אלוהים נמצא בזולת: פרשת השבוע של יעקב נגן
מול המסורות המיסטיות, המבקשות להינתק מהעולם אל המציאות שמעבר, הקבלה מציעה עיסוק באלוהות שמחברת את ההוויה הארצית להוויה השמימית. בכך, למעשה, עוסקת פרשת וירא
הזוהר הקדוש מלמד שהדרך לאלוהים עוברת דרך מערכות היחסים בין בני האדם – מהמערכת האינטימית של איש ואישה ובין אדם לחברו, בין האדם לאחר. חלק גדול מהזוהר כתוב כדיבור בין חברים שמתכנסים, מטיילים וחיים את חייהם וכך נפגשים עם התורה. המקום הנזירי, שבו האדם מתכנס בינו לבין עצמו ומוחק את העולם, זר לזוהר (וליהדות). הנקודה המהותית המשתקפת מעיון בזוהר היא ההכרה לפיה המעבר נמצא בפנים ולא בחוץ.
בסוף פרשת "וירא" מופיע סיפור עקדת יצחק. התורה אינה מספרת לנו את הסיפור שהוביל אל העקדה, ואת המידע הזה משלים הזוהר: "פתח רבי שמעון ואמר: כל מי ששמח במועדים ולא נותן חלק להקב"ה, השטן רע עין שונא אותו ומקטרג עליו... חלק של הקב"ה לשמח את העניים כמה שתוכל לעשות. משום שבימים אלו הקב"ה בא לראות את הכלים השבורים שלו ונכנס אצלם ורואה שאין להם במה לשמוח ובוכה עליהם." (זוהר, בראשית י ע"ב. תרגום)
בהמשך מסופר שלמשתה שעשה אברהם ליצחק בנו הגיע השטן מחופש לעני. איש לא הבחין בו, ולפיכך עלה מיד למעלה וקטרג לפני הקב"ה: "ריבון עולמים, אתה אמרת "אברהם אֹהֲבִי" (ישעיהו מא), והנה הוא עשה סעודה ולא נתן לך דבר ולא לעניים". הזוהר עוסק ביחסו של האדם לעני וגוזר ממנו את יחס האדם לאלוהים.
מושג ה"כלים השבורים", שמוכר בעיקר מהקבלה הלוריאנית, מתפרש בזוהר כמרחב האנושי. המושג "שבירת הכלים" מתאר את הסיבה לחוסר הניכר במציאות. לפני שבירת הכלים הייתה המציאות הרמונית והכלים זכו לאור אלוהי ישיר, אולם שיבוש בתהליך הבריאה הקוסמי הביא להתנפצות הכלים ולפיזור ניצוצותיהם בעולם. כך, למעשה, הפך העולם כולו למרחב אלוהי.
מטרת האדם בעולם מתגלמת בתיקון הכלים, בחשיפת הניצוצות והעלאתם. אך בספר הזוהר, הכלים השבורים הם בני האדם עצמם; בכל אחד מהם יש ניצוץ אלוהי שנשבר, והתיקון של האדם הוא בהתמודדות עם החוסר האנושי שהוא למעשה חסר אלוהי. הזוהר מסביר שנתינה לעניים איננה רק מצווה שבין אדם לחברו, אלא היא נתינה לאלוהים ממש. התחום האנושי וחסרונו הם חלק מהתחום האלוהי: הגדרתו של אברהם כאוהב ה' תלויה בשאלת יחסו אל האחר (העני).
המשמעות החברתית של משל שבירת הכלים מקבל פיתוח נוסף במשנתו
"מרבית האנשים שחיו (על כדור הארץ) היו אומללים במשך רוב הזמן. הוצעו פתרונות רבים לבעיה זו, אך רובם עסקו בעיקר בתנועתן של פיסות נייר קטנות וירוקות. רעיון מוזר כשלעצמו, משום שאחרי ככלות הכול, לא פיסות הנייר הירוקות והקטנות הן שהיו אומללות."
מתוך הסיפור של הזוהר נראה שהשטן המחופש לעני ונותר בחוץ מפני שאיש לא הבחין בו, לא קבל רק על האוכל שחסכו ממנו, אלא בעיקר על חוויית הניכור. לצערי, הדיונים על צדק חברתי, גם אלו המתקיימים מהמניעים הטובים ביותר, מצטמצמים בסופו של דבר לכסף ולתקציבים ומסתיימים באנחה הקבועה מול דוחות העוני. שאלת האושר חסרה במשוואות כלכליות, ונדמה שכאן חבויה אחת הטעויות המרכזיות של הרעיון הקומוניסטי: גם את האושר צריך לחלק בין בני האדם, שהרי יש עשירים מופלגים שלאמתו של דבר הם אומללים, כלים שבורים שצריך לתקן.
בפרפרזה על שירו של מוקי אפשר להגיד: "כולם מדברים על כסף, אף אחד לא מדבר על אושר". חשיבה חברתית נכונה צריכה לעסוק בפתרון השאלה כיצד כלל המשאבים האנושיים – הן הגשמים הן הרוחניים – יכול להתפשט לכלל החברה. משאבים רוחניים פירושם קרבה בין אנשים, הכלה של החריג, שיתוף ומימוש חיות, שמחה, אחריות, נתינה ושאיפות רוחניות.
אלוהים בוחר באברהם מפני שהוא מאמין ביכולתו להנחיל לבניו את דרך ה' (בראשית יח, יח). מהי אפוא דרך ה'? "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (שם). ואולם, הבשורה של אברהם היא שלא רק האח הקרוב ייהנה מהצדקה והמשפט אלא גם האח הרחוק, האחר. כדי להבין את עצמת החידוש כדאי לשים לב להקשר של הפסוקים המתארים את ייעודו של אברהם; הם מופיעים לפני סיפור סדום ועמורה, ומשמשים כעין הקדמה לו. אברהם משתדל אצל הקב"ה ומנסה לבטל את רוע הגזרה: " חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע... הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (שם כג–כה). זעקתו של אברהם מדגישה את תפיסתו שצדקה ומשפט הם מדרכי ה', והוא הולך בדרכיו ומתאמץ לקיימן הלכה למעשה.
תפיסתו של אברהם את האחר עומדת בניגוד מוחלט לתפיסה שהייתה נהוגה בסדום. לכאורה, אפשר להתרשם מהצעתו של מלך סדום: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (בראשית יד, כא); הנה מנהיג נפלא: קח את הרכוש השאר לי את בני האדם, מה שחשוב אינו הכסף אלא בני האדם. אבל בהתבוננות מעמיקה יותר מתבהרת כוונתו האמתית של מלך סדום. לדידו, מי שאינו נמנה עם אנשי סדום לא צריך לדאוג לו, ואפשר לעשות בו כרצוננו - וזהו אכן הגורל שאנשי סדום מייעדים לאורחו של לוט.
המדרש מתייחס אל העניין באמירה מדהימה: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" (בבלי שבת קכז ע"א)- האנושי הועמד מעל האלוהי, ואילו הזוהר מגדיל ואומר: הכנסת אורחים היא היא קבלת פני השכינה!
בחברה הישראלית האחר הוא פעמים רבות כל מי שאינו אנחנו, כל מי שאינו נראה כמונו או אינו מדבר את שפתנו. די להביט לחצרה האחורית של מדינת ישראל ולראות מי נמצא שם, כדי להבין את השבטיות הישראלית ואת הניכור החברתי שבה. כזה הוא היחס גם לדתות ולעמים אחרים.
אסיים בחוויה מרגשת שהייתי שותף לה. בטקס לסיום צום הרמדאן שנערך בגליל כונסו כל המאמינים שרואים עצמם כבניו של אברהם אבינו: יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים. היה בכך ניסיון לעודד דו-קיום וחיים משותפים של שלום והערכה הדדית. התבקשתי לשאת דברים בתור נציגה של היהדות.
החלטתי לכבד את המארחים, ופתחתי בהלכה בקוראן העוסקת בענייני דיומא ומראה את החיבור שבין האלוהי לאנושי: על פי הקוראן אדם שאינו מסוגל לצום ברמדאן יכול להמיר את הצום במתן אוכל לעניים. התפעלתי מהשוויון שמעמיד הקוראן בין הפולחן לאלוהים לבין העשייה החברתית-אנושית. אחר כך הכרתי למשתתפים את המקבילות במקורותינו, פירוש הזוהר לפרשת וירא, שבו אנו נדרשים לפתוח את לבנו אל האחר. סיימנו בתפילה משותפת שנזכה להתקרב ולהתמקד בדומה בין בניו של אברהם ולא במפריד.
לאתר הבית של יעקב נגן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם