עם ימימה בדרכים: אפטוביצר מנווט בשבילי צרפת עם ימימה אביטל
יואב אפטוביצר וזאת שלצדו מנווטים בכבישי דרום צרפת ומגלים למה התכוונה ימימה אביטל כשאמרה "צורה", מהי "הצטדקות" ומתי מתחיל מחוג המכונית הפנימית לנוע לכיוון האדום. טור חדש
מכל העולם מגיעים לכאן לבבות אנושיים כדי למצוא מנוחה. הכול כאן ירוק יותר, המים בשפע, אבל נפש האדם לעולם נאבקת על מקומה. מה גורם לנו להיות פגיעים כל כך? מדוע אנחנו נאבקים במה שמגלה לנו המציאות על עצמנו? במי שאנחנו ובאחרים? מה יכול לעזור לנו להגיע למנוחה?
הטבע האמיתי שלנו הוא טבע של שמחה ומנוחה, אומרת ימימה. כשאנחנו מזהים שאנחנו במאבק, סימן שאנחנו לא נמצאים באיזון. נוכל להתייחס לכך כמו למד טמפרטורת המים ברכב. כשהמחוג מתחיל לנוע מעבר לקו האמצע ומתקרב אל האזור האדום, סימן שיצאנו מאיזון. צריך להאט או לעצור, ולבדוק מה מתרחש.
בהתחלה אולי נבחין רק בכך שהמחוג מתקרב לאזור האדום. נתעורר ונראה שאנחנו שרויים במאבק רק משהוא בולט על פני השטח - בריב עם בן זוג, במאבק מול שכנים וכיוצא בזה. בהמשך, נתחיל להיות ערים גם לתזוזות עדינות יותר של המחוג. נוכל לזהות למשל שבקשה, לכאורה תמימה, שהפננו לבת הזוג, נאמרה בטון מתלונן שיש בו קורטוב של מאבק. נוכל גם לזהות מאבקים פנימיים שמעידים, כקצה הקרחון, על סתירות פנימיות בתוכנו. הרגישות המתפתחת הזו תעזור לנו להביא את "כלי הרכב" שלנו לתיקון, הרבה לפני שנשרף המנוע.
נסיעה בת עשר שעות מעל כבישים מפותלים, דרך הרי הפירנאים ועד דרום צרפת, יכולה להיות מתישה ביותר. הריכוז המתמיד בכבישים הלא מוכרים והניסיון להסיק מהשלטים הקטנים שבצדי הדרכים היכן אנחנו נמצאים ולאן ממשיכים, מקלף ממך בהדרגה את תחושת הנחת. קצות העצבים נחשפים, ואתה צפוי במהירה להיאבק בזו שיושבת לצדך.
הערות על הנהיגה שבדרך כלל היו חולפות בקלילות, חודרות הישר אל לב הפגיעות. "לא מעריכים את המאמץ שאני עושה", אתה חושב, "לא סומכים עליי", "לא רואים אותי", "מתקיפים אותי". תבחרו לכם אחת מהמחשבות האלו - או את כולן. כשאנחנו לא בטוחים בעצמנו, כל השדים יכולים לצאת החוצה. ימימה קוראת לשדים האלו "צורות". למה צורות? משום שהן כמו ציור שצויר במשך שנים בתוכנו.
בכל פעם שאנחנו חווים אירוע מסוג מסוים, התגובה שלנו תלבש את אותה צורה. יש מי שהצורה שלהם, במקרה של פגיעות, תהיה להסתגר ולהתכנס בתוך עצמם. אצל אחרים, הצורה תהיה התפרצות של כעס. כך או כך, כשאנחנו מכנים את הדבר הזה שיוצא מאיתנו "צורה", אנחנו פותחים פתח לשינוי. כשאנחנו אומרים "צורה", אנחנו גם אומרים שבעצם זו לא המהות שלנו. זהו רק מלבוש חיצוני שנרקם במשך שנים, כתוצאה מחוויות חיים שעברנו. לבוש שהתאים בזמנו כדי לשרוד, אבל לבוש אפשר להחליף.
גשם
הצפייה והזיהוי הם הכלים הראשונים שאנחנו מפתחים בלימודי ימימה. צפייה פירושה שאנחנו ערים וצופים במתרחש במידת מרחק מספקת, שמאפשרת לנו לזהות צורות תגובה שמזיקות לנו. הצפייה אפשרה לי, למשל, לזהות את "התגובה הקופצת" ואת מה שמתלווה אליה: גרון חנוק וגוף שהתכווץ לעמדת מגננה. אני מבחין במחוג במד המאבק, שמתחיל להתקדם לעבר התחום האדום. השקט הפנימי הופר, ואני מרגיש צורך להצטדק על הנהיגה שלי.
זו היתה רק הערה קטנה על הנהיגה. ומה קורה לנו בחיים כשאנחנו מצטדקים שוב ושוב על עצם קיומנו? ההצטדקות היא אחד ממושגי המפתח הראשונים. כשהתחלתי ללמוד עם ימימה שיננתי את הקטע הבא בעל פה, והוא ליווה אותי שנים רבות:
"...מהבנה שכל פונה אינו לא אבא ולא אמא
אז תתנער ממאבקך בפני כל אחד
ואז אל תצטדק לקיומך
זאת אומרת אל תבקש מהשני רשות כדי להתקיים ותבקש רשות.
מה זאת אומרת?
אל תצטדק, תנוח על מקומך, תהלך בדרכך לשלום".
מתי אנחנו מצטדקים? למשל, כשאנחנו מסבירים באופן מופרז את עצמנו, כדי שהשני יאשר לנו את מה שעשינו. כשאנחנו מצטדקים, אנחנו מזמינים את האחר לתת לנו אישור ורשות לנהוג כפי שנהגנו. מי שלומד, אומרת ימימה, "מבין כמה ההצטדקות מחסירה ממנו, כמה אינו מכבד את מקומו".
לא פלא שאנחנו נוהגים ככה. החיים בעולם הזה, כבר מהילדות המוקדמת, לימדו אותנו שאיננו יכולים להיות עצמנו בפשטות. כשקפצנו בשמחה על הספות בסלון ההורים, אמרו לנו לא להשתולל, כשבכינו אמרו לנו להפסיק לבכות, כשהתרגשנו אמרו לנו להיות רציונלים. צעד אחר צעד למדנו להיות ילדים טובים, זאת אומרת אנשים המתאימים עצמם לרצון האחרים.
מה שאנחנו קוראים לו היום "אני", הוא גרסה חיוורת ומצונזרת של הכוחות שלנו, המבוססת על פחד - כפי שאומרת הסופרת מריאן ויליאמסון, שדבריה צוטטו בנאום ההכתרה של נלסון מנדלה:
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור... אנחנו שואלים את עצמנו, איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות?... אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו... כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח, אנחנו מעניקים, בלי דעת, רשות לאחרים לעשות כמונו".
מה יכול לעזור לנו להפסיק לצמצם את עצמנו, או במילותיה של ימימה "להחסיר" מעצמנו? זוהי ההבנה - לא האינטלקטואלית, אלא זו שאנו מאמצים לפנימיותנו וחווים את כל השלכותיה בתוך חיינו - שיכולה לשחרר אותנו מן הצורך להצטמצם ובעקבותיו להצטדק. אנחנו מבינים שהצמצום נולד מתוך השלכת ההתייחסות שלנו לאנשים אותם אנו פוגשים בחיינו, כאילו היו אבא ואמא.
הדרך לשחרור עוברת דרך הפרידה מההזדהות שלנו עם דמות הילד בתוכנו, וגדילה אל המקום של הבוגר הלומד מהחיים. אם כל מי שאנחנו פוגשים אינו אבא ולא אמא, אנחנו יכולים לבסס יחסים שוויוניים עם העולם. וכשאנו מפסיקים לבקש רשות, פוסק גם המאבק. אפשר לנוח במקום שלנו שאינו זקוק לאישור, אפילו לא ממלך צרפת.
קיומנו אינו תלוי באיש, ובשורש קיומנו גם איננו שונים מאיש. בכולנו אותה אנושיות שמבקשת אהבה ושלום. אנחנו יכולים להלך בדרכנו האישית והמיוחדת, בלי הסתרה ובלי בקשת רשות לקיומנו. אין כמו מילותיה של המשוררת האמריקאית הנפלאה מרי אוליבר בשירה "אווזי הבר", כדי לסכם את הדברים: "אינך צריך להיות טוב. אינך צריך לזחול על ברכיך בחרטה מאה מיילים במדבר. אתה רק צריך לאפשר לחיה הרכה של גופך לאהוב את מה שהיא אוהבת".
לאתר הבית של יואב אפטוביצר. ללימודי ימימה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם