אחי, איפה אתה? למה, בעצם, מוכרחים להיות שמח
אתה מסתובב עם פרצוף קוּלי, חמור ונוקשה, מרגיש שהחיים הם תאונה שקרתה לך, ואומר שאתה מתקדם מבחינה רוחנית. יש איזשהו מצב שאתה באמת שם?
"תגיד, דודי, מה קורה איתך?", שאלתי בחשש. "ברוך השם", הוא הפטיר בקול נמוך ועצור. "עובדים, עובדים", הוא אמר, וכמעט חמק חיוך מבין שפתיו. אבל הוא כנראה הבחין בכך, ומייד תיקן את המצב. הכול חזר לסדרו, והפנים שלו התקשחו מחדש.
דודי הוא מאלו שמאמינים בסבל. מילדות הוא מאמין שכך צריך לחיות, שזה המצב וששום דבר לא הולך להשתנות. גם לעבודה הרוחנית שלו הוא סחב את ה"תיאוריה" הזאת, שמן הסתם ירש מההורים שלו. אם זה קשה, כנראה יש סיכוי שזה יכול לעזור לו להגיע ליעדים הרוחניים הנוקשים שלו. אם זה סתם "זורם" או מרגיע, זה בטח מגיע מהיצר הרע או מי יודע מאיפה. ככה או ככה, טוב זה בטח לא יכול לעשות.
דודי תמיד ייצג עבורי את הטיפוס הרוחני הנוקשה, שאפשר למצוא כמותו בכל מקום. בריטריטים, בבתי כנסת, במרכזי יוגה, ואפילו בסיני: "וואט אבאוט דה פיש? - איז איט קאמינג?" – מכירים? אין להם זמן להירגע. עבורם, כל המהלך הרוחני הוא טיפוס בארבע על ארבע בעלייה. בקיצור, אנחנו פה כדי לעבוד קשה. צריך להתאמץ. צריך להיות רציני וקשוח עם עצמך, לא? אם אתה מרפה מכל דאגות העולם ונותן לאושר למלא אותך – זה לא טוב. אם אתה מחייך זאת כבר ממש בעיה. מה זה פה? דיסנילנד?
רבי נחמן אומר שצריך לשמוח. שצריך להיות גמיש בעבודה הרוחנית, לא להיות נוקשה מדי, לשמוח בעבודה הרוחנית שלך; להכניס המון שמחה לתוך החיים. לפי רבי נחמן, עבודה רוחנית ללא שמחה גורמת כיווץ, סגירה וסגירות – שהן ההיפך ממה שאדם מחפש. מובן שהשמחה היא לא ליצנות, לא בריחה ממה שאתה מרגיש.
אם אדם מרגיש עצבות, טוב שיעבור דרך זה, יחווה את הדברים ולא יתעלם מהם. אבל השמחה היא מה שמרפא אותנו, ומה שמַרפה אותנו. תסתכלו על מישהו שמנסה כל הזמן להיות רציני, להחזיק מעמד - ותנסו להצחיק אותו. יכול להיות שבהתחלה הוא ינסה להתנגד ולשמור על פרצוף רציני, אבל אחרי זמן קצר זה לא יעזור: הצחוק והקלילות יחדרו אליו. ואולי אז, ורק אז, הוא יוכל לנשום פתאום. להרפות מהלחץ ומהרצינות, ולנשום.
החיים מורכבים ממילא. לא צריך את התוספות שלנו, לא צריך את ההחמרות שלנו, את ההכבדות שלנו. צריך לזרום והשמחה, הצחוק והאפשרות לתת לעצמך גמישות הם חלק מהזרימה. כדאי לא לאחוז בפנים החמורים, הרציניים - אפילו אם מה שאתה עושה רציני. לפעמים אי אפשר להיות באמת בשמחה, באופן ספונטני, והאדם מאמץ שמחה חיצונית. זה יכול לעזור. אם זו הדרך היחידה שלו להתחבר לשמחה זאת בעיה, אבל גם אי אפשר לשלול את האפשרות הזאת כליל. לפעמים, לעשות "כאילו אני שמח" לרגע יכול להביא אדם לכדי שמחה, כי ברגע שאני מתחיל להיכנס למצב של שמחה, אז יכולה שמחה אמיתית להגיע אליי, לדפוק בדלת שלי.
רבי נחמן לא היה ליצן, חלילה. הוא לא היה קליל במובן הרגיל של המילה. הוא היה מעמיק, עובד השם ברמות וברבדים שקשה לתאר, אבל הוא לא היה מקובע. הוא היה זורם,
אז איפה אתה באמת נמצא? אתה מסתובב עם פרצוף חמור ונוקשה, מרגיש שהחיים הם תאונה נוראית שקרתה לך ואומר שאתה מתקדם מבחינה רוחנית? האם אתה באמת שם?
השמחה האמיתית היא תוצאה של עבודה פנימית, של הרפיה, של קבלת המקום שלי. אפשר להיות בשמחה על ידי זה שמבינים ומוכנים לקבל את זה ש.. אני לא בשמחה עכשיו! אם אתה מוכן לקבל את המקום שלך עכשיו, תוכל להעמיק. אם אתה מנסה להתנגד למקום שלך – זה יביא אותך לכדי תקיעות, עודף רצינות, לכך שתתפוס את עצמך בפרופורציות שלא קשורות אליך.
וזה ירחיק אותך מעצמך ומהסובבים אותך. למעשה, זה ירחיק אותך מכל נקודה אמיתית ופנימית שתרצה להגיע אליה. אז מהו סוד השמחה? הזוהר הקדוש מסביר שבעולם שלנו, עולם העשייה, אין שמחה. השמחה האמיתית, האור, נמצאים בעולמות הרוחניים. פעם שאלו את רבי נתן, שנרדף רוב ימיו על ידי מתנגדיו של רבי נחמן וחייו היו לכאורה קשים מנשוא, איך זה שיש לו שמחה כזאת.
הוא השיב שהשמחה שרויה בעולם הבא, וכי ממנו הוא לווה אותה. אגב, אין הכוונה דווקא לעולם שאחרי המוות. העולם הבא מכונה גם "עולם הבא שנמצא כאן", עולם רוחני שמתקיים במקביל לעולם הגשמי שאנחנו מכירים. ויש גם המסבירים שעולם הבא הוא זה שבו מתרחשת העבודה הרוחנית. אז השמחה נמצאת פה, מעבר לפינה, בעולם הבא המשיק אלינו. בעולמות הרוחניים שאנחנו יכולים להתחבר אליהם גם עכשיו. בנקודה הפנימית שלנו, שתוססת ומלאה בחיות ובשמחה. אבל צריך לרצות להיות בשמחה, להסכים להיות בשמחה.
אם כך, למה שלא ארצה להיות בשמחה? הלא ברור שכל אדם רוצה להיות שמח. הסיבה היא שכדי להיות בשמחה אני צריך לוותר על הפסאדה הזאת, שאומרת: אני יודע. הגעתי. אני "משהו". צריך להתנהג כך שהגענו באמת למדרגה רוחנית, ללמוד לשחרר ולהשתחרר. ולפעמים, יכול להיות שזה לא יראה טוב בעיני החברה. אולי אני כבר לא אראה כל כך מרשים. אולי כבר לא אראה כל כך "רוחני". אולי אני אהיה סתם כמו כל האנשים הקלילים האלה?
מיכל, בתו של שאול המלך ואשתו של דוד המלך, ראתה את דוד מפזז ומרקד מול ארון האלוקים. היא הזדעזעה, וכשהוא הגיע היא אמרה לו שהוא נראה כמו אחד הקלים, אחד הריקים, שקופץ ומפזז מול כל העם - והוא המלך! הוא הסביר לה שהוא לא רוקד ומפזז מול העם, אלא מול הקדוש ברוך הוא ולכבודו. וזה שונה לגמרי. דוד המלך לא בדק מה החברה אומרת כרגע, אלא מה העבודה הרוחנית שהוא צריך לעשות עכשיו. ואם העבודה הרוחנית שהוא צריך לעשות עכשיו היא לרקוד ולפזז – אז זה מה שהוא יעשה. גם אם ילעגו לו, גם אם יצחקו עליו.
כמה פעמים אנחנו רוצים לעשות משהו קליל, משהו משוחרר, אבל מפחדים מהתגובות של הסביבה? מפחדים לאבד שליטה, חוששים מה יחשבו עלינו? כמה פעמים אנחנו מאמצים פרצופים חשובים ו"עמוקים" מבלי להבחין בכך? תן לעצמך. תשחרר. תשתחרר. כולם רוצים את השמחה שלך. כולם רוצים את הקלילות שלך. מובן שלא בכל מקום ולא בכל זמן, אבל אם תבדוק תוכל להבחין בכך שמרוב שאתה שומר על עצמך בזמנים שאולי זה ראוי כך, איבדת את הגמישות, את הטבעיות, לנהוג כפי שאתה רוצה בזמנים אחרים. אלו זמנים שבהם אתה מבחין שעכשיו כבר הכול קפוא, וכי גם אם הנסיבות החיצוניות מתאימות להפגנת שמחה אמיתית – אתה כבר לא יודע כיצד לחוש אותה.
אז תתחיל להתאמן. אפשר להתאמן בשמחה. אפשר להתאמן בשחרור. לא חייבים להתחיל מול אף אחד. אפשר בחדר קטן, פשוט לעשות פרצופים למראה, או לקפוץ ולשיר ולרקוד, או לעשות קולות של חיות. כן, גם אם זה נשמע מוזר. ואז אולי תגלה שגם העומק נחווה פתאום באופן יותר עמוק, מרגש ומלא.
לאתר של רן ובר – התחלות חדשות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם