פשוט יותר מדי: אנדרו כהן מספר על אהבה
לפתע נפתחו לרווחה דלתות התפישה ואיבדתי כל תחושה של גבולות. המודעוּת שלי הלכה והתרחבה, ועד מהרה מצאתי את עצמי טובע באוקיינוס אינסופי של אהבה. חלק שני מתוך שלושה
רק תובנה והתגלות מיסטית יכולה לגלות את הממד המוחלט, הלא יחסי, של המציאות. כולנו שמענו את ההצהרה רבת העוצמה, "אלוהים הוא אהבה". אבל מה מובנה של ההצהרה הזו? שתי ההתגלויות שהיו לי לגבי התשובה לשאלה הזו שינו את חיי לעד. הראשונה הייתה חוויה ספונטנית של זה שנקרא באופן מסורתי "תודעה קוסמית", והיא התרחשה בהיותי בן 16. השנייה התרחשה שלושה שבועות אחרי שפגשתי את הגורו שלי, כשהייתי בן 30.
אין לי מושג מה הצית את התגלית הראשונה שלי, אבל אני זוכר שבאותה עת הטיל עלינו המורה שלי בבית הספר לקרוא את ספרו של וויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה". אני זוכר גם שראיתי באותו זמן סרט על בודהיזם, שבאחת הסצנות המרשימות שבו, שהתרחשה היכן שהוא בדרום מזרח אסיה, השתחוו מאות נזירים בפני פסל עצום של הבודהה. בשום אופן לא יכולתי להבין למה כרעו אנשים אלה ברך מול פסל עשוי מאבן. הייתי המום. אבל עד מהרה עמדתי לגלות את זה שהיה מקור ההשראה לביטויי הכניעה שלהם.
זה קרה בשעת לילה מאוחרת מאוד, בזמן שיחה עם אמי בנושא כלשהו שאינני זוכר מהו. איך לתאר את הבלתי ניתן לתיאור? לפתע, ללא סיבה נראית לעין, נפתחו לרווחה דלתות התפישה ואיבדתי כל תחושה של גבולות. חוויית המודעוּת שלי הלכה והתרחבה במידה כזו שמצאתי את עצמי עד מהרה טובע באוקיינוס אינסופי של אהבה ואושר, שנראו מוחלטים באופיים. לא יכולתי לראות שם התחלה או סוף. זה היה כאילו היקום כולו וכל אשר מעבר לו התעורר לעצמו בהרף עין; חוויתי שאיני נבדל כלל מקרקע התודעה, שאפשרה לצפות בנשגבות של זה שהייתי עד לו.
היה זה כאילו הטבע האינסופי של התהליך היצירתי כבר היה מודע לעצמו, ואני התעוררתי לפתע לממד הזה של המציאות. במצב הנשגב הזה, מרכזה של ההכרה הזו התרחב לכל הכיוונים. המרכז היה בכל מקום שבו הייתי אני ובאופן פרדוכסלי, הוא היה בו זמנית בכל מקום אחר. חשתי יראה ופליאה לנוכח ההוד של התגלית הפנורמית הזו, שהשתלטה על גופי והכניעה אותי. היה זה כאילו עצם טבעו של זה שאנחנו מהווים ברמה העמוקה ביותר גדול מכדי שבן אדם יוכל להכילו. זה היה פשוט יותר מדי, במיוחד האקסטזה שהכול היה רווי בה - שהייתה עמוקה מנשוא.
דמעות זלגו על לחיי, אבל
כולנו נמצאים תמיד באותו מקום, ללא קשר למקום שאליו אנחנו הולכים או לפעולות שאנחנו מבצעים. המתנה המשמעותית ביותר שקיבלתי מאותו ביקור בלתי צפוי מהממד הלא ידוע, הייתה ההכרה הבהירה והמוחשית שבתוך התהליך הזה מובנית אינטליגנציה מופלאה, אשר, כפי הנראה, מודעת לעצמה. האהבה והאקסטזה שגעשו דרכי הרגישו כמו כאב כי היה קשה לשאתם. תחת משקל עוצמתי כזה בדרך כלל אנו מרגישים שאנו על סף מוות.
לקראת סוף ההתגלות הזו, לפחות מהפרספקטיבה הפגומה של זיכרון, נראה היה כאילו קיבלתי מסר. המסר היה פשוט ולא מתפשר: "אם תקדיש את חייך לי ואך ורק לי, לא יהיה לך מפני מה לפחד; אבל אם לא..."
בגיל 22 נעניתי למסר הזה מן הלא נודע, והתחלתי לעסוק כמעט אך ורק בחיפוש רוחני. שמונה שנים מאוחר יותר, לאחר שהות של כשנתיים וחצי בהודו, פגשתי את הגורו שלי, ה.וו.ל. פונג'ה, שהיה תלמידו של רמאנה מהארשיהדגול. שהיתי במחיצתו שלושה שבועות קסומים בלקנאו שבצפון הודו. בוקר וערב הייתי הולך לביתו, שם היינו מדברים, אוכלים, מטיילים או פשוט יושבים יחדיו בשתיקה. בפרק הזמן הזה חוויתי חוויות עמוקות והתעוררו בי תובנות רבות. לעתים הפך העולם כולו להיות שקוף בדרכים שהיו ממש מהפנטות. למרות זאת, לא השתכנעתי שאכן התרחש שינוי עמוק בלב הווייתי. זמן קצר לפני שעזבתי אותו כדי לחזור לניו דלהי הוא הכריז בביטחון מלא, שעכשיו "הולך לקרות משהו עצום."
התחלתי להכיר באמת שבדבריו כשהתיישבתי ברכבת וחיכיתי שהיא תצא לדרך. עיני נעצמו לפתע ונמשכתי פנימה על ידי נוכחות אנרגטית שמשכה אותי אל עצמה. במשך השבועות ששהיתי במחיצת המורה שלי הפסקתי לעסוק במדיטציה, אבל כעת מדיטציה השתלטה עליי. מאז השתנו חיי בתכלית.
זמן קצר אחרי שהגעתי לניו דלהי, נפגשתי עם בחורה ישראלית איתה התיידדתי כמה חודשים קודם לכן. תוך שניות מצאתי את עצמי מתאר בפניה, בלהט שכאילו אי אפשר היה לשלוט בו, את השבועות האחרונים של חיי. הייתי המום לגלות שכעבור מספר דקות, היא הייתה שיכורה כמוני מנוכחות רבת עוצמה שהחלה לנבוע ממני. עד מהרה היא חוותה תודעה שמעבר לזמן, כמו הסאטורי של תורת הזן, והכירה באופי האשלייתי של החיים והמוות כשם שאני חוויתי לרגלי המאסטר. היא החלה לצחוק ללא שליטה. תהיתי איך זה קרה. אירועים דומים התרחשו בכל פעם שדיברתי עם מישהו על מה שגאה בתוכי.
במשך הימים הבודדים האלה הרפית מאחיזתי בעברי והשארתי אותו מאחור, ללא תנאי. בוקר אחד, כשהתעוררתי ופקחתי את עיני, ראיתי מים רבים גועשים ומתפתלים כלפי מטה ויוצרים מערבולת. ידעתי שחיי, חייו של אנדרו, כבר לא היו שלי. היה זה כאילו "תוכניותיו" של אנדרו התפרקו ונבלעו אל תוך המערבולת. עכשיו לא ידעתי עוד מה יביא העתיד בכנפיו. באותו רגע, ראיתי ושמעתי את עצמי אומר בקול רם וכאילו ממרחק: "אני מוסר את חיי בידיך. עשה עמי כרצונך."
נדהמתי והופתעתי. שוב ושוב במשך השבועות האלה, ובשבועות שאחריהם הייתי מודע לנוכחות בלתי נראית, שברגע אחד נראתה כאילו היא נובעת ממקלעת השמש (הסרעפת) שלי, וברגע אחר נראתה כאילו היא עוקבת אחרי לכל מקום. חשתי שאני ממש נעכל, כמעט באופן פיזי, על ידי הנוכחות הזו, ולעתים זה נהיה עוצמתי כדי כך שהרגשתי שאם זה לא ייפסק, לא יישאר ממני דבר. החוויה שלי נעה כל הזמן בין אימה ובלבול לבין חדווה והתלהבות, לבין הטלת ספק אם היה בכל זה ממש.
אחרי ימים ספורים בניו-דלהי, עליתי על רכבת הלילה לבומביי כדי לבקר את אשתי לעתיד. במשך כל המסע הקשבתי בווקמן שלי, שוב ושוב, לשירו של סטיבי וונדר “I Just Called to Say I Love You” ("התקשרתי רק כדי לומר שאני אוהב אותך"). הסיבה שעשיתי זאת לא הייתה קשורה כלל לציפייה לראות את אהובתי, אלא שבכל פעם ששמעתי את האקורדים המתוקים והמושכים האלה מתחלפים, נבעו ממרכז הווייתי גלים של אקסטזה ועלו לפני השטח של הכרתי.
הוצפתי ברגשות, כשאני חווה סוג של אהבה אל-אישית, מוחלטת, שלא פגשתי מאז ההתגלות הרוחנית שלי בנעוריי. כשהגעתי לבומביי בת זוגתי אמרה שהיא יכלה לראות, כשהביטה לתוך עיני, שמשהו השתנה. אבל כל מה שרציתי לעשות זה להמשיך לשמוע את השיר הזה. וכשהשמעתי לה אותו, גם היא נסחפה לתוך אותו מצב אקסטטי שבו הייתי שרוי.
**
המשך – בשבוע הבא
לחלק הראשון
המאמר פורסם בבלוג של אנדרו כהן בחודש יוליהשנה. תרגום: יגאל מוריהלאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם