העולם עצוב, אז צוחקים: נילי דור האלה לא מפסיקה לצחוק

היא לא נותנת לחיים או למוות להרוס לה את מצב הרוח: גם בפרידה מאמא וגם כשיורים עליה טילים, היא צוחקת. מכל הלב, בקול גדול, בשמחה אמיתית. עכשיו היא מציעה גם לכם להצטרף

טל כהן | 21/9/2010 12:20

אפשר להגיד כל מיני דברים על המפגש הראשון בינינו, מה שבטוח הוא שאי אפשר לכנות אותו רשמי. ככה זה, כשבפעם הראשונה שמציגים אותך בפני מישהי היא עומדת מולך, לבושה אך ורק בחיוך רחב מאוזן לאוזן, מצחקקת לפרקים ישר אל תוך עינייך המובכות. הנסיבות לשמן התכנסנו אז יכולות להסביר את התנאים להבשלת המפגש החושפני; זה היה לפני שש שנים, במדבר, שלוש שעות מתל אביב וחצי ס"מ מהקונצנזוס, במסגרת פסטיבל רוחני לנשים בלבד.

בתוך ההמון הנשי שהטריח עצמו דרומה היישר לתוך שרוואלים רפויים, מתוך כוונה להשתחרר מכבלי הנורמליזציה והחזייה הלוחצת, היא בלטה באופן מיוחד: נמוכה ועגלגלה, עם רעמת שיער אפורה וזוג עיניים קטנות, שקועות בתוך שני חריצים עמוקים - תופעת לוואי של פרקי צחוק ממושכים. במשך הימים הבאים רדף אחריי רעם צחוקה של נילי דור האלה לכל פינה. עמוק וקולני הוא הגיח מגרונה מדי פעם, מלווה בהדי קולות צחוק וחרחורים מגרונות אחרים. זה כמובן עורר בי מיד שתי שאלות נוקבות: מי זאת האישה הזאת, ומה כל כך מצחיק אותה?

את התשובה לשאלה האחרונה - שום דבר, קיבלתי שש שנים מאוחר יותר, בפעם השנייה שנפגשנו, בסטודיו מרווח במושב בני ציון, לצד 50 איש שבאו מרחבי הארץ כדי ללמוד את הטכניקה ממובילת אימון הצחוק בישראל. בשנים שחלפו - וזו התשובה לשאלה הראשונה - הפכה דור האלה ,45, למפעל צחוק קדחתני של אישה אחת, שמאמינה שהצחוק הוא המשאב הטבעי והיעיל ביותר נגד כל צרה.

סקירת הקהל שהגיע בערב יום חול לסדנה של שלוש שעות מלמדת על השינוי שהתרחש ברבות השנים: לשרוואלים כמעט ואין זכר. את מקומם תפסו חליפות וטלפונים סלולריים. על מזרני היוגה הצבעוניים מתיישבים, בין היתר, מורות, גננות, מנהל שיווק, מדריכת מחשבים, מנהלי תוכנה, וזוג גמלאים ששמעו עליה דרך האינטרנט. כולם באו כדי לשכוח את כותרות העיתונים, הקשיים הכלכליים, הבעיות בזוגיות ותחושות הבדידות והריקנות. כולם באו כדי שדור האלה תעשה טובה ותספר מה מצחיק אותה, כדי שאולי, סוף-סוף, כל הכיתה תצחק.

נילי דור האלה. מפעל צחוק קדחתני צילום: מקס ילינסון

הכול בגלל אמא

את האנשים סביבה היא מחלקת לשניים: אלה שבכל הזדמנות מבקשים ממנה לשחרר החוצה את הצחוק הפרוע שלה, כדי שיוכלו לקבל ממנו השראה ולהידבק, ואלה שמבקשים ממנה לסתום כבר, כי הקול שלה רועש/ מעצבן/ מחרפן אותם. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא נעה בין שתי התגובות הקיצוניות האלה, מנסה לשאוב עידוד מהצד המפרגן. בראש מצעד הקהל הפחות אוהד היא ממקמת דווקא את אמא שלה, זיכרונה לברכה.

"הצחוק שלי מאוד נכח בבית, ואמא שלי הייתה מנסה להשבית את זה," היא מספרת. "היא הייתה אומרת לי 'את עושה לי בושות.' היינו הולכות למופעים וכשהייתי צוחקת היא הייתה דופקת לי מרפקים. כילדה בת עשר זה היה מאוד מבלבל, כי מצד אחד, בסוף ההצגה השחקנים היו מבקשים שאהיה השתולה שלהם בהצגות הבאות, ומצד שני, אמא שלי אומרת לי להפסיק לצחוק.

כילדה אנשים חשבו שאני שמחה, אבל בתוכי הייתי מאוד עצובה. צחקתי כי זה היה הדבר היחיד שהרגיע אותי."

מאז שומרת דור האלה על כלל ברזל: העולם לא תמיד מצחיק, אז צוחקים. עם הזמן היא שכללה את האג'נדה עד כדי כך שהשליטה שלה ביכולת לצחוק מגיעה לכדי אמנות. בלי זרזים, בלי סיבה טובה, בלי שום סיבה בעצם, היא מסוגלת בבת אחת לפרוץ בצחוק מתגלגל. ברבות השנים הפך הצחוק שלה לאגדה בקרב הקהל האוהד. אלה מכנים אותה בחיבה "הכוהנת הגדולה של הצחוק," ובעידודם יצא באחרונה דיסק ובו קטעים מוקלטים שלה צוחקת, לשימוש ביתי. הרצועה הארוכה מביניהם נמשכת 17 דקות רצופות שהוקלטו כשדור האלה שכבה על רצפת אולפן ההקלטות והתניעה את הסרעפת. על גב עטיפת הדיסק ישנה אזהרה לגבי האזנה בזמן נסיעה, מחשש לתאונות.

איך בעצם צוחקים במשך 17 דקות בלי הפסקה?

"במקור זה היה 40 דקות, אבל זה נחתך בעריכה," דור האלה צוחקת. "למזלי, הגעתי עם אי-נוחות לאולפן, אז היה לי הרבה מאוד מתח לפרק. אנחנו צוחקים כי יש לנו אי-נוחות בגוף. אצל תינוקות הגוף יודע באופן טבעי לפרק את הרגשות החוצה. כמבוגרים, בגלל שדורשים מאיתנו להיות כל הזמן בשליטה, אנחנו מתנתקים מהיכולות הטבעיות שלנו לפרק את הרגשות האלה. הרבה אנשים מגיעים אליי סביב מגוון רחב של משברים, כמו גירושים, סרטן ואובדן במשפחה. לכולם אני אומרת, לא חשוב מה קורה לכם במציאות, אתם תבחרו איך תגיבו אליה והצחוק יעזור לכם להגיב לכל דבר הרבה יותר טוב."

השיטה שלה היא לצחוק דווקא על הנקודה הכואבת ביותר. בחלוף השנים היו מטפלים קונבנציונלים שהתרעמו על כך, אבל היא בחרה להתעלם מהם בשיטתיות. עוד בגלגולה המקצועי הקודם, כמנכ"ל מרכזי סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית, היא התעקשה, בניגוד למקובל, לחלץ פרצי צחוק מנפגעות עבירות מין. "הגישה הרווחת בטיפול הקונבנציונלי זה קושי, כאב ודיכאון - לשם מעודדים, שהיא תבכה בטיפול," היא מסבירה. "לא שמעתי הרבה מטפלים אומרים: הלוואי שהיא הייתה סוף-סוף צוחקת ומשחררת את החרדה. מצפים מנפגעת אונס שתבכה בטיפול, אבל היא יכולה גם לצחוק את הכעס, את הפחד ואת עודף המתח הבלתי נסבל שנמצא בגוף שלה."

לא בהיריון, סתם שמנה

דור האלה שייכת לסוג האנשים שאין להם גיל. פני הילדה שלה מהוות סתירה מוחלטת לרעמת השיער האפורה מעליהן, שמעולם לא נתקלה במי חמצן. בקול רך, שנקטע מדי פעם עקב התקפת צחוק ספונטנית על כוחותינו, היא מספרת שלקח לה 20 שנה לבצע את המעבר לעיסוק בצחוק באופן חדצדדי. בדרך היא עברה בכל מיני תחנות פוקחות עיניים.

בגיל 30, למשל, נפלה מי שעתידה להכניס משב שמחה בחייהם של אלפי אנשים לדיכאון קליני. זה קרה לאחר שהתפטרה מתפקידה כמנכ"ל מרכזי הסיוע, בעקבות ההבנה שהתפקיד הוריד את מכסת הצחוק היומית שלה. "התפקיד הזה היה בית ספר של החיים," היא אומרת. "פתאום ישבתי בכנסת בוועדות רווחה וחוק ומשפט והובלתי תהליכי חקיקה. מצד שני, הפכתי להיות בנאדם מאוד כעוס, ממש זועמת. כל שיחת סלון הפכה לוויכוח סביב נושאים פמיניסטיים, ובמקביל עבדתי סביב השעון, לא היו לי חיים בכלל. הצלחתי לעשות שם מהפכות שאיש לא חלם עליהן, ונוצרה הרבה קנאה. בסופו של דבר התפטרתי, אבל יצאתי משם מאוד פגועה."

במשך שנה כמעט ולא קמה מהמיטה, חיה על חסכונות וחבילות טישו. בסופו של דבר, בדיוק כשמצאה עבודה במקלט לנשים מוכות בחיפה, נתקלה במודעה על סדנת צחוק בהנחיית לני רביץ. "נרשמתי לסדנה על אף שבקושי היה לי כסף לממן את עצמי," היא נזכרת. "במהלך הערב הוא שאל אם יש מישהו שיש לו משהו כואב שהוא רוצה לעבוד עליו. הרמתי את היד ואמרתי, שמע, אני שמנה וכשגרתי בארצות הברית הייתי עוד יותר שמנה. יום אחד ליוויתי את אמא שלי לשדה התעופה ולפני שהיא טסה היא חיבקה אותי ואמרה 'אני מאוד מקווה שתרזי עד שאחזור,' והיא בסך הכול נסעה לשבועיים. זה היה מביך ומעליב.

"אמרתי לה, מה, את לא אוהבת אותי כמו שאני? אז היא אמרה לי 'אני אוהב אותך יותר אם תהיי רזה יותר,' ואני זוכרת את כולי נצרבת מבפנים. ואז הוא אומר לי, 'אוקיי, נגיד שאמא שלך יושבת עכשיו מולך, מה את אומרת לה.'? בלי לחשוב עניתי, 'אמא, ככל שיש יותר ממני יש יותר מה לאהוב,' ואני זוכרת את פרץ הצחוק שיצא ממני ותחושת ההקלה. שבועיים אחר כך עליתי לאוטובוס וכמו תמיד מישהו קם ואמר, גברתי, את בהיריון, בואי שבי. אז עניתי לו, לא בהיריון, סתם שמנה. זאת כבר הייתה תגובה ממקום שבו כבר יכולתי לצחוק על זה."

כשהסתיימה הסדנה היא התחילה לחפש מידע על מועדוני צחוק בהודו. "אמרתי לעצמי, איזה רעיון מעולה, לקום בבוקר ולצחוק עם אנשים. זה נראה לי חלום, אבל הפחד היה גדול." השינוי התרחש כשהשתתפה בסדנת יוגה צחוק בהנחיית ד"ר קטריה מדן, ממציא השיטה. בתום הסדנה הגיעה למוזיאון חיפה, ניגשה לבעלת בית הקפה במקום וביקשה לפתוח שם סדנת צחוק בהתנדבות.

לשמחתה, בעלת בית הקפה התלהבה מהרעיון וכך, מדי יום ראשון במשך שלוש שנים, הפך מוזיאון חיפה למוזיאון היחיד בעולם שבו מתרחשת פעילות רועשת במופגן. "עם הזמן נוצר גרעין קשוח של עשרות אנשים שמגיעים לפרוק מתחים. לאט-לאט אנשים התחילו לדווח מה קורה להם במישור האישי, ופתאום ראיתי שאנשים גם בוכים, ואז הבנתי שדרך הצחוק עולים גם דברים יותר עמוקים."

דיכאון קליני בגיל 30. דור האלה צילום: מקס ילינסון

הטרגדיה הבאה

כדי להמחיש את הנקודה שאפשר להשתמש בצחוק גם כשנדמה שהחיים הפסיקו לחייך אלייך, היא חוזרת לשתי טרגדיות בחייה, שהתרחשו לפני ארבע שנים, בהפרש של חמישה חודשים בלבד. כיאה לטרגדיה, בדיוק אז העסק שלה החל לשגשג. "הטלפון בבית לא הפסיק לצלצל," היא מספרת. "התחילו להזמין אותי לאירועים פרטיים ופתאום ראיתי שזה יכול להפוך למקור פרנסה. במקביל אמא שלי חלתה בסרטן ומצבה הידרדר.

"בימי ראשון הייתי מביאה את התסכול סביב המוות שלה למועדון הצחוק והופתעתי לגלות שאנשים, בתגובה, חושפים סיפורים קשים שלהם. פתאום ראיתי שככל שהם פותחים דברים יותר עמוקים הם גם יותר צוחקים." בערב חג השבועות, בזמן שהכינה את עצמה למות אמה, הגיעה שיחת טלפון מאחיה נדיר, שחי בקליפורניה. "הוא אומר לי 'את יושבת,'? ואני אומרת לו שכן ומחכה שהוא יגיד 'אמא מתה,"' היא משחזרת. "ואז הוא אומר לי שאחי, דודי ואשתו נהרגו בתאונת מסוק בארצות הברית. זה כמובן היה עבורי הלם מוחלט, במיוחד כשהבנתי שאני זו שאצטרך לבשר את זה להורים. בסוף התקבלה החלטה שאבא שלי ייסע ללוויה בארצות הברית ואני אשאר בבית חולים עם אמא שלי."

חודשיים לאחר שאחיה נהרג, פרצה מלחמת לבנון השנייה ודור האלה בחרה להישאר בדירתה בחיפה, שש קומות מעל למקלט עם חלון שבור. כל פגז שנפל העלה אצלה את סף החרדה עד שגם על זה היא התחילה לצחוק. "פתאום קלטתי שאני חיה לבד בקומה שישית, אז עם 15 ק"ג נוספים, עולה ויורדת במדרגות 20 פעם ביום, וכשבאופן רגיל כמעט לא הייתי יורדת למטה, פתאום אני רצה."

לדור האלה היו אז אולי הכי פחות סיבות לצחוק - בלילות סבלה מסיוטים על תאונת המסוק של אחיה ובימים התמודדה עם גסיסת אמה ועם העובדה שהיא נמצאת תחת מתקפת טילים. אלא שכל אלה שימשו עבורה דווקא תמריץ להעלות לרשת האינטרנט ניוזלטר שופע הומור עצמי המתאר את קורותיה בחיפה המופגזת. די מהר הפך המסמך למקור של פורקן ושפיות בתקופה לא שפויה. "התחלתי לספר לאנשים מה עובר עליי בצורה הומוריסטית והתגובות של האנשים החזיקו אותי. היה לוקח לי לפעמים שמונה שעות לכתוב ניוזלטר אחד, כי הייתי כותבת בין האזעקות."

חודשיים אחרי שהסתיימה המלחמה התרחשה הטרגדיה הבאה. "בדיוק הייתי בפסטיבל 'סגול,"' היא נזכרת. "אני זוכרת שסיימתי להנחות סדנה, יצאתי מהמתחם, ישבתי באוטו ואמרתי לעצמי, סעי לחולון." באותו הלילה, חמישה חודשים בלבד אחרי שאחיה נהרג, נפטרה אמה. וכאילו כדי להמחיש את העיקרון שחייבים לצחוק גם כשקשה, דווקא במהלך אותה שנה היא זכתה בפרס "שגרירת הצחוק לשנת "2006 בכנס שהתקיים בגרמניה, בהשתתפות 300 מנחי יוגה צחוק מרחבי העולם.

"אמרתי לעצמי, אני הרי מלמדת אנשים לצחוק גם כשקשה, והנה החיים זימנו לי עכשיו את כל הסיבות שממש לא יהיה לי מצב רוח, ואני צריכה לעמוד במה שאני מלמדת," היא מספרת. "מי שנכנס לחדר ושומע אותי צוחקת, שואל את עצמו מי זאת המטומטמת הזאת שצוחקת, אני יודעת. רק שמדברים איתי קולטים שעבורי צחוק זה עניין רציני."