מסע בשם הבן: "יצאתי לטיול שהיה חלום בני שנפל"
שחר רוזנברג, שנהרג באסון המסוקים, השאיר אחריו מכתבים על המקומות בהם רצה לטייל. אביו, בן 63, החליט להגשים את חלומו של הבן, ויצא לטיול תרמילאים חובק עולם
אף שסבל ממום בלבו, החליט שחר לא לוותר וביקש מהוריו לשרת כחייל קרבי. הוא התגייס ביולי 1995 לפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל, וב-4.2.1997 נהרג באסון המסוקים מעל שאר יישוב. עם מותו נגנז גם חלומו לראות את העולם שכל כך אהב.
בכיס הקרוב ללבו בחולצת המדים נמצא השיר "איתקה" מאת המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס שכתב על הדרך לאי הקסום, "ותהא איתקה לנגדך תמיד. להגיע לשם זה ייעודך. ועל הכל אל תאוץ לך הדרך. ולוואי ותארך מאוד, שנים הרבה, ותגיע אל אותו אי ואתה שבע ימים, עשיר ככל אשר אספת בדרכך, ובלי לצפות שאיתקה תעשירך עוד. איתקה העניקה לך את הטיול המופלא. אלמלא היא לא היית יוצא כלל למסע".
מי שאהב לכתוב גם שירים בעצמו הותיר את השיר בכיסו כסימן לצוואתו לבני משפחתו. גם אביו, אריה, ניסה להטביע מעט מיגונו בשיר וכתב: "לא אשלים לעולם ילד שלא אזכה לראותך מחייך. לא אשלים לעולם ילד שלא אשמע את רעם צחוקך המתגלגל. לא אשלים לעולם ילד שלא תשתף אותי בתוכניותיך העתידיות. לא אשלים לעולם ילד שלא תיסע לחקור ולתור ארצות רחוקות. לא אשלים לעולם ילד שלא תצא בעקבות "איתקה".
אחרי מותו נכנסה אמו לחדרו ואיתרה מכתבים, שירים, סיפורים, רשימות, חוויות וציורים פרי עטו של שחר, ביניהם ציור של שני מסוקי יסעור על רקע קברים, כאילו חזה את מותו שלו, כאשר ברקע נרשם: No More War (לא עוד מלחמה).
"רוב הדברים היו בשקית שכמעט נזרקה",
שנה חלפה מאז מותו, ואביו של שחר החליט לא לוותר ולהגשים את כל החלומות שהיו בצוואתו של שחר - לרכוב על פילים, לשחות עם דולפינים ולבקר במקומות האקזוטיים שעליהם פינטז.
"בכל מקום שאני הולך, שחר איתי כמו צל. אני, יהודי בן 63, מטייל בעולם ומריח באפי את אפו. אני חש בחושיי את חושיו", מסביר אריה בהתרגשות רבה, "החלטתי להנציח את בני בדרך מיוחדת, ויצאתי לדרך כמו תרמילאי אמיתי. לא בבתי מלון יוקרתיים. אני פשוט 'מתכלב' עם תרמיל על הגב. מוצ'ילר. לא אשכח את היום שבו הגעתי לדוכן מיץ התפוזים במנאלי, ברחוב הראשי, וביקשתי כוס מיץ תפוזים גדולה כמו ששחר כתב במכתב ההוא. הנה הגשמתי לו עוד חלום, והוא איתי".
דבורה , אמו של שחר, לא יכלה להצטרף לאותו טיול, ובמשך שנים סחב אריה את הרעיון להביא אותה לאותו דוכן תפוזים. את המשימה הצליח להשלים לפני כמה חודשים. דבורה הגיעה עד להרי ההימלאיה כדי לשתות כוס מיץ במנאלי. "ראשי קיבל סחרחורת, הנה אני מגשים את חלומו של שחר בני", הוא כתב באותם הרגעים.
בכל שנה שבה טייל, ישב אריה וכתב יומן שבו הוא מפרט את המסע, מדבר אל שחר בנו ומציין נקודות חשובות. "לעתים אני מתעייף, אבל שחר נותן לי כוח.
אני אומר לו בדרכי שלי 'תן לי סימן שחר. תגיד לי שעוד נתראה. הנה אני חי את המת. היום אני מכיר את הילד שלי יותר מאשר הכרתי אותו כשהיה חי. פתחתי את כל מכתביך, וגיליתי עולם ומלואו".
במקומות הכי נידחים מוצא אריה דברים שמזכירים לו את שחר. אחד הרגעים המיוחדים התרחש בפוטי, כפר נידח באוגנדה, שבו חיים כ-3,000 איש שהתגיירו ומכנים את עצמם "בני יהודה".
"לפתע גיליתי בכפר ספר תורה קטן, בדיוק כמו הספר ששחר אחז בעת העלייה לתורה בבר המצווה. לא ידעתי את הברכה, והנה היא הופיעה על הקיר. כאילו הכל מסודר. מי היה מאמין שזה קורה לי. אני לא נוהג לנשק מזוזות, אבל שם נישקתי. והנה שחר שוב לידי", תיאר אריה את החוויה.
אריה, אשר שירת במשך עשרות שנים בתעשייה ביטחונית, מבקש להעביר מסר להורים השכולים: "כל עוד יש תקווה, יש חיים, וכל עוד יש חיים, יש תקווה. אין לי שום פריבילגיה לשקוע ביגון, יש לי משפחה ונכדים. יש בי צורך עז להזכיר בכל מקום את שחר, שלרגע חלילה אף אחד לא ישכח אותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם