עדשת רוח: מפגש עם ריי, תל אביב

כשפגשתי את ריי על האופניים, בפלורנטין, לא ידעתי שההיסטוריה הפרטית, הלא מתועדת שלי, היא שהביאה אותי לצלם אותה. זה היה מפגש ששולח חוטים לעבר, לדמיון, לעכשיו

נינו הרמן | 20/10/2010 14:14

מאז ילדותי אני מכיר את כוח הרוח ואת כוח ההתכוונות. אני מדמיין ומנסח לעצמי את מה שאני רוצה. לא ברמת הפרטים, אלא ברמת הכוונה.

הבוקר קמתי ונזכרתי בריי. צילמתי אותה על אופניה לפני למעלה משנה, כשהתחלתי להתחבר לפלורנטין. עמדה כך בפתח שוק הברכה, משוחחת עם חברותיה, כולן על אופניים, ובאותו רגע שצילמתי הייתי שם נוכח כולי, נטוע בהוויה התל-אביבית הרוחשת. אחר כך, בעצם אולי תוך כדי, נזכרתי באמא שלי, בהולנד של לפני מלחמת העולם השנייה, ברחובות אמסטרדם. וזה מעניין שהלכתי עם הדמיון ל"כאילו זיכרון", כי אין לי תמונה פיזית כזו של אמא רוכבת, אבל יש לי דימוי של אמא שלי רוכבת על אופניים. צעירה, יפה, מלאת חיים, כפי שהצטיירה מהסיפורים הרבים שלה על תקופת הנעורים, בתקופה שהיא חוותה חופש בימים שלפני מלחמת העולם.

כשפגשתי את ריי בתל אביב, לא ידעתי שההיסטוריה הפרטית, הלא מתועדת שלי, היא שהביאה אותי לצלם אותה. אולי אותו הקשר פנימי שעלה בי הוא שזימן אותנו בנקודת הזמן הזו למפגש. מפגש ששולח חוטים לעבר, לדמיון, לעכשיו.

עמדה כך בפתח שוק הברכה. ריי צילום: נינו הרמן

גם אני רוכב על אופניים. מגיל שש, וזה ממש לא מובן מאליו, כי בגיל שנתיים חליתי בפוליו. הוריי, שנתנו לי את השם "חנניה", כמו ידעו משהו על העתיד להתרחש. כשקיבלתי את השיתוק, מצבי היה קשה והצריך ראייה עמוקה ואמונה בלב כדי לראות שאלוהים בכל זאת חנן אותי. גם הם וגם אני חווינו את ההתרחשות הזו כהזדמנות, ולכן מילדות היתה בי תחושה שבאתי למסע אחר, שהנשמה שלי כמו סימנה לי את הגוף בשביל שאדע שיש לי מסע אחר.

נוצרה לי צליעה, לכאורה פגימה שעם השנים למדתי לעשות איתה הכול, מעבר לכל דמיון. השיתוק הזה בעצם החזיר אותי פנימה אל עצמי, לעוצמות שלי. בחוויה שלי זה כמו איזשהו רסן שיש עליי, שכל הזמן דואג להגיד: "היי, תסתכל. תסתכל בפנים, תחוש, תרגיש." עם השנים וההתבגרות נדרשתי לפתח חוסן ועמידות רגשית, מול הרגשיות והפגיעות שהיו. פיתחתי יכולת לעמוד בתוך כל התהליך הזה, של האחד המיוחד, החריג כביכול.

האופניים תמיד היו עבורי כמו רגליים, שלטתי בהם באופן מדהים והם היו עבורי דרך מופלאה לניידות פשוטה וכיפית. בהתבוננות לאחור, עשיתי דברים מופלאים

שאדם עם שיתוק ילדים, ללא דמיון, רצון ברור וכוונה לא היה מגיע אליהם. בחרתי להיות צלם עיתונות וצלם של ראשי ממשלה, עד לימים האלו בהם אני מסתובב ברחובות תל אביב, פוגש צעירים, חי את ההווה, מדמיין את העתיד. אני מצלם את ה"עכשיו" ומתחבר גם לעבר שלי, ליאיר בני שנהרג בתאונת דרכים לפני עשור, לאמא שלי ולאנשים יקרים שאינם עוד עימנו במציאות הפיזית.

כשאני מסתובב ברחובות אני נמנע מלצלם את כל אותם אנשים "מסומנים", הומלסים או קבצנים שאני לא יודע מהו מסעם. אני יודע שנדרש לי זמן כדי להביא את המוגבלות שלי למקום מיטיב. החברה מאוד ממהרת לומר, "הוא כזה". מאמי למדתי לא להקשיב רק למילים אלא להקשיב למנגינה. למקום ממנו באים הדברים.

אני בוחר לצלם את היופי הנגלה בתוך מורכבות החיים, להפנות את תשומת הלב ליש, לרגעים פשוטים של החיים, כמו רגעי רכיבת האופניים של ריי. אני מאמין שבדרך כלל אנשים כמוני, שמסומנים מבחוץ, יש להם תפקיד. יש להם ייעוד שונה. הם באו להעביר משהו לאנשים. לא כולם לוקחים את זה, כמובן, לשם. איש איש ומסעו.

לבלוג של נינו הרמן