"אני עדיין עצובה מאוד": ראיון עם בריז'יט בארדו
לבושה שחורים, נעזרת בהליכון, מתעבת את הקולנוע ולמרות זאת - בריז'יט בארדו מושכת אש, גם בעשור השמיני לחייה. בראיון היא פוסקת ש"היופי הוא שיקוף נפשה של האשה. לא קוסמטיקה ולא פרוות"
- דווקא הייתה תחושה שזו הפעם הראשונה ששיתפת פעולה עם הנצחת הדמות הקולנועית שלך מאז פרישתך. מה גרם לכך?
"לא שיתפתי פעולה עם התערוכה בבולוניה-בילנקור סמוך לפריז וגם לא עם זאת שבסן טרופז, שם אני מתגוררת. בסך הכל הלוויתי פריטים אישיים ששייכים לי. לא הנחתי שם את כף רגלי ולא ראיתי כלום".
- איך הרגשת לגבי התערוכות האלה?
"זה הומאז' נחמד, ויפה מצדם שהם עושים את זה כל עוד אני בחיים".
אף שדמותה פרחה והתעצמה בחסות עדשת מצלמת הקולנוע, בארדו ברחה ממנה כמו מאש. האשה, שהגדירה מחדש את ההוויה הנשית בלא פחות מחמישים סרטי קולנוע בכיכובה, בחרה לפרוש בשיא תהילתה, בשנת 1973, כשהיא בת 39 בלבד. ניצול דמותה וחזותה על ידי הקולנוענים, והעובדה שמחקרים סוציולוגיים רבים האשימו אותה בתרומה ישירה להידרדרות החברה, גרמה לה למאוס באדם ולחפש את חברתם של בעלי החיים, שכניסוחה, "מעולם לא בגדו בי." היא החליטה, כפי שהיא מנסחת זאת "להעמיד את עצמי לשירותם של החלשים, הכנועים והנרצחים."
אלא שדווקא ההיעלמות מהעין הציבורית, ומבלי שבארדו התכוונה לכך, גירתה את סקרנותו של הציבור עוד יותר. עלו מגוון קושיות שהציבור סירב להרפות מהן, כמו: מדוע פרשה? מה היא עושה עכשיו? והאם היא מודעת להיותה מכתיבת אופנות גם כשהיא לא בעניינים?
"בארדו פרשה מעולם הקולנוע כי אף אחד לא הקשיב לה ולמסר שניסתה להעביר," אומרת ניקול מורל, מכרה מהשנים ההן, החולשת על POMPE RUE DE LA בפריז עם מגוון חנויות יוקרתיות בשם RECIPROQUE . "היא הביאה לי הרבה שמלות למכירה," מספרת מורל. "את רובן היא לבשה בסרטים שבהם השתתפה. בזמנו שמרנו על קשר הדוק, כי היא מצילה בעלי חיים ואני
למרות פרישתה, בארדו נשארת כבר שנים בעין הסערה, עם שערוריות שונות: בשנת 2002 קיבלה לא פחות מ-7,000 איומים על חייה בעקבות פעילותה למען זכויות בעלי החיים, כשמתחה ביקורת חריפה על דרום קוריאה בשל המנהג המקומי לאכול בשר כלבים. שנה אחר כך הוציאה את הספר "זעקה בחשכה," בו היא מאשימה מהגרים מוסלמים, מזון מהיר והומוסקסואלים ב"הרס צרפת." מאוחר יותר שלחה מכתב אישי לשר הפנים דאז ונשיא צרפת כיום, ניקולא סרקוזי, ובו ביקורת על המהגרים המוסלמים. בית המשפט הצרפתי מצא אותה אשמה בהסתה לשנאה קיצונית. בקיץ שעבר שלחה מכתב תמיכה לח"כ ניצן הורוביץ, שהוביל הצעת חוק תקדימית לאיסור ייצור וסחר בפרוות בישראל. בבוקר הקריאה השנייה והשלישית לחוק, שלחה מכתבים אישיים לכל אחד מחברי הוועדה הישראלית. "קיוויתי לא פעם ולא פעמיים שאיסור מכירת פרוות יגיע דווקא מישראל, בעיקר בזכות הקידמה בחוקים שיש אצלכם. זה יהיה תהליך מדהים בעיני, שדווקא אתם תביאו את הבשורה הזאת".
אבל למרות הכוונות הטובות, נראה שבארדו לא לומדת מטעויות העבר: לאחרונה הבטיחה לרדיו הצרפתי ש"יעופו ניצוצות" אם יצלמו בהוליווד סרט המבוסס על חייה. על פי התכנונים, סרט כזה יצולם בקרוב, אבל בארדו אינה מסכימה ששחקנית שהיא לא אישרה תגלם את דמותה בסרט, גם אם הוא בדיוני, ומניחה שאיש לא יעז לעשות זאת ללא רשותה. כיום בריאותה לקויה. היא סובלת מניוון שרירי הירך ומתניידת באמצעות הליכון.
- תראי כמה תשומת לב מופנית אלייך גם עשרות שנים אחרי שפרשת. עשית משהו כדי להישאר אגדה חיה?
"אני לא אגדה. אני אשה חיה, וזה הכי חשוב."
- בכל זאת, איך את מסבירה את העובדה שאת עדיין כל כך מעסיקה את העולם?
"אין ספק שיש בזה קסם! כל האהבה הזאת שאני מקבלת עוזרת לי לחיות. זה הכוח שאני שואבת וזה האומץ שלי. אולי זה קורה כי אני עסוקה בהצלת בעלי חיים תקופה ארוכה כל כך? עבור הצעירים אני פיית בעלי החיים. הם לא זוכרים כלום מהקריירה הקולנועית שלי."
- או שאולי זה דווקא בגלל העובדה שהנוכחות שלך בעולם הקולנוע שינתה את המתווה שלו? את מצטערת היום שעזבת את הקולנוע?
"אני לא מצטערת על כלום, ותהיי בטוחה שאם יש משהו שאני לבטח לא מצטערת עליו, זה שעזבתי את עולם הקולנוע! זה עולם שקרי."
בעבר היא אמרה ש"התחלתי כשחקנית גרועה ונשארתי שחקנית גרועה. אני לא ממש מתעניינת בקולנוע. תיעבתי קולנוע כשהתחלתי, ועד היום אני לא נהנית ממנו." אפשר להבין אותה, אם לוקחים בחשבון את הנזק שנגרם לה בשל דרישת הבמאים להופיע על המסך בעירום, וחיצי הביקורת של הציבור שהופנו אליה והאשימו אותה בהרס חברתי, עקב אותן הופעות בעירום. כשגילמה את דמותה של ז'ולייט תאבת המין ב"ואלוהים ברא את האשה," האמריקאים הזדעזעו, ובמגזין "פארי מאץ"' הצרפתי הקדישו ל"תופעת בארדו" לא פחות משמונה עמודים. בעמוד השמיני הופיעה מסקנת הפסיכולוגים, הסוציולוגים והאנתרופולוגים: יש להטיל חרם על בריז'יט בארדו. היא, בתגובה, הפנתה עורף לחברה והסתגרה באחוזתה המטופחת שבסן טרופז. בארדו אף מודה בכך, ומשווה את עצמה למושאי החמלה שלה, ההולכים על ארבע: "הם טרף קל, כפי שהייתי אני במהלך הקריירה שלי. לכן אני מרגישה נאמנות כלפיהם. אני אוהבת אותם."
- להיות במרכז הבמה, ועוד באופן האינטנסיבי שבו את היית שם, עשוי להיות ממכר. כשהחלטת להיעלם מהעין הציבורית, איך הייתה ההרגשה בימים הראשונים שאחרי?
"זה לא היה קל, כי עזבתי חיי מותרות, יוקרה וזוהר. בואי נאמר שצריך אומץ אדיר ובל יתואר כדי לעשות זאת. צריך רצון של ברזל לעמוד במבטים של מה שהפכו חיי היומיום שלי להיות. כולם הסתכלו עלי באופן מסוים ופתאום זה השתנה. אבל יותר מכל, צריך אהבה אמיתית כדי לעשות צעד כזה."
היא נולדה בפריז, ברובע ה-16 היוקרתי, משכנן של משפחות בורגניות. אותם בורגנים יצאו נגדה בשיא תהילתה. בסרט "חיים פרטיים" של לואי מאל אפשר לראות אותה עולה במעלית, כשהמנקה בבניין שבו היא מתגוררת מכנה אותה במגוון שמות גנאי. זו סצינה ששאולה ישירות מחייה אז. בילדותה התגוררה עם הוריה, אחותה ומטפלת בדירה מרווחת בת שבעה חדרים. בעל החיים הראשון שאספה לביתה היה כלב קוקר ספנייל שחור, שקראה לו "ליצן." זה היה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1950 הופיע השער הראשון שלה במגזין ELLE . היא הייתה אז רק בת 16 אך הוצגה שם כאשה לכל דבר. שנתיים אחר כך התחתנה עם הבמאי רוז'ה ואדים. מאוחר יותר התגרשה ממנו והתחתנה עוד שלוש פעמים. מבעלה השני, השחקן ז'אק שארייר, נולד לה בנה היחיד. כשהרגישה שאינה מתאימה להיות אם, השאירה את הבן לשארייר כדי שהוא יגדל אותו. לבארדו היו גם פרשיות אהבה מזדמנות עם מפורסמים יותר או פחות. ביניהם אפשר למנות את סרז' גינזבורג, שאיתו הקליטה מספר תקליטים, וגם עם מיליונר גרמני, שחקנים שונים, מוזיקאים, סופרים ואפילו רומן קצרצר עם ג'ימי הנדריקס, שאותו פגשה חטופות בשדה התעופה.
כיום כל זה לא מעניין אותה, על אף שהיא אחת הנשים היחידות בהיסטוריה שזכו לשנות אותה מבלי להתאמץ יותר מדי. המראה שלה חולל שינוי היסטורי שתרם בעיקר למעמד דמות האשה. באותה תקופה שארצות-הברית גילתה את הבלונד של מרילין מונרו, העולם גילה את הבלונד של בארדו הצרפתייה. את אותו בלונד המשיכה לתחזק הרבה שנים. היא חמקה בהתרסה מסכין המנתחים, וכאות מחאה על מותם של בעלי חיים בעולם היא נוהגת מנהג אבלות ולובשת רק שחורים. "היופי," היא אומרת, "הוא שיקוף נפשה של האשה. לא קוסמטיקה ולא פרוות, שהן בעיני סימן לבגידה של גברים. גבר בוגד יביא לאשתו פרווה."
- כסמל יופי קאנוני, מה היא הגדרת היופי שלך?
"היופי הוא הרמוניה של פרופורציות. מה שיוצא בניואנסים מגבר או מאשה, הקסם שעוטף אותם. חן התנועה ובהירות המבט. בעיני, חוסר שלמות לעתים הוא מאוד מאוד יפה."
בארדו מודה שהיא עייפה ומיואשת מהעיסוק הבלתי פוסק בדמות התקשורתית שנוצרה לה מ"החיים ההם." כבר שנים היא משתמשת בשמה ובתדמיתה כדי לקדם את המטרות שבאמת חשובות לה. לפני יותר מ-30 שנה מכרה בהפגנתיות את כל תכשיטיה, וגייסה שלושה מיליון פרנק כדי להקים את קרן בריז'יט בארדו למען בעלי חיים. בבעלותה בניין משרדים ברובע ה-16 בפריז, לא הרחק מהמקום שבו התגוררה כילדה. כל קיץ, לפני שפריז מתמלאת בתיירים, היא ממלאת את תחנות המטרו הפריזאי בכרזות מגואלות בדם. בכל פעם מככבת שם החיה הטבוחה התורנית. בשנה שעברה היה זה קמפיין נגד אכילת בשר סוסים, והשנה מדובר בקמפיין נגד הרג כלבי ים, החיה החביבה עליה ביותר. בין השאר, מתנדבים שלה מתגנבים באופן תדיר לתצוגות האופנה העילית של המעצבים שהלבישו את בארדו בעבר, ומחלקים סיכות דש נגד שימוש בפרוות.
- היית בין הראשונים שפעלו להגנת בעלי חיים. את מרוצה מהמקום שאליו הפעילות הזו הגיעה היום?
"יש שיפור מאוד לא משמעותי, אבל הבעיות הגדולות באמת נשארו אותו הדבר. על החלטת האיחוד האירופי, שהצביע בשנת 2009 על איסור ייבוא מוצרים הקשורים לכלבי ים מקנדה, נלחמתי במשך 31 שנים."
במהלך עשרות שנות פעילותה של בארדו, בניסיון להגן על זכויות בעלי החיים, נפגשה עם מנהיגים פוליטיים ונשיאים ברחבי העולם. בין השאר עמדה בקשר עם נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, עוד בימים שבהם היה שר הפנים, וניסתה להעביר מספר חוקי ממשלה נגד עינוי בעלי חיים ולמען ביטול הסבל בהריגתם, בטקסי שחיטה דתיים, בעיקר של דת האיסלאם.
- נראה שלפעילות שלך יש קשר הדוק לפוליטיקה. גם בעלך - ברנארד ד'אורמל - פוליטיקאי. בפעם האחרונה שדיברנו, סיפרת לי שאת פוגשת תדיר נשיאים ופוליטיקאים ברחבי העולם. פעילות פוליטית אינה המשך טבעי לפעילות הציבורית שלך?
"פוליטיקה מבחילה אותי. פוליטיקאים אמורים, בעזרת כוח, לשפר כל כך הרבה דברים. הם מבטיחים הבטחות ואף פעם לא עומדים בהן. זה מאכזב ויוצר מצב של חוסר אונים."
- הנשיא ניקולא סרקוזי, שהבטיח לעזור לך בעבר, עדיין מאכזב אותך?
"אני מיד שולחת לך את המכתב האחרון ששלחתי לניקולא סרקוזי, כך שתביני לבד ותחליטי בעצמך מה אני חושבת עליו." בארדו שולחת לי שני מכתבים. את הראשון, בכתב ידה בדיו כחולה, היא ממענת לרעייתו של הנשיא, קרלה ברוני. במכתב היא מציינת שהיא שולחת לברוני תיק של חברת היוקרה LANCEL (ועליו בהמשך) ומנצלת את ההזדמנות כדי לבקש ממנה לדבר עם בעלה הנשיא על נושא שבעבר הבטיח לה לטפל בו: איסור גרימת סבל לבעלי חיים שנועדו לשחיטה, גם אם זה נעשה בשם דת זו או אחרת. "שתיקתו היא רעש השכחה,"! כותבת בארדו. חודשיים מאוחר יותר עונה לה ברוני במכתב, המודפס על נייר המכתבים שלה, כי היא יכולה להתייחס לנושא רק כאזרחית אחת לאחרת. בעיני ברוני, אמונה דתית חשובה יותר מסבל של בעלי חיים, אך היא מאמינה שיחול בקרוב שיפור בתנאי בעלי חיים שמיועדים לשחיטה, גם על ידי הכשרת צוות מיומן יותר.
- לדעתך, נוכחותה של קרלה ברוני בחייו של סרקוזי לא השפיעה עליו בכלל?
"היא זמרת טובה שרוצה להיות שחקנית קולנוע." כמו תיק ה"בירקין" האייקוני של הרמס, על שם ג'יין בירקין, שנחשב לאחד מהתיקים היקרים בעולם ומחירו עשוי להאמיר ל-20 אלף יורו ואף למעלה מכך, בחודשים האחרונים גם לבארדו יש תיק על שמה. אחרי השחקנית איזבל אדג'ני, שהובילה את הקמפיין בשנתיים האחרונות, חברת היוקרה LANCEL משתמשת בדמותה של בארדו כדי לקדם את עצמה. מדובר בצילומים משנות העשרים של בארדו, שמכסים את חלונות הראווה של בוטיק הדגל של החברה בשאנז אליזה.
LANCEL - היא חברה לייצור תיקי יד ותיקי נסיעות מעור. איך זה מסתדר עם האהבה לבעלי חיים?
"הסכמתי לתת את שמי לתיק מבית LANCEL בתנאים מאוד מוגדרים, לפיהם לא ישתמשו בתהליך הייצור בשום מוצר שעשוי מבעלי חיים. גם השימוש בצבעים כימיים אסור, כך שצבעי התיק עשויים מפירות וירקות. זה התיק ה'ירוק' הראשון שנמכר על ידי חברת יוקרה. רציתי להראות שאפשר לעשות משהו יפה ויוקרתי בלי עור, פרווה או מוצר כימי, ואני מקווה מאוד שעוד בתי אופנה גדולים ויוקרתיים יפתחו במסורת כזאת."
- אמרת כבר כמעט הכל בנושא בעלי החיים. התחושה היא שאת מתייחסת אליהם כאילו היו בני אדם.
"חייבים ללחום כדי לחנך לכך שנגרום לבעלי החיים פחות סבל. כולם חייבים להתייחס אליהם כמו ליצורים חיים, רגישים. חייבים להפסיק את ההרס, את הסבל. חייבים להפסיק להרוויח על גבם בייבוא וייצוא של העורות והפרוות שלהם. לדעתי, חייבים גם להפסיק לצרוך את בשרם כמזון בשם הדתות שלנו. אני אשה מאמינה מאוד, ואני לא חושבת שיש אלוהים שדרש מהעם שלו להקריב לו בעלי חיים תוך כדי עינויים."
- אמרת בעבר: "הייתי מאוד מאושרת, מאוד עשירה, מאוד מוחנפת, מאוד מפורסמת ומאוד עצובה." היום, כשאת מבינה עד כמה העולם עדיין רואה אותך כרלוונטית, את פחות עצובה?
"אני עדיין עצובה מאוד, כי אני חשה בכל יום על בשרי את סבל בעלי החיים. היום אני מרגישה חסרת אונים וחסרת ויכולת."
- היום, במבט לאחור, היית עושה דברים אחרת?
"לא. הייתי עושה הכל אותו הדבר. אני עושה את כל שביכולתי לעשות. אני עושה את המקסימום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם