ראשי » סגנון » בית » משפחה וזוגיות

ההריון שלי: הגברים של מעריב מדברים מהרחם

כולם מדברים על החוויה של האישה כשבטנה תופחת, אבל מה עם הגבר שלצדה? מיטב הגברים של מעריב מגישים: "חוויית ההריון הפרטית שלי", עם צילומים מספרה החדש של ניצן חרמוני

כולם מדברים תמיד על ה"חוויה העל-חושית" של אישה מרגע שבטנה תופחת, אך בינתיים עובר הגבר שלצדה חוויה מסעירה לא פחות. קבלו את מיטב הגברים של מעריב כותבים  את חוויית ההריון הפרטית שלהם, לצד צילומים מתוך ספרה החדש של הצלמת ניצן חרמוני, "שקית הממתקים של אלוהים", המתעד את הריונן של נשות ישראל.

גזור ושמור
אסף שניידר

גזרתי את הבנים שלי מאמא שלהם. אין לי מושג עד כמה נפוץ המנהג. או אם זה בכלל מנהג. או סתם גחמה פרטית שלי. או הברקה נקודתית של בית החולים שבו באו השניים לעולם. אך כך יצא: פעמיים, לאחר שהתינוקות הבריאים, השלמים והמושלמים יצאו מרחם אימם, ביקשתי מהמיילדת להיות זה שמבצע את חיתוך חבל הטבור. ופעמיים הן הסכימו. הן יישרו עבורי את אותו כבל אספקה טבעי, לבן ומסולסל (ממרחק השנים הלא כל כך רבות, שנראות לי עתה כמו פרהיסטוריה רחוקה, אני מנסה להיזכר מה היה כתוב בספר המפורסם עם הגלגל על העטיפה: הוא מורכב משלושה צינורות, לא?) ואני אחזתי במספריים שלא שונים בהרבה ממספריים של גן ילדים - וחתכתי.

לא סיפרתי את זה ליותר מדי אנשים. והמעט שכן שמעו את וידוי הגזירה שלי, גברים ונשים כאחד, הגיבו באותה דרך בדיוק: עיוו את פרצופם ופלטו יבבת "אייוווו"! מזועזעת. רוצה לומר: איכס, יא מגעיל. מדברים איתך פה על נזר הבריאה, נס היצירה, פלאי הטבע. ואתה מדבר איתנו על אנטומיה, שלא לומר אינסטלציה.

לפעמים, כשאנחנו נזכרים בזה בבית, אמא שלהם אומרת: זה אתה, אתה ניתקת אותם ממני. אם לא היית גוזר, מבחינתי הם יכלו להישאר כך עד היום, להסתובב על פני האדמה כשהם נגררים מאחוריי קשורים בכבלים. מה רע? היא מתלוצצת. או לא. אני תמיד חושד שהיא בעצם אומרת: זה אתה, אתה הגזלן. גזרת אותם, גזלת אותם. די כבר איתך,

היא מרגיעה אותי, צוחקים איתך. פרנואיד.

גזרתי את הבנים שלי מאמא שלהם. כי בסך הכל רציתי לעשות שם משהו משמעותי בחדר הלידה. הרי מה כבר יש לנו לעשות. לא כואב לנו. לא לוחץ. אנחנו לא מתחננים לאפידורל. לא צורחים לשמיים. גם לא יושבים על כדור גומי גדול, או כורעים על מחצלת בסגנון הודי כי זה הטרנד עכשיו. וגם לא נשלחים לעשות חוקן, שלא נדע. רק נוכחים כמו משקיפים סקרנים בפרוצדורה ביולוגית מעניינת.

גזרתי את הבנים שלי מאמא שלהם. ובלי כוונה, מצאתי את עצמי משמש כנקודת המעבר מקודש הקודשים לאם כל החולין. המעבר בין הנס היומיומי הזה, הרגע הבלתי ניתן לתיאור (רגע שלמרבה התסכול, כמה שינסו לתאר אותו, כך הוא ייראה קלישאתי ונבוב) שבו התהליך הכי מסובך, עמוס בנקודות כשל פוטנציאליות ומועד לתקלות, מסתיים באדם קטן שיוצא מתוך אדם גדול - אל הרגע שבו נפלט אל פס הייצור הישראלי עוד אזרח מטורטר.

גזרתי את הבנים שלי מאמא שלהם, וגזרתי עליהם. כי מיד רצנו, אני והם, לשרשרת החיול. לבקו"ם חייהם. ושם בחנו אותם. נתנו להם ציון. שקלו, מדדו, רשמו, ארזו. תייגו בצמידים פלסטיים. ובעוד שהאמא מתאוששת מהנס הנשגב, אני הגוזר כבר רץ עם החבילה במסדרון ארוך, אפור וקודר. חותם על האזרח החדש. מפקיד אותו בתינוקייה. ממלא ניירת. ועוד ניירת. תחתום פה, פה ופה. חייל חדש בצבא הדמוגרפיה נוסף לסד"כ. באמת תודה לך, ושיהיה בהצלחה.

משחק, ילדים
אייל לוי

"אני לא יכול לטוס", הודעתי לעורך מדור הספורט. "אשתי צריכה ללדת". יש אנשים שהחיים שלהם תמיד יסתובבו ליד כסף, אחרים ליד אמנות, אני, איך שלא תהפכו, נופל ועומד על כדורגל.

לדעתי זה מחייב איזה תחקיר, מה בדיוק השתבש שם בדרך. תבינו, המשפחה שלי אף פעם לא הייתה בעניין. אם כדורגל זה פה, הם שם מעבר להרי החושך. כילד, כשכולם ישבו בשבת, ליד השולחן, לארוחת צהריים חגיגית, אני נצמדתי לטרנזיסטור, רועד מהתרגשות, עוד רגע יגיעו התוצאות הראשונות מהמגרשים. ואז איכשהו הפכתי לכתב ספורט, וכדורגל באמת הפך לשגרת חיים והנה רצו לשלוח אותי לאליפות אירופה, יוני 2000, ואני לא יכול, יש לי לידה על הראש.

עם המזל שלי והגורל הספורטיבי, הבן הבכור יצא בדיוק אחרי פאול. הצירים הראשונים של איריס היו דקה אחרי שפיגו, הפורטוגלי, צימק ל-2:1 במשחק מול אנגליה. עוד שקלתי לקשור את השרוכים לאט, אולי נצליח לגנוב זמן צפייה עד המחצית, אבל עם ילד ראשון לא מתעסקים. הפחד שאני אאלץ ליילד, גבר על הרצון לראות את אנגליה מנצחת.

יונתן לא יצא בשעות הקרובות, למעשה הוא היה תקוע בבטן של אשתי יום שלם. אם לא היה לכם ברור, אז הוא נולד בדיוק בזמן משחק. יוגוסלביה נגד סלובניה, הצגה ענקית, 3:3, כך לפחות סיפרו לי. אני, באותם רגעים, הייתי בחדר הלידה, שקוע בסיוע למיילד.

עם השניה דווקא חיכינו. שש שנים, 2006, לקחנו את הזמן באיזי. הנה מגיעות תוצאות הבדיקות, ספירת הימים ולא להאמין, יעל צריכה להיוולד בול, אבל בול, על טורניר גביע העולם. לא ברור וכלל לא מובן. אי אפשר חודשיים קודם, חודש אחרי? זה מונדיאל, לא צחוק. אולי בכל זאת נפלה טעות רצינית בחישוב, הרי כולנו בני אדם. אז הלכנו לפרופסור למתמטיקה מהרווארד, שחישב עם מחשבון מטיטניום ויצא אומנם גבולי, אבל האירוע צפוי להתרחש ממש בימיו האחרונים של הטורניר. קח כדור, תירגע.

יום לפני משחק הגמר הופיעו הצירים. טסנו לבית החולים. אם ירצה הרופא אנחנו תוך שעתיים אחרי, ולמחרת אני על הכורסה רואה את איטליה מול צרפת, בחברת טובי ידידיי. הצחקתם את הילדים שלי. תקועה. כמו הראשון, גם יעל כיוונה את עצמה בדיוק לזמן המשחק. כל החדרים ליד כבר ריקים. אין שום לידה בגמר, רק הבת שלי משחקת אותה בסטייל, נכנסת לספרי ההיסטוריה.

למזלי הייתה טלוויזיה בחדר, למזלי הרע המיילדת החליטה שמסיימים את התהליך בזמן שעל הדשא בועטים. אל תסתכל על המסך, תעזור. בדקה ה-82 של האירוע הנצפה בעולם, יעל נולדה. את צרפת, מפסידה בפנדלים, ראיתי כשהיא בוכה בפעם הראשונה בזרועותיי. אז מה, זה לא סיפור, זה לא מוזר? כדורגל שרודף אחריי.

חכו, עדיין לא נגמר. אמי נפטרה ב-30 במרץ 2005, כמה דקות לפני סיום המחצית הראשונה במשחק בין ישראל לצרפת, מוקדמות גביע העולם. האירוע הזה, בניגוד לרגעי האושר שתוארו כאן לפני, היה מאוד מאוד עצוב.

שלום רפי
אביעד פוהורילס

40 שנה אתה מתכונן ללידת הבכורה שלך, ומה שאתה לא עושה, מתגמד לעומת הבלתי צפוי. אני לא טיפוס שיילך לקורסים של הכנה ללידה, ולמזלי גם תמר לא כזאת. תמיד דגלתי בתורה שבעל פה, אינפורמציה   שעוברת מאב לבנו, מאם לבתה, מחברה לרעותה.

במשפחה שלנו יש גם מספיק רופאים, ביניהם גם אחת רופאת נשים, ככה שמנגנוני החרדה היו מרוסנים בלאו הכי, ברמת האדישות. הביקורים התקופתיים התנהלו בעצלתיים. טובי הרופאים בארץ זיהו תת משקל מסוים של העוברית, ושלחו אותנו לעוד בדיקות שוללות מרעין בישין. ככל שקרבה הלידה, כך תכפו הבדיקות. כולם עקבו בדאגה אחר הקטנה שלא ממש צומחת לה ברחם.

בשבוע ה-39 לא יכולנו לנסוע לבדיקה השגרתית, והסתפקנו בביקור במרפאה עירונית. הרופא לא היה וקיבלה אותנו אחות נמוכת קומה, ים של שיני זהב ועברית רצוצה, שעלתה לארץ חצי שנה קודם לכן מהקווקז, או כמו שאומרים - את אשר נגרונו, קרבאח. 

זה היה דו שיח של חרשים, אבל הגברת עשתה את העבודה. השכיבה, לחצה, בדקה סימני פתיחה, ספרה חצי זרת, עצרה נשימתה כשמדדה לחץ דם, הושיבה, הקימה, מוטטה את עצבינו ולבסוף שיחררה חיוך שכולו זהב ואמרה - הילדה חראשו. תירגעו, לא חירשות ולא בטיח. "חראשו" זה "בסדר" ברוסית. תת משקל?  "ילדה אוכלת טוב מאוד", הבהירה הגירסה הנשית והמהימנה יותר של הרנטגן. "שלוש קילו מאה, לכו הביתה. עוד יומיים לידה".

אחרי יומיים היתה באמת לידה. קמנו בבוקר עם צירים מדיום. חיכינו עוד שעה והוצאנו את המכונית מהחניון התת-קרקעי. מד הדלק שכב בנינוחות על הקו האדום, בתוספת ציור מהבהב בכתום של תחנת דלק. בדימיוני אני כבר רואה את עצמי מתראיין למחרת אצל רפי רשף, ומספר לו איך ביצעתי בעצמי את הלידה על רצפת החנייה, כשסביבי שכניי, מקיפים אותי ומציצים ברעייתי שתחיה שוכבת ברגליים פשוקות, ונאנקת מציריה.

לא סיפרתי לתמר מה מצב הדלק, ונכנסנו לרכב בדרכנו לשיבא. קצת לפני הרמזור של היציאה מהשכונה, האוטו נעצר. השארתי אותה ברכב צוחה ובוחקת, ורצתי להביא רכב חלופי. הראש חשב כבר על השכן ממול, שיספר מחר לרפי כיצד יילד את אשתי, ואז רצתי עוד יותר מהר.

שעה אחרי שהגענו לחדר לידה, נולדה הגברת. בניגוד לדעת גדולי המומחים, ובדעת מיעוט של האחות הקווקזית, ליהיא נולדה שלושה קילו ומאה גרם. שנה ותשעה חודשים אחר כך, בלידה השנייה, כשנועה הייתה בגודל של סיכה, פרופסור ירון צלאל בישר לנו שיש לה כליית פרסה, אבל חשב שעדיף לו יותר לבכות על מר גורלה של קבוצתו האהודה, מכבי ת"א. גיסתי עינת הבטיחה שתגיע בזמן ליילד את תמר, כמו בפעם הראשונה, אבל נועה לא חיכתה. תמר נכנסה לעשות פיפי, וברגע האחרון לא שפכה את המים יחד עם התינוקת. אגב, נועה מפריסה פרסה.

בתוך ריחוף
מנחם בן

אני אב לשישה ילדים. האחת, הראשונה, מהנישואים הראשונים, שנמשכו כארבע וחצי שנים, והחמישה הבאים מהנישואים השניים, הנמשכים כבר 33 שנים, ויימשכו מבחינתי עד מותי. אני מת על אשתי, למרות כל המריבות.

והנה, בתור אדם שהתנסה בשני נישואים, עם שתי נשים שהיו בהריון (עניין מקסים ומחרמן בעיני), אגיד תחילה משהו בנושא המכנה המשותף להריונות שתי הנשים. שתיהן היו יפות בהריון, ויחסי המין (סליחה שאני מתחיל בעניין הזה) נמשכו ממש עד הימים האחרונים להריון, פחות או יותר. שמעתי כמובן על הריונות קשים, שמירות הריון וכו'. אצלנו למרבה המזל זה לא קרה. ואולי זה קשור לעובדה (סליחה שאני מוכר טיפים לא מבוססים) שחיינו חיים פשוטים, עם הרבה פירות וירקות והרבה הליכות (בכלל לא היתה לנו מכונית רוב הזמן).

בין חמשת ההריונות שחוויתי עם אשתי, ארבעה היו ממש משהו שלא תיכננו. ולמרבה הטעות, שקלנו להפיל כל אחד מארבעת ההריונות האלה. זה הגיע ממש עד הליכה לרופא ובדיקת אפשרויות הפלה. אבל לבסוף, תודה לאל נמנענו מכך. מפחיד לחשוב ששקלנו להפיל אותם. אני מסתכל ממש ברגע זה על בתי בת ה-16 וחצי. איזו מקסימה. כמעט שלא הייתה. היא ואחותה הנפלאה ושני אחיה המעולים. פחד אלוהים לחשוב ככה. מצד שני, בנעוריי, היתה לי חברה שנכנסה להריון, ויחד הלכנו לעשות את ההפלה. ואני מודה שאין לי צער על ההפלה ההיא. לפעמים זה נכון. הכל מאלוהים.

כשאשתי הראשונה ילדה (זה היה ב-1971 בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים) עוד לא היה נהוג אז שאבות מלווים את נשותיהם בחדר הלידה ובמהלך הלידה עצמה. לכן לא ראיתי את לידת בתי הראשונה. גם לא היו אז פלאפונים, וככל שאני זוכר, גם לא אולטרא-סאונד. לכן לא ידעתי אפילו אם זה בן או בת. השארתי את אשתי בבית החולים וחזרתי הביתה, וכעבור כמה שעות טילפנתי לחדר הלידה, ושמעתי את המשפט המתוק והמרעיד: "מזל טוב. נולדה לך בת ויש לה עיניים כחולות". הייתי בתוך ריחוף אושר. כמעט לא מאמין. 

את הלידות הבאות, מאשתי השנייה, כבר ראיתי. את כולן. לרגע, לשנייה, בטיפה, לא הפריעו לי מראות הלידה. הנוזלים והדם והכל. וכשהתינוקות יצאו מפתח הלידה (איזה מראה מרהיב ומדהים), התאהבתי בהם מיד, מודה לאלוהים שהכל היה בסדר.

ובינתיים למדנו כמה דברים: למשל, להימנע מחיסונים, כולל אלו הניתנים מיד לאחר הלידה (אבל לא ניכנס לעניין הטעון הזה עכשיו). אשתי גם למדה להניק. קל אגב הרבה יותר, על פי נסיוננו, לגדל תינוקות יונקים. הם רגועים יותר. אין להם כאבי בטן, ואחרי שהתוודעתי לטעם חלב האם (כי הרי אדם רשאי לינוק קצת מאשתו), אני יודע שטעמו הוא כטעם צוף ההיביסקוס בערך. אז מה הפלא שתינוקות מעדיפים אותו?

כשזה נדבק
אראל סג"ל

גראוצ'ו מרקס: "גברת סמית, יש לך ילדים?" גברת סמית: "כן. 13 ילדים". גראוצ'ו: "13!!! אלוהים הטוב שבשמים. זו לא מעמסה כבדה?" גברת סמית: "כן, אבל אני מאוד אוהבת את בעלי". גראוצ'ו מרקס: "גברת, גם אני מאוד אוהב את הסיגר שלי, אבל אני מוציא אותו מהפה מדי פעם".  

ככלל, אני נמנע מלכתוב על אשתי וילדיי. ולא רק בגלל ענייני עין הרע והפרטיות לה הם זכאים מתוקף היותם ישויות אוטונומיות, כמו גם בשל ניחוח הפתטיות המתגבר כאשד קלישאות, העולה מטורים של כותבים שבגיל 40 נולד להם הילד הראשון. משום מה, אלה סוברים כי הם הראשונים שבעולם שעלו על הפטנט. אין כמעט דבר יותר טרחני מטקסט על חוויית האבהות של גבר כזה. אוקיי הבנו, סוף סוף נתפס לך הזרע, אבל רד לנו מהווריד, לנו יש כבר שלושה. וזו לא סיבה להיסטריה - עד כמה שאני יודע, מיליארדים כבר עשו את זה לפניך.

אבל, כאמור, פרויקט מיוחד לחג, ופרויקט מיוחד לחג אומר התגייסות כללית. ויהודי פשוט כמוני לא רוצה לשבור את השורות, אז הוא מצטרף. חורק שן, מגרד כמה תאי מוח אפורים, ונזכר. ולא יהיו פה עצות לאבות טריים. אחרי כמעט עשור אני לא יודע כלום, ובנוסף אני לא סובל נותני עצות. קיביצרים. אלו שעומדים מעל שחקני שח וטאקי ונותנים עצות. בכל הקשור אליי, נותני עצות הם כמו קואוצ'רים שיורים קלישאות לעוסות ותובנות מרשמלו על קהל משועמם ביום עיון שארגנה מנהלת כוח אדם במפעל היי טק באזור התעשייה אפק.

לקחת ברצינות טיפוסים שמלמדים אותך איך לחיות, כמו קוראים הוראות הפעלה מתוך חוברת למדיח כלים, זה בערך כמו לקחת טיפ פיננסי מבנאדם שמשתין לך בטעות על הרגל בשירותים ציבוריים במסעדה. אוכלים את הראש נותני העצות. אתם לא רוצים אותם בסביבה, במיוחד אם נולד לכם תינוק, שבלילה הראשון שלו ביחד אתכם. לילה ראשון עם אימא בבית, לא מפסיק לבכות. קורע את המיתרים והאפלה בצווחות כה נוראיות, עד שבשלב מסוים, אתה ואשתך שוקלים ברצינות לתת אותו לאימוץ ולברוח לאלברקוקי.

אז אין עצות. בפעם הראשונה. בלידת הבכור. תשעה חודשים תכננתי את הטור שאכתוב. שכתבתי וסגננתי בדמיון. השתדלתי להיות נונשלנטי אך רגיש. נסער אך לא משתפך. אירוניה משועשעת בתדר בריטי. אבל אז הוא נולד וכל הקונספט של תינוקות השתנה עבורי. ציפיתי למלאך שלו עם חיוך זך ופולקעס ורדרדים, תינוק כמו בציורים של הכנסיות, קיבלתי סולן גמד של להקת מטאל סקנדינבית שמחרבן שש פעמים ביום. אבל העיקר שיהיו בריאים. טפו טפו טפו.

בסוף, באמת של הדברים, אין מה להשוות לכלום. הבדל תהומי בין החיים לפני ואחרי. אבל כל תיאור נועד לכישלון. כל ניסיון להסביר למה ילדים, מטלטל בין רגשנות דביקה, ציניות נרקיסיסטית ושנינות פלסטית. בטור של כמה מאות מלים, אני לא מסוגל להסביר את החוויה האבהית. אני יודע שאני אוהב אותם עד לשמים ועד קצות הכוכבים. אני יודע שכשאני שומע את אליפלט או שיר משמר, הלב מתקמט. אני יודע שלא פעם אני מתעצל ומתבאס לספר להם סיפור לפני השינה, אבל כשזה נדבק, כשנכנסים לזון, איתם במיטה, אין אושר גדול יותר.

מתפלא, מקנא, מעריץ
בן כספית

פליאה, קנאה והערצה. זה שילוב הרגשות המעורבים בי כשאני מתבונן בהריונה של זוגתי. פליאה, על שום הפלא. אין מילה מדויקת יותר למה שמתרחש שם, בתוכה. קנאה, על הזכות שנפלה בחלקה. והערצה, כי זה פשוט נערץ. מעשה בריאה של ממש. טעם של התחלה קטנה. כל הקלישאות נכונות.

חוץ מזה, אם תעיפו מבט בתמונתה כאן למטה, תראו שזה גם יפה. משהו מיוחד שורה על האשה בהריונה. משהו לא לגמרי מוגדר, אבל מרהיב. היא התלבטה אם לאפשר לצלמת, ניצן חרמוני, לפרסם שתי תמונות שלה בספר. מבחינתי, לא הייתה שום התלבטות. אין מראה טבעי יותר מהמראה הזה. אשה בהריונה.

"ברוך שלא עשני אשה", אמור כל יהודי מאמין להגיד בתפילת שחרית, וזו אחת הסיבות לכך שאיני יהודי מאמין. נכון, כשאתה מעלה את מופרכותו של המשפט הזה בפני הפרשנים למיניהם, הם ממהרים להסביר ולהתפלפל שזה משפט שדווקא בא להוכיח את בכירותה של האשה, ועד כמה היא נעלה וכו', אבל מדובר, כמובן, בשטויות מתובלות ובמס שפתיים מגוחך. אם האשה הייתה כזו בכירה, היה מעמדה אחר. הדת היהודית (כמוה רוב הדתות האחרות) מפלה את האשה לרעה לרוחב כל החזית, במקום לרוממה ולהעמידה במקום הראוי לה באמת (שזה קצת מעל הגבר). האשה היא זו שמביאה חיים. אנחנו, הגברים, מתמחים במוות. זו האמת, אין בלתה.

אני מתבונן בה בבואה ובלכתה, בשוכבה ובקומה. מתעגלת בלאט, נמתחת, נמלאת חיים חדשים. אני   מנסה להאזין למה שפועם שם בפנים, מנסה להבין איך זה יכול להיות, איך זה מרגיש, איך זה כשגוף חדש, גם זר וגם שייך, נובט בתוכך, משתרג לו בחיקך, מוצץ ויונק את לשדך וקורם עור, גידים וחיים. ואז, כשהוא בוקע בסוף אל העולם הזה, נקרע מהשלווה האינסופית והרחם המגונן ומלטף, מבקיע לו דרך ביסורים אל עולם חדש ונרגש, כל שנותר זה להתפעם. כל כך פשוט וראשוני, כל כך בלתי נתפס ואלוהי, כואב ומרגש.  

זהו, מיציתי את המילים היפות. כשהן נכתבות, בשעת לילה מאוחרת, היא כבר מתהפכת על יצועה. בקושי נושמת, מסדירה דפיקות לב מואצות, מנסה למצוא תנוחה ומנוחה. עיצומו של החודש התשיעי, הקטנה שבתוכה כבר מתכוננת, מתעדכנת, מגששת החוצה. עוד שנה היא תקרא לי אבא.

עוד לא המציאו את הדמיון שיאפשר לי, כמשקיף זר, להבין איך מרגישים ועל מה חושבים כשעמוק בתוכך נרקמים חיים. אני נאלץ להסתפק בשיירים, במילים, בהסברים. מביט במעשה הבריאה הזה, שמתקיים לו כל כך קרוב וכל כך רחוק ממני, במעמד צד אחד, מנסה לקחת חלק, להרגיש שייך, אבל לא מצליח.

הגבר הוא סרח עודף בתהליך הזה, ההוא ששיגר ושכח, שהותיר את המלאכה לאחרים. האשה היא המכילה, היא המאכילה, היא המקיימת, ולכן היא בת דמותו האמיתית של האלוהים. ראשונה בין שווים. היא, ולא הוא. היא המעניקה חיים. 

ותודה לפטימה
בן-דרור ימיני

חוויה נפלאה? אולי בשירי משוררים. אצלי זה היה עם מוזיקת רקע של בחילות ופיגועים. בעצם, מגה-בחילות ומגה-פיגועים. ההתחלה בישרה רק רעות. זוגתי רצתה לזרוק אותי מהבית. או את עצמה. זה הזיכרון הראשון שלי מההריון. כן, אני יודע, יש נשים שעוברות את החוויה הזאת כאילו כלום. לא אצלנו. שלושת החודשים הראשונים היו בלתי נסבלים. סיוט ללא הפסקה. עוד יום ועוד שבוע ועוד חודש. הדברים הטובים נגמרים מהר. הדברים הרעים נמשכים כמו נצח.

קצת לפני שהימים המסויטים חלפו, הייתה לי נסיעה חשובה לוושינגטון. הפקדתי את ההריונית בפריז הרחוקה, אצל סבתא וסבא, והמשכתי אל מעבר לאוקיינוס. וכשהצרות באות, הן באות בצרורות. בוושינגטון תפסו אותי פיגועי התופת במלוא הדרם. הפנטגון התפוצץ לי מול העיניים. העולם, כך הבטיחו לנו, כבר לא יהיה אותו דבר. הם צדקו. העולם נהיה רק יותר גרוע. מי בכלל רוצה ילדים בעולם כזה, שהולך ומחשיך לנו מול העיניים. מי בכלל רוצה הריון. היו שעות ארוכות של נתק. כל הקווים לעולם החיצון היו תפוסים.

ראש השנה התקרב, ואני כבר תקוע במנהטן. משהו התחיל להשתנות. מנהטן הייתה מקסימה באותם ימים ראשונים ללא מגדלי תאומים. כולם מאירי פנים. כמעט רציתי להישאר שם לנצח. אבל אלה היו הימים שלפני ראש השנה. בבית הייתה לי אישה בהריון, והתעופה האווירית הושבתה לחלוטין.

כשפתחו את הקווים, טסתי לשדה התעופה. בדלפק של "אייר-פראנס" קיבלה את פניי דיילת קרקע שאמרה לי רק אני מצטערת, אין סיכוי. ראיתי שקוראים לה פטימה.  תשמעי, פטימה, אמרתי לה, אשתי בהריון. אני חייב להגיע, משום שאצלנו, היהודים, יש חג של תחילת השנה. כן, כן, היא ענתה, אני יודעת - וכאן היא השמיעה שתי מילים בעברית, "ראש השנה". עיניי נפקחו. אולי, מי יודע. אם פטימה הצרפתייה אומרת שתי מילים בעברית, אז אולי החיים מחייכים אליי, ואגיע להריונית שלי. אבל אז היא הוסיפה, מצטערת, המצב קשה. יש אלפים לפניך בתור. היא אמרה את זה פחות או יותר לכולם. רובם עזבו את שדה התעופה. אני נתקעתי בכיסא.

אין לי מושג כמה שעות ישבתי שם, מקלל את בן-לאדן, עד שבקע קול מהרמקול, ונדמה לי שמישהו הכריז את שמי שלי. קפצתי מהכיסא. פטימה הייתה בדלפק. עם חיוך מדהים ומקסים של מיליון דולר. מצאתי לך מקום, היא אמרה. חמש דקות לפני כניסת החג דפקתי בדלת. הריון, פיגועים, מנהטן המקסימה, ראש השנה - והקטנה שלי, איך שהגעתי, התחילה לבעוט בבטן. ידעתי שזה לכבודי. לא שכחת אותי בראש השנה, היא בטח אמרה לי. בכיתי מאושר. דיברתי איתה ושרתי לה והשמעתי לה מוזיקה ללא הפסקה. נסיכה שכמותה.

ההריון התחיל להיראות הרבה יותר רומנטי וחגיגי. זוגתי לא רצתה לדעת מה יש לה בבטן. אנתרופולוגית. ככה זה אצלם. אז למה אתה מדבר איתה, היא כעסה. אולי זה בן? אני, אמרתי לה, רוצה בת. אני מרגיש בת. וזו תהיה בת. העולם התחיל להיראות הרבה יותר יפה. נולדתי בליל הסדר, ולכן קוראים לי בן-דרור. ילדתי נולדה ביום של שירת הים, והיה רק שם מתבקש אחד. שירה.

לא נרתעתי. נכנסתי לעוד מחזור של בחילות. עכשיו יש לנו גם את אדם. זה לא חשוב אם ההריון יפה או לא. אצלי הוא היה סיוט. אבל גם אם מדובר במנהרה, יש אור גדול בקצה המנהרה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...