געגועים לאטצ'מנט: הרוחנו-אקטואליה של השבוע
את מצוות התשליך שלי ביצעתי ביום כיפור. אמנם לא ליד מקור מים, גם לא בטוח שהדברים שהושלכו היו דווקא חטאים ועוונות, אבל בכל מקרה, זאת הייתה חתיכת השלכה רצינית. שחר שילוח מאמצת את קונספט הארעיות ולומדת דבר או שניים על נוודות רגשית
תחושת ניקיון נעימה התפשטה בי ובבית לאחר שהחפצים פונו אל פחי האשפה והמיחזור. איזה כיף להיפטר מדברים שסתם תופסים מקום! העכבישים והזנבזיפים, שאיתם אני חיה במין סימביוזה כפויה, ייאלצו עכשיו להתאמץ יותר כדי למצוא אתרי בנייה לזולות החדשות שלהם.
בנקודה הזאת צריך להיזהר משני תרחישים סבירים שעלולים להתפתח: 1. מכיוון שריק הוא מצב של חוסר איזון בטבע, החללים המרוקנים ימשכו אליהם חפצים חדשים. האם המגירה שהתפנתה בארון הבגדים תוביל לקנייה מסיבית של גרביים? 2. תחושת הניקיון כה משכרת, שאולי אסחף ואזרוק עוד ועוד פריטים, ביניהם כאלו שדווקא אזדקק להם בעתיד. כבר בשלב זה יש לי חשש שבעימות הבא עם רשויות המס יהיו חסרות לי הוכחות כתובות.
פסטיבל הריקון הגדול התרחש, כאמור, ביום כיפור, שעל פי המסורת נהוג עם צאתו לתקוע את היתד הראשונה של הסוכה. חג סוכות נועד להזכיר לנו את תנאי המחייה הארעיים של בני ישראל בטרק האינסופי שלהם ממצרים לכאן. הנוודים-בעל-כורחם היו מנועים מצבירת חפצים בתקופת ההליכה במדבר, כדי שבין סוכה לסוכה, מאתר קמפינג אחד למשנהו, לא יהיה להם ולגמלים כבד מדי. תארו לעצמכם: 40 שנה בלי לאסוף, לקחת, להשיג, לשמור. שום איסוף קונכיות על החוף, שום עצירה לקניית גלביות בחנויות של הבדואים בסיני. אפילו מן הם לא יכלו לאגור.
שמונה ימים של ישיבה בסוכה יכולים להזכיר לנו את פיסת ההיסטוריה הזאת, אם באמת מניחים לסוכה להיות סוכה ולא סתם פרגולה שאליה מעבירים את הטלוויזיה, הלפטופ, המאוורר והקומקום החשמלי - או שנמלטים ממנה אל הבית הממוזג כשנהיה חם מדי. סוכה יכולה להיות אתר תרגול לא רע בכלל לאי-היצמדות (לאלה שהצטרפו אלינו רק עכשיו: היצמדות, הידועה בכינויה הלועזי אטצ'מנט, נחשבת בבודהיזם לרעל שפוגע בתודעה ומפריע לנו להיות מאושרים. אנו נוטים לבלבל בינה לבין אהבת חינם. אם יש לי היצמדות למישהו או משהו, אני אסבול כשהוא לא יהיה לידי, ואכלה זמן ואנרגיות מכל מיני סוגים בשביל להשיג אותו בלי לראות ממטר את מה שכבר נמצא לידי).
אז אם יש לנו אומץ לאתגר את ההיצמדות, נשב בסוכה עם מינימום חפצים, לא נימלט ממנה אל אזורי הנוחות (נוחות. אל הנוחיות אפשר) ונראה אילו חפצים מהחבילה שלנו מיותרים וסתם מכבידים עלינו: טלוויזיה? התא של השוקולד במקרר? השולחן בסלון שמרוב שלטים רחוקים אי אפשר להניח עליו כוס קפה או זוג רגליים?
מכיוון שנדרשות ממני כאן מטפורות
כולם יודעים שקנאה, כעס, בורות ואדישות, היצמדות ונקמנות הם רגשות מרעילים ומכבידים. בכל זאת רובנו ממשיכים לסחוב אותם מבית לבית. קשה מאוד להשליך את הרגשות האנושיים-גם-אם-מזיקים האלה אל ערימת הקומפוסט ולצפות שיצמח עליהם שיח העגבניות הבא, אבל לא זאת הסיבה היחידה לכך שהם עדיין חלק מהחבילה. סיבה נוספת לכך שהם שם היא הפחד שמא ויתור עליהם הוא למעשה ויתור על פיסה מהזהות שלנו. האם אמשיך להיות מי שאני אם אסלח, או חס וחלילה אחבב, את מי שהעליב אותי לפני עשר שנים ומאז משמש בתפקיד ההוא, שתמיד אומרים את שמו בלוויית כוסאמו עסיסי וטוב, ושאליו מנקזים את כל מחשבות הזדון שלא ימומשו לעולם? (יש לי מחשבות שליליות, אבל אני לא ממשפחת פשע)
אני בוחרת בגישת הפרה-פרה. אין סיכוי שב"תשליך" אחד אצליח להיפטר מהקנאה, הכעס, הנקמנות וכל היתר. בשלב ראשון אולי אגיד ביוש לאחת מהם, להיצמדות שלי אליהם, ואז מתישהו אגיע אל היתר, כי כל כלב בא יומו. מה שכן, לא בטוח שכדאי למהר במבצע הזה.
בסערת ההשלכה שסחפה אותי ביום כיפור הייתי קרובה לזריקה של דברים שאני לא אוהבת, אבל עדיין צריכה: ניירת להתחשבנות עם מס הכנסה. ההשלכה בטרם עת וללא שיקול דעת יכולה לתבוע מחיר. לפעמים, אגב, במקום לזרוק עדיף למחזר. ניירת מיותרת יכולה להפוך לניירות טיוטא למדפסת. מעניין אם אפשר להפוך קנאה לפרגון, היצמדות לאהבה וכעס למאבק למען צדק חברתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם