לא על הגולדסטאר לבדה: בירות ישראליות חדשות עשו פסטיבל
עד מתי נחיה בבועת הבירה שלנו ונזמין רק "גולדסטאר או טובורג" כי זה מה שיש? מתברר שלא לנצח. שני שחם ביקרה בסופ"ש בפסטיבל הבירה בעמק חפר וחזרה עם תובנות שמעלות קצף
פסטיבל הבירה שמתקיים זו הפעם ה-11 בקיבוץ מעברות הוא בהחלט סימן של סתיו מבטיח – על אף שהסתיו הישראלי הוא המצאה (מתי בפעם האחרונה ראיתם עץ מנשיר עלים כתומים?). "רנסאנס המבשלות פה, והוא כאן כדי להישאר", אמר לי אחד ממארגני האירוע. איכשהו נראה לי הגיוני שהצבע הצהוב שמנסה לתת את אותותיו על הבוגנוויליה והאיקליפטוס, נותן אותותיו על החיטה המעובדת, הבשלה יותר מתמיד.
כבר עיכלנו שאין ספור היקבים בארץ אינם נופלים באיכותם על יקבי העולם. אך עם בירה, אנו סגורים יותר, נהנתנים פחות – גולדסטאר או טובורג. משתגעים ונהנים מלף בראון או מגינס. לא כל כך פתוחים לשינויים. האם כך אנחנו? בבועתנו אנו חיים?
כך ברוב הנושאים הבוערים, אולם בשנים המאוד אחרונות צצות פנינים מבושמות – מנגב ועד גולן, מבשרות על שעתיד לקרות, בועטות ועוקצות את החיך הישראלי הקונבנציונאלי, הטרוד, השמרני. לפתע הפכה הבירה למנת חלקם של אלה שמאסו בבירת משחקי כדורגל, פאבים שכונתיים או קנייה סתמית בפיצוצייה הקרובה.
הבירה הופכת פלצנית. שופכת עצמה מהברזים הקיימים אל הפסטיבלים המנבאים להיות המוניים. בדוכנים הארעיים של הפסטיבל שארגנה חברת beer master – "חברה שהוקמה במטרה להגשים חזון של תרבות בירה מפותחת בישראל", בשיתוף עם "בית היין" שנתן בית לאירוע, ביקשתי בירה בלי קצף. (איזה אסון).
זה גורם לי לחשוב שמישהו עובד עליי – קצת בירה, הרבה קצף, והרגשת מחנק כאילו מישהו – ללא כוונה – מכר לי בועות של אוויר.
מתברר שכן. "הבירה אוהבת קצף", אמרו לי בדוכן אחר. "הבירה לא אוהבת חמצן והקצף שומר עליה מנזקיו" (כך מתברר: החמצן שאנו נושמים הוא לא תמיד לטובתנו או לטובת זולתנו הבועתית). "יותר מזה", הוא התרגש, "הריח של הבירה נמצא בקצף – ולכן הקצף הוא הכי טוב, תזכרי את זה", הוא מתריע בי.
כן, אני אוהבת בירה. אבל סיפורי הסבתא שמוכרים לי כבר שנים על הבעבוע החיידקי היוקד בחביות גרמו לי לסלוד מקצף מיותר. והמבשלות הביתיות סיפקו את ההנאה המתבקשת גם ללא הקצף הלבן המתיימר. כרטיס כניסה לפסטיבל בסך שלושים שקלים, שזיכה גם השתתפות בהגרלה, מילא את ציפיותיי מצהרי שישי לא מחייבים – טעימות, ומבשלות, ונוף כפרי ומוסיקת מאיר אריאל שנולד והתחנך לא רחוק משם.
בין הברזים הבולטים ניתן היה למצוא את מבשלות "סט. ברנרדוס", "בזלת", "נגב", "מבשלת רונן" ו"סלרה". מאות אנשים, מכל הארץ, הגיעו לאירוע שהתקיים משך יומיים, ישבו על כסאות מוגבהים סביב שולחנות עץ דמויי חביות, נתנו את נפשם לנפלאות הבירה שאינם מכירים, מעזים וטועמים, מתפלאים מתוצרת הארץ, מבטיחים לעצמם שבפעם הבאה שיזמינו בירה היא תהיה מיוחדת ועוקצנית, מיוצרת כמה מייל בודדים מהפאב השכונתי.
אבל כשיתיישבו בעתיד על כסא בר אפלולי, סביר שיזמינו גולדסטאר – כי אין אחר, וכי אין, לצערי, אופציה להזמין אחר. אז זהו, שיש, הוא פשוט עדיין בחיתוליו, מתגבר על דעות קדומות וטעם שנרכש כבר, מפלס את דרכו בינות המחשבה המקובעת והטעם שנטמע בלשון.
בתום אחר צהריים שכזה, בו – לראשונה – חיכיתי בתור לשירותים אחרי שורה של גברים ולא של נשים, ואחרי הסתייגויות שהיו – ונפתרו – אני מקווה שנהיה חכמים יותר, וקצת פחות מרובעים, לקבל את הטעמים הנפלאים שמזמנים לנו אדמתנו, והאנשים הנפלאים שיודעים לנצל את תפוקתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם