ציר הרשע וסיר הפסטה: חוויות מתערוכת אקספו בשנגחאי
בתערוכה העולמית בשנגחאי תוכלו ללמוד על הכור הגרעיני באיראן וגם על הפסטה האיטלקית, להכיר צעירות ספרדיות ולהתגאות בביתן הישראלי. מסביב לעולם בשלושה ימים
מים רבים זרמו בנהר היאנגצה מאז המאה ה-13 ועד ימינו. הרפורמה הכלכלית שעברה לפני שלושה עשורים אפשרה לסין להיפתח למערב ובעיקר בזכותה אירחה המדינה את האולימפיאדה בבייג'ינג ב-2008 ובימים אלה את תערוכת האקספו, תחת הנושא "עיר טובה, חיים טובים".
האקספו , הידוע גם בשם "התערוכה העולמית", הוא שמן של תערוכות ציבוריות שנערכות מדי כמה שנים, ובהן מציגות המדינות השונות את מיטב תוצרתן לעולם הרחב. האקספו הראשון התקיים ב-1851 בהייד פארק שבלונדון ביוזמת הנסיך אלברט, בעלה של המלכה ויקטוריה. מגדל אייפל בפריז, לדוגמה, נבנה במיוחד עבור התערוכה שהתקיימה בבירה הצרפתית ב-1889.
הממשלות מגיעות כדי למתג את עצמן, וגם כדי להראות למבקרים עד כמה מדינתן היא ידידה נאמנה לרפובליקה העממית, וכמובן - עד כמה היא חיונית להמשך הפריחה הכלכלית בסין. אבל אם נתעלם לרגע מהדיפלומטיה ומאנשי העסקים, יש רק דרך אחת להתייחס לאקספו ברצינות: זה דיסנילנד למבוגרים.
מחיר הכניסה הוא כ-80 שקל ליום, והוא מאפשר גישה לכל התערוכה. הלהיט הגדול ביותר הוא דרכון האקספו, שבו מחתימים המבקרים את חותמות הביתנים השונים. וכמו בפארק השעשועים, גם כאן ההמונים, עניין פעוט של 400 אלף איש ביום, רובם המוחלט סינים - יעמדו בתור למתקנים, סליחה - לביתנים, במשך 15 דקות עד שבע שעות.
כבר בכניסה לתערוכה שמתקיימת תחת כיפת השמים, עברה במוחי המחשבה שהענק הסיני התעורר סופית מתרדמתו הארוכה. הביתן הסיני, המיתמר לגובה של כ-65 מטר ו-220 מיליון דולר, מבהיר לכל הבא בשעריו כי הרפובליקה העממית של סין היא לא סתם עוד מדינה בתערוכה. לא מפתיע שהביתנים הזעירים שנחים בסביבתה הם דווקא של הונג קונג ושל טייוואן, שתי יריבותיה העיקריות של המדינה, בעבר ובהווה.
שטח התערוכה מחולק לאזורים שונים בהתאם ליבשות, וכך מצאתי בסמוך לביתן הסיני את פנינת המזרח התיכון: הביתן הישראלי. מיקומה של ישראל לצד סין השפיע לטובה על הביתן, שזוכה לדברי הצוות הישראלי לביקור של כ-15 אלף מבקרים ביום. נתון מרשים, יחסית לגודלה של ישראל, ובהשוואה ליתר ביתני התערוכה.
כמו תמיד, הישראלים עושים הרבה רעש יחסית למתחרים, בעיקר מול השכנים
במרחק חמש דקות הליכה ניצב לו ביתן איחוד האמירויות הערביות, מדינה עשירה שלא חסכה במשאבים וגייסה לעזרתה את האדריכל הבריטי נורמן פוסטר, שתכנן בין היתר את גשר המילניום בלונדון. התוצאה היא מבנה גדול וארוך דמוי דיונת חול, אולי סימן ההיכר הבולט של מדינת מדבר זו לצד חבית הנפט.
לפתע התרוקן אזור הביתנים בצורה מעוררת חשד. במעקב אחרי הסיני הראשון שתפסתי, הבנתי במה מדובר: המצעד היומי הגיע. 20 משאיות, מקושטות בסמלי המדינות השונות ובמיטב הסטריאוטיפים הלאומיים, התחילו מתקדמות לעבר הכביש הראשי, כשביניהן להקות של סינים מחופשים בהתאם. לאחר סריקה קלה של עשרות הרקדניות במצעד מיקדתי את מבטי בזמרים המרקדים על המשאית שהציגה את ארצות הברית, ולא יכולתי להתעלם מהחיוך שמרוח על פניהם. האם הם מרוצים מכך ששובצו דווקא למשאית החירות האמריקאית? או דווקא כיוון שממשלת השלטון גרמה להם לזנוח את תלאות היום-יום לטובת האקספו?
בכלל, נראה כי על חסרונותיהם הלא מעטים מחפים הסינים בסדרי כוח אדם ובחיוך. כמויות האנשים שבאות לשערי התערוכה מדי יום היא בלתי נתפסת לאזרחי מדינה זעירה כשלנו, והדבר הכי קרוב לכך הוא לילה לבן בתל אביב, 15 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, במשך חמישה חודשים. זהו אחד האתגרים הגדולים שמולם ניצבו מארגני התערוכה, המשתרעת על 5.3 קמ "ר - שטח המקביל בגודלו למרכז תל אביב.
טרם החלטתי אם מדובר באירוניה או ביד מכוונת, אבל הביתנים של צפון קוריאה ושל איראן שוכנים זה לצד זה. שמתי פעמיי אל "ציר הרשע". הרי גם אם אינכם חובבי תיאוריות קונספירציה, תודו שמפתיע למצוא שמצדו השני של הביתן האיראני שוכן דווקא הביתן הלבנוני. חמוש בתו ישראלי נכנסתי בנחישות לביתן האיראני, שם חיכה לי על קיר הכניסה אחמדינג'אד, שבירך את כל באי האקספו. לצד שטיחים וציורים פרסיים טיפוסיים, התעקשו האיראנים להתריס, ובין המיצגים השונים עמד לא אחר מאשר דגם של כור גרעיני, פאר היצירה האיראני. הסוריאליזם לא חסר גם בביתן הצפון קוריאני, שבו למרבה ההפתעה משמיעים דווקא מוזיקה מערבית לצד הקרנת תרגילי סדר מקומיים. החלטתי להדרים לפני שיגייסו אותי.
תורי הענק שהשתרכו בסמוך לביתן הדרום קוריאני רמזו שהגעתי למקום הנכון. אחרי המתנה מייגעת הגיעה שעתי לחזות בפלא הקוריאני, שכלל בעיקר סרטון אנימציה מושקע על עיר העתיד. דרום קוריאה, יש לציין, תארח את התערוכה הבאה ב-2012. מי שלא יהיה מוכן לוותר על הביתן היפני הצמוד, חרף שעות ההמתנה הארוכות בכניסה אליו, יזכה לשמוע יצירה קלאסית בכינור, שבו מנגן רובוט. תחי הקדמה.
ואם כבר מעצמות שהגיונן החברתי נטול בספק, הרי שהסינים נהנו לעמוד בתור לביתן הרוסי. השלטון הסובייטי אולי נראה רחוק, אבל המקומיים עדיין מתעניינים במדינה הקומוניסטית לשעבר. בכניסה לביתן מצפה גימיק נחמד למבקרים - מכשיר למדידת קרינה רדיואקטיבית. כמו חולה הממתין לבדיקה גורלית, חששתי מעט בזמן שעמדתי בתור הקצר. ניסיתי לשחזר את רמת חשיפתי לקרינה רדיואקטיבית בימי חיי, אך עקב עמימות מדינתנו בנושא זה נותרתי ללא תשובות עד שהגיע תורי. למכשיר הפלא נדרש רגע וחצי כדי להפיג את חששותי, כך שהודיתי למדריכה כמו אדם שקיבל את חייו בחזרה.
איחלתי בהצלחה לחברים הסינים החדשים שהמתינו איתי לפסק הדין, ונכנסתי פנימה, למיצג המרכזי: "עיר הכישרונות". לפי הביתן הרוסי, העיר הטובה ביותר היא זו שמשמחת את הילדים. באמצעות פלסטיק, פלסטיק ועוד קצת פלסטיק ניסו הרוסים ליצור ממלכת קסם, שמציעה עולם קסום וירוק עם מסכי פלזמה שמבצבצים בין הפרחים. את הילדים שלי אעדיף לגדל בינות צמחיה טבעית, אפילו אם לא יקרינו עליה אנימציה.
ולמרות כל המעצמות החדשות, האזור המרשים ביותר שייך עדיין ליבשת אירופה, כפי שהיה ב-150 השנה האחרונות. הביתן שהוביל את היבשת, ואולי את התערוכה כולה, הוא האיטלקי. בכניסה לביתן מחכים למבקרים מדריכים לבושי פראדה, שעומדים בסמוך להעתק של התיאטרון האולימפי בויצ'נזה. בחלל המרכזי תלויים כלים של תזמורת שלמה על הקיר, ולצדם מסכי ענק המקרינים את ביצועי "לה סקאלה".
עוד בביתן נמצאים מיצג מזון עם מאות סוגי פסטה, מיצג אדריכלות עם דגם הפנתיאון ומיצג אופנה על בובות ענק. בקיצור, אילו הייתי סיני, המילים הראשונות שהייתי לומד בשפה זרה היו "בלה איטליה".
גם הביתן הספרדי ראוי למחמאות. אחרי המתנה ארוכה שבסופה מדריכה קטלאנית יפה, נכנסים אל מבנה דמוי סל קש. חושך מוחלט מקדם את פני הבאים, כהכנה למופע מרהיב שהחל לאחר זמן קצר. רקדנית פלמנקו עטוית שחורים הגיחה מתוך האפלה והחלה בריקוד. עם סיום המופע המשכתי לחדר עצום בגודלו ובו תמונות מחיי היום-יום במדינה: כיכרות, שווקים, מרחבים ובעיקר אנשים, דרכם של אנשי הביתן להדגיש את חשיבות האדם בחיינו העירוניים.
באופן סמלי וכאילו נגזר משמים, את ביקורי בן שלושת הימים חתמתי בביתן של צ'ילה, שהיה המפתיע ביותר. כשהתקרבתי לביתן שמעתי קולות שירה ומיהרתי אל מוקד ההתרחשות, שם עמדו מאות אנשים בקרבת הלהקה ונופפו בדגלי המדינה. הרקדניות והמוזיקה הצ'יליאנית הפנטו את הקהל. כל אחד מהעומדים דמיין לרגע שהוא מוצ'ילר שמטייל בהרי האנדים, ועוצר לשמוע להקה מקומית על פסגת הר הגעש ויאריקה. זה כנראה סוד הקסם הגדול של האקספו, המאפשר לך לנצח את גיבורו של ז'ול ורן ולהקיף את העולם לא ב-80 יום, אלא בשלושה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם