אחי. שימחת אותי. אני חייב לרוץ." כשהוא יצא ראיתי שהוא במקום שונה לגמרי מזה שבו הגיע אליי. כל המתח נשר ממנו, התקווה חזרה לעיניים, למרות שלא עשיתי כלום חוץ מקפה גרוע.
כשאדם בא אליך ומנסה לשנות אותך בכוח, מנסה להפוך אותך לשמח אינסטנט – זה מעורר התנגדות. זה גורם לתחושה שלא רואים אותך בכלל, שלא קולטים אותך. כאילו מכניסים דיסק אוטומטי של מערכת הפעלה של שמחה, או של מערכת הפעלה שקוראים לה "הכול בסדר", ומצפים שבאמת הכול יהיה בסדר. בלי חריקות, בלי חריגות.
כשאתה מקבל את הבנאדם שמולך כמו שהוא, במקום שהוא, בלי לנסות לשנות אותו אינסטנט, "להחליף תקליט", הוא יכול להירגע, לקבל את עצמו. הוא יכול לא להרגיש דחוי, ואז גם לרגשות הלכאורה שליליים שלו יש מקום: גם הם יכולים להיכנס למחול של החיים, לריקוד השמחה הגואה של הטוב האינסופי שמקיף אותנו ומכיל אותנו.
התיקון של הקושי הוא לא לדחות אותו. אצל אחרים, וכמובן עם עצמך. נכון, לפעמים אין לזה מקום. לפעמים אדם צריך להתגבר ולהיות שמח בכל אופן ובכל צורה. אבל לאורך זמן צריך לתת לכל מה שיש בפנים לצוף ולעלות. במקום להילחם יש לחבר ולהתחבר, ולראות איך לכל דבר יש מקום בפאזל. לא לפחד אלא לעבור דרך, ואז לראות שבסופו של דבר הטוב האמיתי שלך תמיד ינצח. גם אם זה לוקח זמן, גם אם זה כואב בדרך - זה אמיתי, ואמת יש לה את הניחוח של האמת, את העומק האינסופי שמחבר אותך למעמקי הבריאה, לטוב האינסופי שחולל ומחולל אותה.
לאתר של רן ובר – התחלות חדשות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם