ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

מר שמח: קווים לדמותה של השמחה שאינה תלויה בדבר

אני חושב שקראתי לזה בהתחלה שמחה דוממת, או אהבה דוממת. זה היה נופל עליי פתאום, ללא הכנה או הקשר. אורי יריב מקדיש שנים ארוכות לכדור פינג פונג, ופוגש לבסוף שמחה שאינה תלויה

כל שמחה התלויה בדבר, בטל הדבר, בטלה השמחה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם (עיבוד של ציטוט ממסכת אבות ה',ט'ו)

מצווה גדולה להיות בשמחה כל הזמן, והיום, שמחת תורה, זוהי מצווה כפולה. במבט ראשון זה נראה קצת תמוה שדווקא השמחה היא מצווה, כי הרי היא נראית לפעמים כדבר מה גשמי, כמעט נהנתני, לא בדיוק רוחני. אבל אסכולות רוחניות שונות מצדיקות, ואומרות שמצווה להיות בשמחה מכיוון ששמחה אמיתית היא נקודת ההשקה בין הגשמי לרוחני.

השמחה היא סימן שדבר מה הושלם. כשלומדים נושא מתוך חובה, גם אם יודעים אותו לפרטיו הוא עדיין לא שלם. אבל כשלומדים מתוך שמחה ניתן להשלים את ההבנה של הנושא. ילד שמכריחים אותו לנגן על כינור, גם אם הטכניקה שלו תהיה טובה וגם אם הוא יתאמן על מנת לרצות את הוריו, לעולם לא יהיה נגן מוכשר עד שהנגינה לא תעניק לו שמחה. כל דבר טוב שהושלם יוצר בתורו שמחה: אפילו משוואה מתמטית שבאה לידי פיתרון ואיזון שלם עשויה להעניק שמחה.

התרגול הרוחני מתחיל דווקא בעצב, בסבל, בהקרבה ובמאמץ ובנשיאת העול של מלכות שמיים. השרירים המכווצים כואבים בתרגול היוגה, העצמות כואבות מהישיבה במדיטציה, קשה לקום בבוקר להתפלל, והכי קשה ומתסכל לוותר על ההרגלים שאנחנו נדרשים לוותר עליהם למען הצעידה בדרך הרוחנית. מה עוד, שבשלבים הראשונים שלה הדברים שפעם שימחו אותנו אינם, ואילו השמחה החדשה מאחרת להגיע והיא עדיין בגדר זרע דומם באדמה.

הרבה אנשים עוצרים בשלב הראשון הזה, שנראה ומרגיש עוד יותר גרוע מהמצב שהיה לפני תחילת התרגול הרוחני. בשבילי, החודשים הראשונים בתרגול היוגה בהודו היו מאוד מאתגרים. המעבר מחיי בליינות ריקים לחיי רוח היה פתאומי וחד, והיו לא מעט רגעים שבהם הרגשתי פשוט רע, ולחלוטין לא מאוזן. השמחה שהיוגה הייתה אמורה להעניק נראתה לי, לעתים, כהבטחת סרק שלא תתממש לעולם, בעוד ההנאות שעסקתי בהן קודם לכן פתאום הפכו אסורות, או שנראו עכשיו תפלות וחסרות תוכן. העניין היה בכך שדווקא בעזרת ההנאות האסורות וחסרות התוכן נהגתי לשחרר קצת לחץ, ועכשיו הוא נצבר ונצבר. עד שעמדתי להישבר.

מה שהחזיק אותי ברגעים הקשים הללו הייתה איזו תחושה פנימית שנמאס לי לסבול. לא רק את הסבל שאני חש עכשיו: נמאס לסבול בכלל. לא יכולתי לקבל עוד את העובדה שהשמחה שלי תלויה באנשים אחרים, במיוחד בבנות המין היפה. רציתי להיות חופשי מהתלות, רציתי להיות אדון לשמחה שלי, והחלטתי לתת ליוגה צ'אנס לקחת אותי לשם.

אבל החודשים עברו והצ'אנס שנתתי ליוגה נגמר. זה פשוט לא עבד. השקעתי, הקרבתי, תרגלתי ולא קרה כמעט דבר. ואז, באיזשהו שלב פשוט נשברתי. לא יכולתי לשאת יותר את המאמץ, והחלטתי שאני עוזב את הדרך הרוחנית המתסכלת ונוסע לטייל באוסטרליה. אבל דווקא אז משהו קרה בפנים. הזרע הרוחני שנשתל בי ושאותו טיפחתי עד אז, החליט דווקא עכשיו לנבוט, ואז, בתוך הייאוש והלחץ, הופיעו לפתע שלווה ושמחה מסוג אחר. לאחר חודשים של מאמצים עקרים, יום ולילה של מדיטציה, יוגה ורצינות תהומית, כמעט אבסורדית, פתאום, משום מקום, משהו באמת קרה.
 
אני חושב שקראתי לזה בהתחלה שמחה דוממת, או אהבה דוממת. זה היה נופל עליי לאו דווקא בזמן התרגול, אלא יותר כשהייתי במסעדות ובבתי קפה ברישיקש או בפונה. אני חושב שהייתי לחוץ ומיליטנטי מדי בזמן התרגול, וזה לא אפשר לשמחה להיכנס. אבל אחרי שהייתי מסיים את תרגול היוגה של הבוקר ויושב באיזו מסעדה, הייתי נרגע ומעכל את היוגה והמדיטציה והשובל שהשתרך מהתרגול שלהן היה ממלא אותי.

זה נראה קצת מוזר מבחוץ, כי הייתי

יושב, זקוף ודומם, דקות ארוכות או אפילו חצי שעה. לפעמים לא זזתי גם אחרי שהאוכל הגיע והתקרר. התחושה הפנימית הייתה כל כך מושלמת, שלא רציתי להזיז אצבע. כמו פרח שמקבל טיפות טל הייתי יושב שקט ונותן לשמחה להציף אותי. המזל שלי שזה היה בהודו, ואנשים לא זיהו את ההתנהגות שלי כדבר מה מוזר מדי. במדינות אחרות הייתי מן הסתם נאלץ לרסן את ההבעה הפומבית של אותה שמחה דוממת.

ביוגה אומרים שהנשמה עצמה היא שמחה דוממת, שהעצמי העליון הנקרא "אטמאן" הוא שמחה טהורה. הם אומרים שלא זו בלבד שהנשמה שמחה, אלא שהיא בעצמה שימחה. העצמי העליון, אטמאן, משתקף בנשמה ונותן לה חיים ושמחה. לעצמי ולנשמה יש ביוגה שלושה מאפיינים: אמת טהורה (הכוונה כאן היא גם לקיום טהור או הוויה טהורה), תודעה טהורה ושמחה טהורה. בסנסקריט הם נקראים "סאט-צ'יט-אננדה".

ברובד המהותי, שלושת אלו מתאחדים לאחד. התודעה מאוחדת עם ההוויה, וזאת מאוחדת עם השמחה. זאת אומרת שכאשר אנחנו מודעים לקיום בצורה טהורה, כלומר בלי שום מושג שכלי וללא כל הסחות דעת, שם נמצאת השמחה. במנזרי הזן נוהגים להביט בקיר לבן, אבל רק כאשר הם מודעים לקיר בצורה טהורה, ללא שמץ של שעמום, ללא כל אספקט שכלי או מילולי, הקיר הזה הופך בשבילם לשמחה. התודעה הטהורה שמביטה בקיר התאחדה עם הקיום הטהור שלו, והתוצאה הבלתי נמנעת היא הופעתה של שמחה טהורה, שהרי המהות של שלושת אלו היא אחת.

אני ניסיתי את הקיר הלבן ולא התחברתי אליו. אני התחברתי לכדור פינג פונג. ביוגה יש תרגיל מדיטציה פשוט ומיוחד, שבו מתרכזים בצורה בלעדית באובייקט אחד. במקרה שלי זה היה כדור פינג פונג, כתום או לבן. הייתי מביט ומתרכז בו, ואז עוצם את עיניי ומדמיין בעיניי רוחי את תמונת הכדור.

הרומן עם הכדור התחיל בערך שנתיים אחרי המפגשים הראשונים עם השמחה הדוממת. הייתי קם מדי בוקר בחמש, חמש חצי, עושה מקלחת קרה, כמה תרגילי נשימות ואז הייתי מתבונן בכדור במשך 45 דקות בכל פעם. אחרי פחות או יותר חצי שנה של תרגול מתמשך, הריכוז השתפר מעט ויכולתי לדמיין ולאחוז בצורתו של הכדור בעיניי רוחי למשך זמן רב יותר. כל המשאבים המנטליים שלי הופנו לכדור, ורבים ממנגנוני החשיבה הרגילה קרסו מכוח הריכוז.

היעדר החשיבה הרגילה, כשהוא מלווה בערנות של הריכוז, הולידו יחדיו שלווה שקשה לתאר, ואיתה שמחה גדולה ואפילו ניצוצות של אהבה. עכשיו זה קצת מצחיק להיזכר כמה אושר הכדור הקטן הזה העניק לי. הריכוז שחרר אותי מעצמי, והביא הבלחות קצרות של שמחה טהורה, שלא היה לה אובייקט מוגדר.

מנגד, האובייקטים המוגדרים של חיי שהיו בשבילי מקור של שמחה, והכוונה היא במיוחד לחברתי האהובה, קיבלו בהדרגה מקום אחר בחיי. נעשיתי קצת פחות תלוי בה ובשאר האנשים כמקורות לשמחה. היה לי פחות ופחות צורך בהם, ויותר ויותר מה לתת. זה מעניין שדווקא כשהצורך באנשים אהובים מצטמצם, ככה אפשר לדאוג להם יותר; כשהעיסוק בצרכים הרגשיים האישיים פוחת, יש יותר מרחב ויכולת להבחין בצרכים הרגשיים של האחר. גם היכולת לעודד ולשמח את הזולת מתרחבת, כי החיבור הפנימי לאושר רחב יותר.

המשכתי להביט בכדור ארבע או חמש שנים נוספות, ולאט לאט רגעי השמחה הפכו נגישים גם מחוץ למדיטציה. השמחה הייתה בשבילי כדלת שנפתחת ליופי ולאהבה. הייתי מוצא את המקום המאושר בפנים, ואז מביט ביופי של הטבע או בקווי הפנים של האישה שאני אוהב: השילוב של שקט פנימי ואושר אפשרו לי לטעום את היופי החיצוני כאילו נמצא כבר בתוך תוכי.

יחד עם זאת, חשוב לדייק ולומר שאין זיקוקי דינור גדולים בשמחה הרוחנית, אין גם סיפוק אגואיסטי רב, אין בטחון אם השמחה תמשיך או תיעלם ואין תחושות גאווה או הישג בשמחה הזאת. דווקא היעדר הצורך להחזיק את השמחה, דווקא היעדר תחושה לפיה זו שמחה "שלי" והיא מתרחשת בזכותי, דווקא אלו מגבירים את השמחה והופכים אותה מכזאת שיש לה סיבה והיא תלויה בדבר, לשמחה בלתי תלויה ונטולת  סיבה.

זוהי מצווה גדולה להיות בשמחה, מצווה כפולה לשמוח בשמחת תורה, ומצווה כפולה ומכופלת להיות בשמחה שאינה תלויה בדבר. שמחה כזאת אין עליה בעלות אישית, והיא מפיגה את תחושת החשיבות העצמית ומראה לנו שככל שאנחנו קטנים יותר, כך גדולה יותר השמחה. ובתוך המקום הקטן קטן בפנים, נותר לנו רק להכיר תודה אינטימית ונוגעת ללב למקור השמחה, שמעניק אותה בכזו נדיבות ומבלי לדרוש בתמורה דבר.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

אורי יריב

תלמיד בפדרציה הבינלאומית אטמן שברומניה

לכל הטורים של אורי יריב