אחת במינה: 25 שנים למותה של פיני לייטרסדורף
הייתה לה פנטזיה אישית ולאומית: להמציא אופנה ישראלית. היא טיפחה את המעצבים המקומיים, שילבה אופנה עם אמנות וקיבלה השראה מהבדואים, מהפלסטינים ומהעולים החדשים. סיפורה של אגדת אופנה
"בכל ארץ צריך להתלבש לפי האקלים ולפי הטבע שלה,“ פרסה את משנתה הוויזואלית והפוליטית בראיון לעיתון "אנשים“ בשנת .1982 "דווקא כשפונים למקורות יש סיכויים להיות בינלאומיים. הגלביות שאני נוהגת ללבוש, שנראות כל כך ישראליות ומתאימות לאקלים החם שלנו, הן בעצם בגד אפריקאי. הבד חייב להיות מתאים לאקלים, כמו גם הצבעים והגזרה. מה שבאמת העסיק אותי היה להחיות את הלבוש הים התיכוני.“
בסוף השנה הקרובה יצוינו 25 שנה לפטירתה של פיני לייטרסדורף: אגדת אופנה, אשת אוונגרד והאמא של עיצוב האופנה הישראלי. בת 80 הייתה כשטבעה בבריכת השחייה בבית בנה, האדריכל תומאס לייטרסדורף בסביון. צמרת האופנה והאמנות הישראלית הגיעו ללווייתה בבית העלמין בכפר שמריהו, שם העניקו כבוד אחרון למי שתחת כנפיה פרח דור של מעצבי אופנה צעירים, כגון יובל כספין ודורין פרנקפורט, שעבדה לצדה כנהגת ועוזרת אישית בשנת .1978 "אחריה לא קם אף אחד באופנה הישראלית,“ ספדה לה חברתה השרה לשעבר אורה נמיר, לה עיצבה לייטרסדורף מלתחה ייצוגית. "אין היום אנשים כמותה.“
חזונה של לייטרסדורף לברוא בישראל אופנה מקומית המתייחסת לרוח, לאקלים ולחומרים המקומיים עדיין מפעם כרעיון בלתי מגובש בקרב אופנאים וחוקרי אופנה בישראל. לייטרסדורף שילבה אמנות עם אופנה. אופנה עם זהות מקומית. לא היו בה האירופיות וה“אלגנס“ המרוחק של תופרות העלית שפעלו במקביל אליה, או קורטוב מהרזון העיצובי של מפעלי הקונפקציה החדשים במדינת המהגרים. היא קיבלה השראה מהבדואים שבנגב, מהפלסטינים שבגדה המערבית, מהעולים החדשים ומהטבע שהקיף אותה; צדפים מהים, כפתורים מעצי הזית שבבית לחם. יחד שזרה את כל המרכיבים בעבודתה לכור היתוך עיצובי, שלא ניתן להפרידו מחזון חברתי ופוליטי: מדינה אחת. שפה אחת. צבא אחד. אופנה אחת.
"לפיני הייתה נוסחה מדויקת לשילוב בין מזרח למערב,“ מסבירה חוקרת האופנה הישראלית אילה רז. "הנוסחה שלה הותאמה לזמן שבו פעלה. על פניו זה נראה פשוט, אבל זה רצפט מסובך. כיום אף מעצב ישראלי לא מוצא את הפרופורציות הנכונות בשילוב של מזרח ומערב. זה תמיד נראה מלאכותי. החוכמה היא לא לעשות תחפושת, אלא בגדים שאנשים ילבשו. בגדים איכותיים שישתמרו גם לאחר 40 שנה. זאת הסיבה שפיני לייטרסדורף נותרה האחת והיחידה.“
אוגוסט 2010. המדרגות המצוירות בערבסקה כחולה על רקע לבן מובילות מקומת הכניסה בבית כלתה רינה מאייר בסביון אל מרתף בעל תקרה נמוכה עשויה תבניות גבס לבן. "ברוכים הבאים אל ’היכל התהילה,“‘ מכריזה המסעדנית אנדריאה (דושי) לייטרסדורף, נכדתה בת ה-36 של פיני, שמדריכה אותי ואת הסטייליסטית מזל חסון בארכיב התלבושות שנשתמר בבית המשפחה.
על צמד מתלים שניצבים במקביל בלב החדר הפונה אל חצר הבית ובריכת השחייה המשפחתית פרוס חלק נכבד מההיסטוריה של האופנה ישראלית; זה בזה מתחככים שלושה מעילי מדבר קסומים עשויים צמר כבשים ארוג שעיצבה לייטרסדורף ל“משכית;“ חליפת מכנסיים עשויה בד יוטה גס, המעוטרת חפתים שנוצרו באריגה צבעונית על ידי קבוצת עולים; שמלת הכלה במידה 34 של בעלת הבית, שנוצרה בסריגת קרושה ידנית ונלבשה מעל תחתית משי סאטן בצבע שמפניה; קבוצת פריטים אלמותיים שעיצבה לייטרסדורף בהשראת ציוריו של בעלה השלישי, הצייר המנוח יוחנן סימון - שמלות עשויות משי פראי מתאילנד בצבעים עזים, אשר חלקן הורכבו מאפליקציות שתפרה בעבודת יד נסתרת.
את הקירות בחדר הסמוך שבו פעלה ותפרה בשנותיה האחרונות מפארים ארבעה תצלומים גדולים בשחור ולבן מתוך ארכיב עבודתה בכיכובה של הדוגמנית הצעירה הלית ישורון. על שולחן מתכת עגול בפינת החדר מונח אוסף תכשיטים בעיצובה ל“משכית,“ אותם יצרה יחד עם הצורף המיתולוגי משה בן דוד, שממשיך לעבוד וליצור גם היום בביתו
הרומן של פיני עם המדבר החל בשנת .1949 בעבר סיפרה בראיון כי הוזמנה על ידי הרמטכ“ל לשעבר יעקב דורי לסיור באילת. "נסענו אז כ20- איש בשלושה קומנדקרים בדרך משובשת וקשה. זה היה המפגש הראשון שלי עם המכתש הגדול, והמראה של שכבות הסלע הצבעוניות נשאר בראשי לשנים רבות. לפני כמה שנים עשיתי את דגם ’המכתש הגדול‘ לבונדס: מכנסי הרמון וחזייה עם שכמייה מאורגנזה דקיקה ומרחפת. חמש שכבות, בצבעי חמרה ואפור בזלת וחול. ממש כמו שכבות הסלע שבהר.“
גוף העבודות הגדול של פיני כאופנאית היה עבודתה במפעל האופנה הציוני "משכית,“ שנוסד בשנת 1954 על ידי רות דיין ומשרד העבודה. במהלך כ15- שנה שימשה לייטרסדורף כמספריים ראשיים בשירות משכית. היא חלשה על שתי חטיבות: קו הבגדים היומיומי וסדרת בגדים מצומצמת של בגדים בתפירה עלית, שם נעשתה האריגה, הרקמה והתפירה בעבודות יד. "רות דיין העניקה לי את האפשרות לבצע את החיפושים שלי אחר המקורות פה בארץ. גם היא הונחתה בעבודתה על ידי אותו רעיון,“ סיפרה לייטרסדורף.
משכית פעלה בעשרות יישובי העולים שפוזרו ברחבי הארץ. "אני זוכר את רות דיין צופרת בשש בבוקר עם הג‘יפ שלה ליד המרתף שבו גרנו בתל אביב,“ משחזר בנה של פיני, האדריכל תומאס (טומי) לייטרסדורף ומספר על שתי הנשים שטיילו ברחבי הארץ ושבו עם עבודות יד מופלאות ואריגים חדשים שיצרו העולים, חלקם בהזמנתה ובתכנונה של לייטרסדורף.
חברתה הטובה של פיני, האמנית והציירת ג‘ניפר בר-לב, מספרת כי יום אחד בשנת 1955 תרם יהודי טוב מאוסטרליה עשרות כבשים לרות דיין, שלא ידעה מה לעשות עם הצמר. הבדואים טוו את הבד. פיני עיצבה אותו. כך נולד לראשונה מעיל המדבר - פריט הלבוש המונומנטלי והנודע ביותר שיצרה פיני וזכה מדי שנה לפרשנות, וכיום משמש כפריט אספנים. "הרבה פעמים נסעתי לחו“ל עם ’מעיל מדבר,‘ אבל תמיד חזרתי בלעדיו,“ סיפרה לייטרסדורף למוסף "סופשבוע“ שלוש שנים לפני מותה. "תמיד הייתה מישהי שהסירה אותו ממני. פעם, כשהייתי בלוס אנג‘לס, לקחה אותו השחקנית קתרין הפבורן.“
פריט אייקוני נוסף בעיצובה הייתה שמלת עין גדי משנת - 1963 שמלת טוניקה לבנה עם צעיף גדול ומלבני שכיסה את הראש. השמלה הייתה עשויה צמר שארגה נאורה ורשבסקי, מעוטר רקמה בהשראת פיסות אריג שאיתר יגאל ידין במערות קומראן. "נאורה ישבה ימים ארוכים כדי למצוא חוטים שיהיו דומים ככל האפשר לאלה שלבשו אבותינו ושנותרו באותן מערות, והתוצאה הייתה בגד עם מסורת של 2,000 שנה,“ סיפרה לייטרסדורף ל“מעריב.“
"אילולא פיני לא הייתה משכית,“ קובעת היום רות דיין בת ה93- בטון נחרץ. "הייתי חובבת אופנה. אני יודעת לסרוג, לרקום, אבל לא היינו מגיעים לגבהים של המותג ללא פיני. מגיע לה את כל הכבוד של משכית. זה הכל היא.“ דיין מספרת כי באחת מנסיעותיהן לשיווק המותג ברחבי העולם הגיעו השתיים לפתחו של בית הכלבו היוקרתי "ברגדורף גודמן“ בניו יורק. "אנדרו גודמן אמר שהוא נותן כסף לישראל בכל מקרה, אז הוא לא מעוניין לרכוש מאופנת ’משכית,‘ אבל כשהקניינית פגשה את פיני, זה כבר היה סיפור אחר. מעילי המדבר הראשונים נמכרו ב‘ברגדורף גודמן‘ - החנות הכי יקרה ויוקרתית בארצות הברית.“
את ההצלחה בארצות הברית צריך לזקוף גם לטובת הקהילה היהודית העשירה. דיין ולייטרסדורף היו יוצאות מדי שנה לתצוגות אופנה מטעם ארגון ה“בונדס“ לגיוס תרומות למדינה הצעירה. לייטרסדורף סיפרה כי אהבה את התצוגות, כיוון שיכלה ליצור אופנה שאינה מסחרית, אלא משקפת את גחמותיה האמנותיות. דוגמנית העבר קארין דונסקי, שעבדה בצמוד לפיני במשך שנים רבות, נזכרת בימים ההם: "היינו נוסעות מחוף לחוף ומדי יום עורכות תצוגת אופנה לגיוס תרומות למדינה. זו הייתה פריבילגיה לדגמן למותג שהיה באותם ימים הבמה המרכזית לאופנה ישראלית.“
אדולפינה (פיני) לייטרסדורף נולדה בשנת 1906 בקומרום שבהונגריה למשפחת האס, משפחת סוחרי עץ מבוססת. בגיל 17 נישאה לראשונה ושלוש שנים מאוחר יותר ילדה את בנה הבכור איוון, שהלך לעולמו בגיל 35 בהתרסקות מטוס מניו יורק לברזיל. בשנת 1932 עברה אל ברטיסלבה, אז בצ‘כוסלובקיה, שם פתחה סטודיו לעיצוב אישי. משפחתה, שנותרה באירופה, נספתה כמעט כולה בשואה, למעט אחיה אדוארד, שחי באנגליה. לישראל עלתה בשנת 1939 על גבי ספינת המעפילים "פלשתינה.“
היא התיישבה בתל אביב, תחילה בדירה קטנה ברחוב שינקין, ובהמשך עברה למרתף בפינת הרחובות רוטשילד והחשמונאים בתל אביב. שנה לאחר עלייתה ארצה פתחה קורס לעיצוב, גזירה ותפירה בסטודיו ברחוב אחד העם בתל אביב, ובשנת 1942 החלה לעבוד כמעצבת תלבושות לתיאטרון הקאמרי, שם עבדה כעשור. בשנת 1954 נישאה לבעלה השלישי, הצייר יוחנן סימון.
"בגיל 14 רציתי להיות פסלת, אבל מהר מאוד נוכחתי לדעת שפיסול לא מתאים לטמפרמנט שלי,“ סיפרה פעם בראיון. "המחשבות שלי היו רצות יותר מהר מהידיים. התחלתי להתמסר לעשיית בגדים, שגם בהם ראיתי מין פסלים. במשך שנות לימודיי בבית הספר היה הלבוש הנצחי שלי חצאית קפלים כחולה וחולצת מלחים. אבל כשהייתי בת 15 הוזמנתי לנשף משפחתי. לכבוד המאורע פרמתי אחת מחצאיות הקפלים שלי ותפרתי ממנה שמלה, בסגנון שאחרי הרבה שנים נקרא סגנון שיק: את פתח הצוואר כיסיתי בצעיף מבד השמלה שאליו חיברתי חולצת משי של אמי. זה היה בעונת החופש, ואמא נעדרה מהבית, אז את החולצה צבעתי בטכניקה של באטיק, שבה התאמנתי בחופשת הקיץ שלי.“
בנה תומאס, שנולד לה ולאדריכל אנדריי לייטרסדורף, בעלה השני, מספר כי אמו מעולם לא למדה אופנה. "העובדה שהיא לא למדה תרמה לה, כי היא החלה הכל מאל“ף. הייתה לה יכולת פנומנלית לראייה תלת ממדית. אדריכלים ואנשי אופנה מתחילים את היצירה שלהם בדו ממד, אבל אמא הייתה פורסת גלילים של בד. נעמדת, מסתובבת סביב עם זוג מספריים ענקיים ומתחילה לגזור. היא הייתה רואה את הגזרה בעיני רוחה, והכל התחבר בתפר אחד. יש מעט מאוד אנשים שמסוגלים לעשות את זה.“
כיוון שפעלה בתקופת הצנע בארץ, מצאה לייטרסדורף בחומרים הזולים פתרונות יצירתיים. היא יצרה שמלות מחבלים, מצמר גולמי ומסרטי משי המיועדים לגימורי בטנות. "וכשלא היו צבעים,“ נזכר לייטרסדורף הבן, "היא הייתה לוקחת את החאקי של ’אתא‘ וצובעת בתוך סירים ענקיים במטבח הביתי עם תה, פטל ואפילו קפה.“
בניגוד לתפיסה כאילו יצירתה שיקפה את הרוח המקומית, פיני הייתה אוונגרד. היא הגיעה למקום נטול היסטוריה ויצרה אופנה לא מסחרית, שמקומה יותר במוזיאונים וגלריות לאמנות ופחות על מדפי חנויות הבגדים. עיתונאית האופנה נורית בת-יער, מחברת הספר "שכרון עיצובים, אמנות האופנה בישראל, “2008-1948 הוצאת רסלינג, מספרת כי האקלים האופנתי בישראל באותן שנים הורכב מתעשייני אופנה ותופרות בית וחנויות יוקרה כמו "אילקה,“ "גיזי אילוש,“ "גניה“ ו“איווניר,“ ששיווקה את דגמי התעשיינים המובילים. "אני זוכרת שכילדה בוושינגטון, אנשי השגרירות הישראלית היו באים לבקר את סבא שלי, שהיה ציוני תומך ונלהב של ישראל,“ מספרת בר-לב. "נדהמתי מהנשים שהיו מגיעות לבושות ’משכית‘ בשמלות רקומות זהב עם סנדלים. הן נראו כמו אלות. גדולות מהחיים. בדיוק כמוה.“
"היא הייתה אישה גדולה מהחיים פיזית ומנטלית. הייתה מסתובבת עם גלביות גדולות, תכשיטים עצומים ושיער אדום אש,“ מספרת הנכדה דושי על החיים לצד סבתא הדומיננטית. "היא הייתה סבתא מאוד כיפית. אוונגרדית. שונה. סבתא שהולכים לאסוף איתה צדפים והיא עושה מהם שמלות. כשהייתי בת שבע הייתה לי בובת ליצן קטנה בכחול ולבן וביקשתי ממנה ליצור לי תחפושת זהה לפורים. הסתובבתי עם הבובה כמו זוג תאומים.
"כהונגרייה היא גם אהבה מאוד לבשל. יכולתי להעיר אותה בשתיים בלילה ולומר לה שאני רעבה, והיא הייתה מרימה לי ארוחה. היא הייתה מומחית בפלצ‘ינטה - סוג של בלינצ‘ס עם קקאו. בתחילת הדרך של ’דלאל,‘ המסעדה שבבעלותי, שחזרתי את המנה הזו לזכרה.“
בשנותיה האחרונות כמעט ולא עיצבה. את עיקר זמנה הקדישה לטיולים ברחבי הארץ. נושמת את העצים וריח הטבע, אוספת סביבה חברים ובני משפחה ומבשלת לאוהביה. אף על פי שענף האופנה הישראלי סובל מאמנזיה בכל הקשור להיסטוריה המקומית, מעמדה של פיני כאייקון על-זמני נשמר. אולי כי בניגוד לאופנה הישראלית שהגיעה אחריה וניסתה לחקות את רוח המערב הביטה , פיני מעולם לא אחת מחוץ לקו החוף מבעד לעיניים מערביות.
שבוע לאחר מותה פרסם אדם ברוך רשימה מרגשת במקומון "תל אביב,“ שבה תיאר אותה כקורבן של הפראזה הבןגוריוניסטית, שהתגייסה בהירואיות נמלצת לטובת חזון מדינת ישראל. מבעד לביקורת הקלה שנשבה מדבריו הוא הצליח לזקק בכמה משפטים את הרוח שנשבה מהגלבייה של פיני: "לייטרסדורף הייתה מי שהציעה לאופנה הישראלית את העומק התרבותי והאידיאי, שאף לא מעצב אופנה אחד הציע. היא הייתה דבר מה יותר מאופנאית. הייתה לה תיאוריה על החיים כאן. תיאוריה שרירותית, מעט תמימה, אבל סולידית, עקבית, ניתנת להוכחה, לשחזור. הסיב הלייטרסדורפי היה מזוהה. אחד במינו.“
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם